"יש אנשים שרצים לגעת, יש אנשים שקוראים לו סטאר, אחרי חצות דרכו יודעת, את לבו העצוב השר, בדרך לבמה יש אלף פרצופים זורחי חיוך, מי שנע כמו אבן מתגלגלת, שב הביתה עם פרצוף מעוך". בשירו "אליל העשרה" שכתב שלמה ארצי ושהופיע באלבומו השישי "את ואני", הוא למעשה צייר את עולמו הפנימי ואת התחושה שאפפה אותו בוודאי באותה תקופה, כבובה על חוט של חברת התקליטים.

באותן שנים, אמצע שנות ה–70, עתידו המקצועי של שלמה ארצי היה לוט בערפל, ואלמלא אירוע מכונן שאירע לפני 40 שנה ושינה כליל את חייו המקצועיים, ייתכן שהיה מוצא דרכו אל תהום הנשייה.

בואו נחזור מעט אחורה, אל מוצאי יום העצמאות, שנת 1970. בבנייני האומה בירושלים מתקיים פסטיבל הזמר והפזמון. על הבמה עולה חייל צעיר, בעל פנים חייכניות ומראה נערי צברי. כשהוא לבוש מדי חיל הים שר שלמה ארצי את "אהבתיה", וזוכה לתשואות הקהל. הוא קוטף את המקום הראשון, ואף זוכה בתואר "שיר השנה". עם צאת אלבומו הראשון באותה שנה זוכה ארצי גם בתואר "זמר השנה" והופך במהירות לא אופיינית לאותה תקופה לאליל נוער.

עם שחרורו מהלהקה הצבאית, שבה זכה ללהיט בולט "כשאהיה גדול", עתידו המקצועי של ארצי נראה ורוד מתמיד. הוא נחשב לכוכב גדול, ולא רק במוזיקה: הוא כיכב בסרט הקולנוע המצליח "חסמב"ה ונערי ההפקר", הקליט את שיר האליפות של מכבי נתניה שהיה מהמנוני הכדורגל הראשונים בישראל, כיכב בתיאטרון במחזמר "אברהם אבינו ושרה אמנו" והשתתף בפסטיבלי זמר שונים.

גם אלבומים הוא הוציא, אחד בכל שנה, ובכולם הסתתרו להיטים גדולים. אפילו אפיזודה אחת מעבר לים הוא חווה, זה היה בשנת 1973, אז הגיע לגרמניה ושם ניסה את מזלו בגרסאות כיסוי לשיריו, אך לא הצליח לפתח קריירה בינלאומית.

ארצי של תחילת שנות ה–70 היה אהוב כלי התקשורת של אותה תקופה וחביב הקהל. הוא ידע מה הקהל אוהב והקליט שירים במטרה להופכם ללהיטי רדיו ולספק איזשהו צורך תדמיתי תמידי שיש לטפח, מה שהפך בחלק מהמקרים לעבודה יותר מאשר ליצירת מוזיקה.

 שלמה ארצי, הופעה בצוותא. צלם : שמואל רחמני שלמה ארצי, הופעה בצוותא. צלם : שמואל רחמני





לאור דרישת הקהל

הנסיקה שלו הגיעה לשיאה כשהוא נבחר לייצג את ישראל באירוויזיון 1975 עם השיר "את ואני". השיר הגיע למקום ה–11, שנחשב באותה תקופה כישלון לאומי על אף שבארץ הוא הצליח הרבה יותר. אחרי ההפסד באירוויזיון החלה למעשה הדעיכה בקריירה של ארצי, קודם כל בעיני עצמו ואחרי כן בעיני הקהל. האלבומים שהוציא בשלוש השנים הבאות נחלו כישלון מסחרי מוחץ וסימנו את אובדן כיוונו המוזיקלי ואובדן דרכו: ב"עת שערי רצון להיפתח" הוא שר למשל פיוטים לימים הנוראים, ב"רומנסה ופיוט" הוא ניסה פרויקט שירי לדינו וב"יש לי אישה, ילדה ולמברטה, ואני גר בתל אביב", הוא ביצע גרסת רוק בועטת ל"אהבתיה" ונשמע מאולץ ולא מגובש.

