"הצנחן המזמר", "הטרובדור הנודד", "המזמר המדבר" - לא משנה איך כינו את מאיר אריאל, הוא היה בראש ובראשונה אשף של מילים. 11 שנה לפני צאת אלבומו הראשון "שירי חג ומועד ונופל" כתב אריאל שירים לשלל אומנים, בין היתר לשלום חנוך ולאריק איינשטיין. "מאיר היה קודם כל בעל יכולת מילולית מוזיקלית חזקה", מספר דורי בן זאב, חבר נפש של אריאל. "הכתיבה שלו אמיצה ומשוחררת, ומה שהפך אותו לאחד הכותבים הגדולים זה שיש בו גם חופש ודמיון ואומץ יצירתי והעמקה ורגישות גבוהה עד כדי גאונות. ועם זאת, הוא לא לקח את עצמו ברצינות רבה מדי. וזה סוד הגדולה שלו".

הפעם הראשונה שבה נחשפנו לדמות הסינגר–סונגרייטר של אריאל הייתה במיני־אלבום הראשון שלו, "ירושלים של ברזל", שיצא לאחר מלחמת ששת הימים, ב–1967 בהפקתו של בני אמדורסקי. באותם הימים של האופוריה שלאחר הניצחון ההרואי, אריאל ביסס את מעמדו כאחד האומנים המחאתיים, האנטי־ממסדיים הראשונים בישראל. את הריאליזם הכואב והעצוב הגיש בצורת שירים מיליטנטיים דוגמת "עסק ביש" ו"בבל"ת", והוציא אותם מהקרביים של מי שלחם באותה מלחמה בחטיבת צנחנים במילואים.

למרות טייטל זמר המחאה הבועט והפרובוקטיבי שסיגל לעצמו לאחר המלחמה, בשנים שקדמו לה היה בפרונט היוצר הרגיש והסנטימנטלי. היה זה בלהקת המשמרון, חבורת הזמר של קיבוץ משמרות, שבו גדל. יחד עם חברו לקיבוץ שלום חנוך הוא עבד על מספר שירים שאיתם הופיעו במסגרת הלהקה, בהם "אגדת דשא", "לילה" ו"ניסע לים". על אף שנתפסו כבוסריים עם צאתם לראשונה, הם הפכו במרוצת השנים לנכסי צאן ברזל ועוררו התפעלות. אותם שירים לא יצאו באלבום רשמי, אלא הוקלטו בהופעה חיה שנערכה באולם ויקס ברחובות בשנת 1965 ונשמרו על גבי סלילים.

דורי בן זאב. אנצו גוש, ג'יני דורי בן זאב. אנצו גוש, ג'יני

בהמשך יצא חנוך ללהקת הנח"ל והחל מגבש לעצמו ישות מוזיקלית עצמאית. בזמן הזה אריאל התמקד בעיקר בניסיון להשתלב ביצירת קולנוע. תחום שהיה בראש מעייניו באותה עת, אך בסופו של דבר לא יצא לפועל. במקביל כתב פזמונים, תחום שבו נחל הצלחה גדולה. כך למשל מסוף שנות ה–60 ועד אמצע שנות ה–70 יצר כמה מהלהיטים הגדולים, בהם "ניסע לים" (בביצוע שלישיית התאומים), "לישון, לישון" (אושיק לוי), "נגה" (שובבי ציון), "פתאום בלעדיו" ו"מכופף הבננות" (אריק איינשטיין) ו"הולך בטל" ו"סוף עונת התפוזים" (בביצוע להקת תמוז).

התפנית המשמעותית בחייו המקצועיים אירעה בסוף הסיקסטיז, כשנסע לשליחות מטעם הקיבוץ לארצות הברית. באותן שנים, ימי מלחמת וייטנאם והמהפכה התרבותית האמריקאית, מצא אריאל השראה בבוב דילן. באותן שנים נטש דילן את הפולק המיושן והחל ליצור פולק–חשמלי שמושפע מקאנטרי ומרוק מודרניים, בסגנון כתיבה יותר אינדיבידואלי, יותר מחאתי ויותר בועט. הוא הפך למודל לסינגר–סונגרייטרס העצמאיים, מה שסייע לאריאל לסגל את ה"אני מאמין" המוזיקלי הנכון עבורו.

