בזמן שבאולם הכנסים "פאלה דה קונגרה" בפריז סערו הרוחות, ברחובות ישראל שררה דממה. השעה הייתה אחת לפנות בוקר, 22 באפריל 1978. על אף השעה המאוחרת היו המוני ישראלים דבוקים למסך הטלוויזיה, בלבם תפילה חרישית: אלוהים, תן לנו עוד דוז פואה. בעוד המנחים הצרפתים של האירוויזיון, דניס פבר ולאון זיטרון, מקריאים את תוצאות ההצבעה, וכשהמתח היה בשיאו, נקטע השידור בישראל. מתברר שהערוץ הראשון קנה זמן לוויין רק עד השעה אחת בלילה ולא העביר בשידור חי את הזכייה ההיסטורית, שהוכרזה עשר דקות מאוחר יותר.
מי שרצה לראות את הרגע המרגש בטלוויזיה הירדנית נחל מפח נפש. כשהירדנים הבינו שישראל בדרך לזכייה, הם קטעו את השידור והותירו ברקע תמונות של פרחים. גם במהדורת החדשות ששודרה לאחר מכן סירבה ירדן להכיר בזוכה, והכריזה על השיר הבלגי שהגיע למקום השני כעל הזוכה באירוויזיון.
אך למרות התקלות המינוריות הללו החגיגה הייתה גדולה: לראשונה ב־30 שנותיה של המדינה הצעירה, וחמש שנים אחרי ששלחה את הנציגה הראשונה שלה לתחרות הזמר היוקרתית ביותר באירופה, ישראל הגיעה למקום הראשון. יזהר כהן ולהקת הליווי שלו אלף בית - שנקראה בחו"ל "אלפא ביתא" - הפכו בן לילה לגיבורי ישראל ולנושאי לפיד הגאווה הלאומית.
"זו הייתה פשוט רעידת אדמה, נקודה!", משחזר כהן 40 שנה אחרי. "אי אפשר להסביר במילים מה שקרה אז. באותו הרגע שבו המנחים הכריזו עלינו כזוכים, אלפי מחשבות התרוצצו לי בראש, אבל הדבר הראשון שחשבתי עליו זו הזכות שניתנה לי לשמח את המשפחה, את החברים ובכלל את העם שלי בישראל. זה היה העיקר מבחינתי".
בניגוד לזמנים שבהם זכייתה של ישראל הוכרעה על חודן של נקודות ספורות (כמו למשל בשיר "חי", שבו עפרה חזה הפסידה ללוקסמבורג בהפרש של 6 נקודות בלבד), הניצחון של כהן וחבריו היה מוחץ במלוא מובן המילה: 157 נקודות קטפה ישראל בעוד השיר הבלגי שהגיע למקום השני קיבל רק 135 נקודות. זכייה בהפרש כזה נחשבת במונחים של היום נוקאאוט.
"זה היה אחד הניצחונות הגדולים ביותר בתולדות האירוויזיון", קובע יניב הררי, חובב מושבע של התחרות. "זו הייתה הפתעה לא נורמלית, ועד היום אני לא חושב שיש מישהו שיוכל להסביר באמת את הניצחון הזה. אולי העולם אוהב תימנים (צוחק) אחרת איך תסביר ששלושת הזוכים הישראלים הם בני העדה התימנית?".
חוץ מהשיר הבלגי, "L’amour ça fait chanter la vie", עמדו מול ישראל לא מעט תותחים כבדים שהגיעו למקומות הגבוהים בסוכנויות ההימורים: צמד הזמרות הספרדי באקרה ייצג את לוקסמבורג עם "Parlez–Vous Francais", כוכב הזמר האיטלקי ריקי אה פוברי ייצג מדינתו עם "Questo Amore", וז'ואל פרבו ייצג את צרפת עם "Il y aura toujours des violons".
"באותה שנה השתתפו בתחרות זמרות ממש פופולריות מאירופה: לבקארה היה הלהיט 'Yes Sir, I Can Boogie', שצעד במקום הראשון בכל מצעד פזמונים אירופי. ואיירין שיר, שהייתה גם היא בשיא הפופולריות שלה אז, ייצגה את גרמניה עם מופע חצי התפשטות על הבמה ושרה 'אש, אש, זורמת לי בעורקים קרוב וקרוב עד ללב שלך' (Feuer)", מציין הררי. "מולם מגיע זמר עם ליפה ענקית על הראש ושיר ילדים ומשאיר להן אבק. זה היה טירוף".