"בשנות ה–70 הייתה לשלמה בעיה למצוא עצמו בביזנס הזה של זמר שמנפיק להיטים, שהוא לא כל כך אהב", מספר הבסיסט יוסי מנחם שניגן עם ארצי באותן שנים. "הוא לא אהב את הטייטל אליל נוער, אף על פי שהיו לו כל הנתונים להיות כזה. בפנים הוא לא היה בנוי לזה, הוא אדם אינטליגנטי ואיכותי שלא חיפש עוד להיט ונקלע למעין מערבולת בין הרצון שלו כאומן וכיוצר לבין התדמית ש'הודבקה' לו באותן שנים".

הכמיהה של ארצי להתנתק מתדמית הפופ–סטאר נשאה אותו למסע מוזיקלי אבוד מראש, ובשלב מסוים הוא אף שקל פרישה מהמקצוע. "באותה תקופה חברת התקליטים הד ארצי נתנה לשלמה אופציה להקליט תקליט אחרון לפני פרישה וביטול החוזה איתו", נזכר מנחם. "הוא היה מיואש".

"שלמה היה במשבר גדול", מספר גם המוזיקאי יאיר שרגאי, חברו של ארצי ומי שהפיק עבורו כמה מאלבומיו הגדולים, כולל את זה המדובר. "הוא מאס בלהיות אליל נוער. במקביל לכך שהוא כתב שירים ילדותיים שהוא לא אהב כדי לשמר את הקהל הצעיר, הוא כתב גם חומרים יותר עמוקים, יותר רחבים ויותר מורכבים, והוא היה מתוסכל מכך.

"יום אחד ישבנו יחד בבריכה בצהלה, שם גר שלמה באותה תקופה, וניהלנו שיחה מאוד ארוכה שבה הוא אמר לי שהוא רוצה ללכת ללמוד משפטים באוניברסיטה בעקבות אביו. הפצרתי בו לשכוח מהמחויבות הדמיונית שלו לקהל דמיוני ולעשות מה שהוא יודע לעשות: מוזיקה שבוערת בתוכו. אז הוא ביקש ממני להפיק את אלבומו הבא, שהוא ראה בו אלבום פרישה מהמוזיקה. אמרתי לו שהתנאי הוא שהתקליט יהיה ללא חנופה וללא עמידה בשום דרישות מהקהל, אלא נטו מוזיקה כפי ששלמה ידע ורצה לעשות".

שלמה ארצי והקהל בצוות. קוקו שלמה ארצי והקהל בצוות. קוקו

ללכת עד הסוף

ארצי הסכים לתנאים שהוצגו בפניו. "הלכנו לזאב לוין הבעלים של הד ארצי, שמאוד אהב אותנו", ממשיך שרגאי. "לאחר שהוא שמע את השירים הוא אמר: 'ילדים, אני סומך עליכם, לכו תעשו מה שלבכם אומר לכם. אל תבזבזו סתם כסף, אבל תהיו נאמנים'. הוא עודד אותנו בצורה בלתי רגילה. ההסדר היה שעד שלא מוחזרת כל השקעת האלבום, שלמה לא מקבל גרוש חוץ מאקו"ם".

מכיוון ששרגאי התמקד בהפקה המוזיקלית של האלבום, השניים חיפשו מעבד מוזיקלי שיצטרף לעבודה. "היו לשלמה חומרים מאוד מורכבים ולא פופיים קלילים, ורצינו שמי שיעבד את האלבום יהיה מוזיקאי מקצועי מהשורה הראשונה שיעשה עבודה פרפקציוניסטית רצינית", הוא משחזר. "חיפשנו מעבד ראוי לשיר ולא מצאנו מישהו מתאים, ומתוך זה שלא מצאנו עשיתי את העיבודים".

בשנת 1977 נכנסו השניים לאולפני טריטון בתל אביב. שרגאי הביא נבחרת נגנים בולטת שלקחה חלק ברעיונותיהם המשותפים: גרי אקשטיין (גיטרות), משה לוי (פסנתר), יוסי מנחם (בס), דורי לובינר (בס) ושלמה חממי (תופים). "העבודה על האלבום הזה הייתה סגירת מעגל עבורי", משחזר יוסי מנחם. "עבדתי לראשונה עם ארצי בתקליט הסולו הראשון שלו בשנת 1970, מיד עם שחרורו מלהקת חיל הים, ובאלבום הזה הכרתי את שלמה ארצי שנולד מחדש כמוזיקאי, וזה היה מרגש. אני מאוד מעריך את המוזיקה והאינטליגנציה הגבוהה שלו. אגב, העבודה על האלבום הייתה מהירה יחסית, מה שארך זמן היה בעיקר המיקסים והפינישים באולפן. לכל הנגנים היה חשוב שהאלבום הזה יצליח".