משחקי מילים
"אני זוכר שבסוף שנות ה–60 הייתי מגיע לבקר את מאיר בקיבוץ משמרות", משחזר דורי בן זאב. "בכל ביקור הוא היה מכניס אותי לחדרו, מוציא את הגיטרה ומשמיע לי שיר חדש שכתב, שירים שבדיעבד יהפכו לשירי אלבום הבכורה שלו. בכל פעם שהוא רק היה מתחיל לשיר, כל החדר התמלא באנשים כבמטה קסם. וכשהוא היה מחזיר את הגיטרה לקייס אז החדר התרוקן.

"בוקר אחד בשנת 1973, החלטנו שאנחנו מקליטים את האלבום הזה ומנסים לעניין חברות תקליטים להשקיע בו. עוד לפני שהתחלנו, בשעה 14:00 בערך, אמא שלו נכנסה לחדר והודיעה לנו שפרצה מלחמה. הוא שם את הגיטרה בצד, והשירים חיכו כמה שנים טובות עד שיצאו שוב. כששמעתי את החומרים, לקחתי אותו לרדיו להשמיע שירים כמו 'שיר כאב' ועוד שירים שעוד לא היו מוכרים כל כך".

והאלבום חיכה. אחרי מלחמת יום הכיפורים, שבמהלכה לחם בחזית הדרום בקרב על העיר סואץ (שבעקבותיו כתב את "לילה שקט עבר על כוחותינו בסואץ", שלא נכלל באלבומו הראשון), התמנה אריאל למזכיר הקיבוץ. במקביל הוא הוסיף ליצור שירים חדשים והחל להופיע בקיבוצים שונים.

רק בשנת 1978, בהיותו בן 36, הוציא את "שירי חג ומועד ונופל". עוד בטרם מאזינים ליצירותיו, רק משם האלבום הלא שגרתי הזה אפשר להעיד על שנינותו וחוכמתו של אריאל: שם האלבום הוא משחק מילים פרודי על המונח "שירי חג ומועד". בניגוד לפרשנות הנורמטיבית של "חג" מלשון יום טוב, בשם האלבום משמעות המילה היא נע בסיבובים, מאבד את יציבותו ובסופו של דבר נופל. זאת ניתן להבין גם מעיצוב האותיות בצדה הקדמי של העטיפה, שבה הן מפוזרות ובסופו של דבר מוטות כלפי מטה.

האלבום הוא למעשה הראשון בטרילוגיה של שלושת אלבומיו הראשונים של אריאל, כשהשניים האחרים: "וגלוי עיניים" (1984) ו"ירוקות" (1988) יוצרים את הצירוף: "שירי חג ומועד ונופל וגלוי עיניים ירוקות". שם זה פורסם בחוברת שצורפה לאלבום האוסף ("מבחר") של אריאל שיצא בשנת 1991.

האלבום הציג לראווה את סגנון הכתיבה הייחודי, המתוחכם והבלתי מתפשר של אריאל, כמי שהעז לומר את כל האמת בפנים ולדון בבוטות וללא צנזורה בנושאים שמעטים העזו לעסוק בהם, כמו הומוסקסואליות ושימוש בסמים ("ארול"), אוננות ("מזכרת למאוננים"), הסכסוך הישראלי–ערבי ("שיר כאב") וטירוף ("טרמינל").


מאיר אריאל. שמואל רחמני מאיר אריאל. שמואל רחמני


תבנית נוף מולדתו
"ברגע ששמעתי את האלבום, הרגשתי שיש פה ראש שהוא שונה לחלוטין מההגדרה 'תעשייה', כמו דילן ולאונרד כהן שמדברים בשפה אחרת", אומר בן זאב. "למאיר היה עוד דבר: היה לו החן הישראלי. הטרובדוריות שלו הייתה צריכה לפלס דרך ובאמת הוא עשה את זה דרך ההופעות כל הזמן. השירים באלבום הם ייחודיים לשפה, לראש, למעוף, לחיבור אינטלקטואלי בין אלתרמן, דילן, שלונסקי, גולדברג. כל ההשפעות של תבנית נוף מולדתו".

"יש ויכוח בין מעריצי מאיר אריאל לגבי האלבום הטוב ביותר שלו", מוסיף יונתן גת, שהפיק וערך את האלבום "מאיר אריאל בהופעה אחרונה במועדון הבארבי", וכיום מגיש את התוכנית "גיבור תרבות" ברדיו "כאן תרבות". "בעיני זה 'שירי חג ומועד ונופל', כי זה אלבום שיש בו ערבול נפלא בין הכרה לתת–הכרה. יש בו אינדיבידואליזם, נרקיסיזם, ניתוק מהחברה, השתבללות של הזמר בתוך עצמו, עיסוק עצמי שמוביל לכנות רבה ופרץ של מחשבות שלא קיבלו ביטוי בעבר ברוק הישראלי. לכל אלה תוסיף את ההפקה המוזיקלית של שלום חנוך ועבודה של גדולי המוזיקאים שנטלו חלק באלבום המופתי הזה".

