היכל התרבות בתל אביב מפוצץ עד אפס מקום. באוויר תחושה חגיגית וציפייה דרוכה למשהו גדול מהחיים. חושך. על המסך מאחור רצות תמונות של רכבות אחרי הגשם בדרכן למשרפות, ושריקתן פולשת היישר לעורף התודעה ומשרה אווירה שואתית סמיכה. התזמורת עולה לבמה, ואחריה עולה יהודה פוליקר, שכובד השנים הוסיף למשקלו כך וכך קילוגרמים. אני עוד זוכר אותו רזה כמו מקל ב"בנזין", אבל מאז עברו יותר מ־30 שנה.

איך שנפלטים לאוויר צלילי הגיטרה הראשונים, מתובלים באקורדיון, ופוליקר פוצח ב"יום אביב, ריחות לילך... יום יפה לדוג בנהר, בתוכי הלב נשבר", נשבר הקרח, והקסם הפוליקרי אופף מכל עבר ומשכיח את כל הבלי היומיום - מיהונתן גפן ועד דודו אלהרר. "לאן את נוסעת? לאן את נוסעת?", מיילל פוליקר, "שנים וכלום עוד לא נמחק".

מהרגע שבו הרכבת הפוליקרית יוצאת מהתחנה, הקהל שבוי בעיניים עצומות. כל שיר מכה ברקות, מזכיר נשכחות, מציף זיכרונות, פורט על נימים מודחקים ומיטיב עם שירים שקיבלו כרטיס כניסה אל הנצח. "ואולי, מרחוק, איזה אושר מתגנב אל החלון", הוא שר, ולרגע מתגנבת תקווה שאולי מרחוק ילבין גם כאן מפרש לבן באופק.

המופע עובד כמו חוויה קולנועית לכל דבר. בין שיר לשיר, מבליחה דמותה של הלינה בירנבאום, אמו של יעקב גלעד - שותפו של פוליקר ליצירת האלבום המופתי - שמספרת סיפורים מצמררים ממחנות ההשמדה בפולין; וגם דמותו של ג'קו פוליקר, אביו של יהודה, שמעלה באוב את גורלו כאוד עשן של יהודי סלוניקי שנשרפו באושוויץ.


יהודה פוליקר. שלומי פינטו, יח"צ יהודה פוליקר. שלומי פינטו, יח"צ


אחרי ששר את כל שירי השואה, מחליף פוליקר פאזה, מתחיל לחייך ושוזר לתוך האפר והאבק את מיטב להיטיו מכל הזמנים, כולל המקפיצים ביותר: "פחות אבל כואב", "הצל ואני", "בכפיים", "אלקו", "זינגואלה", "פנים אל מול פנים", "שלושה ימים", "חופשי זה לגמרי לבד" ולקינוח, כשהקהל כבר באקסטזה מוחלטת, "כשתגדל" עם השורה המנצחת: "אתה לא רצית להיות אפילו חייל... אבל.... אותך אף אחד לא שאל". 

המופע הבא יתקיים ב־8 במרץ בהיכל התרבות בתל אביב