בשל המצב הרגשי שבו ארצי היה מצוי, הוא החליט באופן סימבולי לקרוא לאלבום "גבר הולך לאיבוד", על שם שיר הנושא שאותו כתב והלחין וכלל פתיח פסנתר מופלא של משה לוי. "כעסתי מעט כששלמה ניסה לתרגם את השיר לאנגלית דרך אחותו האהובה נאוה", מספר שרגאי. "הוא בחר על עטיפת התקליט לרשום מתחת לכיתוב בעברית את שם האלבום באנגלית: "He Lost His Way", שהפירוש שלו שונה לחלוטין מהמשמעות העברית".

"גבר הולך לאיבוד", שנחשב בעיני רבים לאלבום ההתבגרות של ארצי ולאחד היצירות הטובות שלו, יצא ב–1978 וכלל שמונה שירים שמרביתם הפכו נכסי צאן וברזל במוזיקה הישראלית. מלבד שיר הנושא שאותו כתב והלחין ארצי, הופיעו בו "את אינך יודעת", "האיש ההוא", "רק עלה" ו"כמו ציפור". את כל השירים הלחין ארצי, מלבד "בלילות אני מתגעגע", שהלחין חנן יובל למילותיו של ארצי.

"האלבום היה אמור לכלול אך ורק שירים ששלמה הלחין, אבל התגלגלו הדברים וידידי יאיר שרגאי, שאהב אותי, הביא לי טקסט נהדר של שלמה שאותו הלחנתי והוא נכנס לאלבום", נזכר יובל. "יאיר הוא זה שהפך את מעמדו של שלמה מזמר של כולם למעמד של זמר–על".

לראשונה מיזג האלבום בין סגנונות שהיו אופייניים לשנות ה־70 אך לא התאימו לתדמית של ארצי: רוק בועט ואקספרימנטי, טקסטים מורכבים והשפעות קלאסיות עם השראות ישראליות שורשיות. אלו יצרו סאונד שבו ארצי נשמע טוב יותר, רענן יותר ובעיקר מקורי יותר.

"הפעם החלטתי שאני הולך עד הסוף, ויהי מה", אמר ארצי בראיון לעיתון "דבר" עם צאת האלבום. "אני יודע שזה לא יהיה קל עד שאהיה במצב שיאמינו לי במאת האחוזים", הוא הוסיף. "יצרתי לי במשך השנים תדמית מסוימת שאף כי היא רק תדמית ולא משקפת את האני האמיתי שלי, היא קיימת אצל רבים. את התדמית הזו אני חייב לשנות ואפילו לחסל".

שלמה ארצי. צלם : במחנה שלמה ארצי. צלם : במחנה

גבר נולד מחדש

הסינגל הראשון מהאלבום "רק עלה", הפך מיד ללהיט. "מכיוון שבאתי מרקע של רוק'נרול, הבאתי את גרי אקשטיין שייתן פתיחה פרועה עם גיטרה חשמלית בשיר הזה והבאתי גם נגנית צ'לו אמריקאית", מסביר שרגאי. "אני זוכר שבכל פעם שהשיר הושמע ברדיו שלמה צלצל אלי. שש פעמים ביום. הוא לא האמין שהשירים יהפכו לכזו סנסציה. אלי ישראלי שידר את 'רק עלה' שלוש פעמים ברצף בתוכניתו הפופולרית בגלי צה"ל, ואמר שאין דבר כזה. השיר הזה לא בדיוק היה מזוהה עם שלמה, למרות ששלמה שר אותו מצוין".

"ב'רק עלה' היה סאונד מיוחד ושונה מכל מה שהיה מקובל עד אז", מוסיף המתופף שלמה חממי. "בכלל, מהרגע שבו שמעתי את השירים הרגשתי שיש פה אווירה לא שגרתית, רגע מכונן שעומד לקרות. האווירה באולפן הייתה של שליחות מוזיקלית".