"אני זוכר שמאיר הגיע אל אולפננו באמצע שנת 1977", נזכר המוזיקאי פרנקי גליקסמן, מבעלי אולפני טריטון (יחד עם טומי פרידמן ז"ל). "היה לו חזון להקליט אלבום מיוחד ושונה ממה שהיה פה, ועם הצניעות שלו היה מאיר את הסביבה". גליקסמן, שניגן על אקורדיון באלבום, מוסיף: "מאיר ביקש ממני לנגן על אקורדיון, למרות ששנים לא ניגנתי עליו מאז שעברתי לפסנתר. זו הייתה חוויה כיפית, בייחוד לאור העובדה שזה אחד האלבומים הראשונים בארץ שכלל הקלטה חיה של כל הנגנים ביחד. ההקלטות עברו בקלילות ובהומור, ואני זוכר שמאיר התלהב מהאלתורים שלי, שחלקם נכנסו לאלבום".

מלבד גליקסמן, השתתפה באלבום נבחרת–על של מוזיקאים מהבולטים במחוזותינו: שלום חנוך, שעיבד והפיק מוזיקלית וניגן בגיטרה אקוסטית; דויד ברוזה; גרי אקשטיין; מיקי שביב; אלון הלל; אוהד אינגר; נחום פרפקוביץ' ועוד. על קולות הרקע היו אמונות נורית גלרון ויהודית רביץ.

עשרה שירים מנה האלבום. הסינגל הראשון והשיר הפותח היה "שיר כאב", אחד משירי הארס–פואטיקה הראשונים בארץ. הוא דן לראשונה בסכסוך היהודי–פלסטיני, בדמות ערבי ויהודי המתחרים על לבה של אותה אישה (דימוי לארץ ישראל) וכולל את השורה האלמותית: "בסוף כל משפט שאתם אומרים בעברית יושב ערבי עם נרגילה, אפילו אם זה מתחיל בסיביר או בהוליווד עם 'הבה נגילה'".

"בשיר הזה, כמו בכמה משירי האלבום, לא כולם הבינו למה התכוון מאיר", אומר גת. "תת־ההכרה שלו פגשה את תת־ההכרה של מאזיניו, וזה אחד ההסברים לכך שהשיר הזה, כמו שאר שירי האלבום הפכו ללהיטים גדולים". "כשמאיר השמיע לי לראשונה את 'שיר כאב', הייתי בשוק", מתאר המתופף אלון הלל. "אמרתי לעצמי שיש פה משהו לא שגרתי. ניגנתי בכל אלבום כמעט באותה תקופה, אבל בעבודה על האלבום של מאיר זו הייתה הפעם הראשונה שניגנתי לפי המילים ולא לפי המוזיקה. פעם ראשונה שהקשבתי למילים העמוקות. אני זוכר שלא היו כל כך פרטיטורות בכתב והיינו צריכים לנגן לפי הרגש והאינטרפרטציה שמאיר נתן למילים. זו הייתה חוויה חזקה מאוד עבורי".

גם גרי אקשטיין זוכר את חוויית הנגינה המיוחדת. "שלום ומאיר הקליטו את הגיטרות האקוסטיות ואת השירה לפני הנגנים, וכולנו ניגנו על מה שהם הקליטו", הוא מספר. "השיטה הזו לא הייתה נהוגה אז בארץ, ובכך האלבום היה לפורץ דרך".

"שיטת ההקלטה שעליה דיבר גרי תרמה לסאונד המיוחד והאותנטי באלבום", מוסיף הלל. "בדרך כלל כשזמר מנגן ושר על גיטרה באולפן, הוא לא נשמע שונה מאשר באולפן ההקלטות. אבל אצל מאיר זו הייתה קיצוניות בולטת: הוא נשמע שונה לחלוטין עם הלהקה לעומת היותו לבד".




עשב מתוק
את השיר השני באלבום, "תקווה", כתב אריאל בזמן שליחותו בארה"ב. הוא יצא לראשונה כסינגל בגרסה מוקדמת בשנת 1974, בשיתוף פעולה שלו עם מתי כספי. בליריקה המטאפורית שלו מתאר אריאל את תפיסתו בנוגע למצבה של המדינה מוקפת האויבים: "גופה זה חלקת מכרזים, מופלאת גמישותה בין קוויה, שכמה מהם מופרזים, כמו מספר מאהביה".