האלבום הוציא את אחת הקלאסיקות הגדולות בזמר העברי: "האיש ההוא". השיר, שהפך מזוהה עם ימי זיכרון, נכנס לאלבום ברגע האחרון. "היה חסר שיר לסיום האלבום", משחזר שרגאי, "לחצתי על שלמה להתאמץ ולהלחין שיר כדי שנוכל להוציא את האלבום. יום אחד הוא צלצל אלי לדירה ושר לי בטלפון: 'איפה ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא'. צמרמורת עברה בי. לא רק מהמילים והלחן היפהפה, אלא בגלל האינטואיציה המוזיקלית הגבוהה של שלמה. הוא יצר בלי להתכוון, שיר עולה ויורד כמדרגות מוזיקליות. זה היה רגע מרגש שלא אשכח לעולם".

עוד לפני שהאלבום יצא, שמע אותו העיתונאי אהרל'ה בכר מ"ידיעות אחרונות". הוא זה שנתן לארצי את יריית הפתיחה התקשורתית המפרגנת. "נאוה, אחותו של שלמה, הייתה חיילת בגלי צה"ל ושירתה עם אהרל'ה בכר ז"ל, שהיה 'חייב' לה טובה", משחזר שרגאי, "נאוה ביקשה ממנו להצטרף אליה לאולפן ההקלטות, לשמוע את השירים החדשים של אחיה. הוא בהתחלה הסתייג כי תפס את שלמה כזמר פופ פשוט, אבל בסוף השתכנע. בשבוע שלאחר מכן פרסם כתבת ענק תחת הכותרת: 'גבר הולך לאיבוד', שבה הרעיף שבחים ומחמאות על שיריו של ארצי. זה למעשה מה שנתן את ה'פוש' האמיתי להצלחת האלבום".

שלמה ארצי. יח"צ שלמה ארצי. יח"צ

"אני זוכר שאהרל'ה ואני היינו נפגשים בסטייקייה תל אביבית שהייתה מקום מפגש לילי של מוזיקאים ועיתונאים", מוסיף מנחם. "מכיוון ששנינו ממוצא בולגרי והייתה לנו שפה משותפת, ניסיתי גם אני לשכנע אותו לשמוע את השירים. הוא סיפר לי שנאוה ניסתה והביאה לו קסטה, אבל הוא לא טרח לשמוע אותם. בסוף שכנעתי אותו להגיע אלי לרכב לשמוע בטייפ כמה חומרים. כשהוא שמע את 'גבר הולך לאיבוד' אהרל'ה התחרפן".

בעקבות האלבום, ארצי, שכמו נולד מחדש, קיבל אומץ ותעוזה ליצור שירים יותר אישיים, יותר עמוקים ופחות קיטשיים, כשהוא מגדיר מחדש את הרפרטואר שלו ואת ישותו המוזיקלית והופך לאחת האושיות הגדולות והמשפיעות של המוזיקה הישראלית עד היום, מה שאולי לא היה קורה אלמלא "גבר הולך לאיבוד" היה יוצא לאוויר העולם. או אז היה סיכוי שארצי היה עורך דין ביום וזמר מתוסכל בלילה.

אגב, באוסף המשולש משיריו שהוציא בשנת 1993 וכלל את להיטיו מכל התקופות, ארצי החל את הדיסקוגרפיה שלו מ"גבר הולך לאיבוד", וכמעט התעלם כליל מהתקופה המוקדמת שלו, כך שנראה שגם בעיניו האלבום המדובר הוא הראשון שלו.

"הגיע הרגע שבו ידעתי מי אני רוצה להיות ואיך אני רוצה לחיות", אמר הזמר באותו ראיון שהעניק רגע לאחר צאת האלבום. "זה לא שלמה ארצי אחר ששר את השירים האלה זה אותו שלמה, אבל בן 29".

"גבר לא הלך לאיבוד", מסכם שרגאי. "גבר חשש שהוא הולך לאיבוד, אבל גבר הלך בדרך שלו באופן אינטואיטיבי עם אמירה אמיתית, וגבר עשה בדיוק את מה שהוא היה צריך לעשות ומצא את עצמו באלבום הזה. היינו צריכים להתגלגל יחד בשביל להביא לידי ביטוי את מה שבוער בתוך שלמה, וזה גם סוד ההצלחה של האלבום".