הבסיסט והזמר מיקי שביב, שניגן באלבום וליווה את אריאל לאורך הקריירה, זוכר חוויה עמוקה מהעבודה באולפן על "תקווה". "זכורה לי תמונה שלא עוזבת וכנראה לא תעזוב אותי לעולם", הוא אומר. "לכל משך ההקלטה ישבתי עם הבס בחדר הבקרה. מולי ישבה כאם דאגנית, טליה שפירא ז"ל, שהאכילה אותי פירורי טורטית. תוך שהאונה השמאלית מרוכזת בה לגמרי, הימנית הייתה עמוק בנגינת השיר. רגעים גדולים במהלך תיעודה של יצירה גדולה".

ב"ארול", שנכתב אף הוא בארצות הברית, יש הרואים תיאור אוטוביוגרפי של אריאל את עצמו. השיר מתאר קיבוצניק חובב "עשב מתוק" (או ירוק) בעל נטיות אובדניות, מה שבא לידי ביטוי בשורות: "בסוף מצאו אותו זרוק מתחת אקליפטוס עוג אחד, חשבו שזה מקרה רגיל ולא צריך לדאוג מחד, מאידך התברר זה לגמרי לא בסדר, שתי סטירות לא התעורר גם לא בדרך אל החדר".

"יש אנקדוטה מעניינת לגבי 'ארול'", מציין גת. "בתחילת השיר מאיר אומר 'ארול אחד', והוא בעצם מתכוון לטייק הראשון. זה מצא חן בעיניו ובעיני שלום חנוך, וההקלטה נשארה שם כאילו מדברים על איזה ארול אחד. אגב, הטייק הראשון הוא זה שנכנס לאלבום בסופו של דבר".

את מה שנחשב ללהיט הגדול ביותר של האלבום, "טרמינל לומינלט", מגדירים המעריצים כשיר בעל קונוטציות מיניות. הוא מתאר ביקור בשדה התעופה למטרה רפואית, אך יש המפרשים אותו כדימוי לאקט מיני ולאורגזמה. הם מסתמכים בין היתר על השורות "אני נכנס לאט עם הרבה טקס בישבן וכל האינטרקונטיננטליה מדגדגת לי כאן וכאן וכאן... כאן בצד כבר משתחררת לי ההתכווצות, פתאום את שמי הערב מדליקה התפוצצות, בשדה למטה מתחילה התרוצצות". אחרים טוענים שמדובר בשיר המתאר פחד מפני שיגעון וטירוף חושים ומצביעים על משפטים כמו: "עכשיו כבר יותר קל הלחץ על העין השטופה השלופה הקלופה הצלופה הדלופה הפרופה הטרופה השרופה הצרופה הגלופה. הנה כי כן, עצמי אומר לי, הייתה לנו תרופה". לדבריהם, מדובר כאן בהשלכותיה של תרופת הרגעה.

בשיר בולט נוסף מהאלבום שנקרא "חבית הדגים", כינוי שניתן למגדלי שמירה של יישובי ספר, נפרשים הגיגיו של אדם המוצב לבדו במגדל שמירה. בעיקר נעים מחשבותיו אל יחסיו עם נשים ("טוב שאפשר את כל זה בכל זאת לגמור באישה"). "מאיר הגיע אל ביתי עם השיר הזה לעשות חזרות", משחזר המוזיקאי נחום פרפקוביץ' שניגן בהקלטה זו על מלודיקה. "מהפעם הראשונה ששמעתי את השיר, הרגשתי עד כמה הוא מחובר לטקסט שלו וכמה הוא היה שזור בנשמתו ובמחשבותיו".

על אף שנתפס בזמן אמת כעוף מוזר ונעדר ממצעדי הפזמונים באותה שנה, עם הזמן "שירי חג ומועד ונופל" נכנס לפנתיאון של האלבומים המשפיעים בישראל. אך לקח זמן עד שאריאל תפס את מקומו במוזיקה הישראלית. הוא המשיך בתפקידו כמזכיר הקיבוץ במקביל להופעות באולמות קטנים. רק ב–1987 עזב את הקיבוץ ועבר לתל אביב ובאותה שנה יצא לסיבוב הופעות שנקרא "מסע הבחירות של מאיר אריאל". חייו הסוערים הגיעו לקצם ב–1999, אז מצא את מותו הטרגי, אבל הנכסים הרוחניים שהשאיר אחריו יישארו לעד.