אז מה בכל זאת הביא את "אבניבי", שיר פשוט על אהבה של ילדים, לגבור על שאר המתחרות ולהביא לישראל את הזכייה ההיסטורית אחרי חמש שנים של הפסדים ברצף? כדי לענות על שאלה זו, נחזור אחורה במנהרת הזמן.
כל שהיה ביניהם
בשנת 1968, ימי הפריחה הראשונים של הפופ–רוק הישראלי, נפגשו לראשונה דרכיהם המוזיקליות של המלחינה הצעירה נורית הירש והפזמונאי אהוד מנור. זה קרה כשהשניים שיתפו פעולה בשיר הראשון שאותו הלחינה הירש, כתב מנור וביצע הזמר רן אלירן - "הבתים שנגמרו ליד הים".
בדיוק בזמן שהשניים החלו לגלות זה את ישותה המוזיקלית של זו, התגייס זמר צעיר בעל ייחוס משפחתי מוזיקלי שורשי בשם יזהר כהן לשורות צוות הווי של הנח"ל. כהן, בנם של הזמרים סולימן הגדול (שלמה כהן) ושרה כהן ואחיהם של הזמר חופני כהן וורדינה כהן, נולד למעשה לתוך עולם הבידור והזמר, ומן המתבקש היה שימשיך את שושלת הוריו ויהפוך אף הוא לזמר.
בצוות הווי הנח"ל התפרסם לראשונה כהן כסולן בשיר "כל שהיה בינינו". השיר נחל הצלחה רדיופונית מזהירה וסלל לו את הדרך לקריירה אזרחית נוסקת. הדבר הראשון שעשה לאחר שחרורו היה להשתתף בפסטיבל הזמר והפזמון לשנת 1973 עם "שיר כלולות". הוא אומנם סיים את התחרות במקום העשירי, אך השיר הפך במרוצת השנים לקלאסיקה ישראלית. בהמשך כיכב במחזמר "לילי גם", הקים את להקת הכנופיה, שבה זימר לצד חברתו מרגלית צנעני והקליט מספר פזמונים שקצרו הצלחה, בהם "ניגונה של השכונה" ו"חלומות שמורים".
בזמן שכהן החל את צעדיו הראשונים בתעשיית המוזיקה המקומית, הצמד מנור את הירש, שכבר הפך למכונת להיטים משומנת, החל לקרוץ לחו"ל. את הרומן עם התחרות האירופית התחיל צמד היוצרים הישראלי הראשון בשנת 1973, כששירם "אי שם" בביצוע אילנית היה השיר הראשון שייצג את ישראל באירוויזיון.
אילנית הגיעה למקום הרביעי המכובד באותה תחרות, ומאז החלה המסורת של שליחת נציגים ישראלים לאירוויזיון. ב–1974 הייתה זו להקת כוורת עם השיר "נתתי לה חיי", שהגיע למקום השביעי. שנה אחר כך הגיע לבמה הגדולה בעולם שלמה ארצי, שסיים במקום ה–11. ב–1976 שלישיית שוקולד מנטה מסטיק הצליחה לטפס למקום השישי עם השיר "אמור שלום". ניסיון נוסף של אילנית לייצג אותנו בשנת 1977 עם "אהבה היא שיר לשניים" לא הצליח לשמר את ההישג, ושוב הגענו למקום ה–11.
למרות השמות הגדולים, דווקא יזהר כהן שהיה אז בראשית דרכו הצליח לעשות את הבלתי ייאמן, בשיר שמלכתחילה לא יועד לאירוויזיון. "הרעיון הראשוני של אהוד היה לכתוב שיר לפסטיבל שירי הילדים", נזכרת הירש, "הוא רצה לכתוב שיר בשפת הבי"ת, שהייתה שגורה בפיו בילדותו בבנימינה. מיד קפצתי על הרעיון שהיה מאוד מקורי לדעתי. פתאום בא לי המשפט 'אני אוהב אותך'. אין לי הסבר לכך. אמרתי לאהוד שבשפת הבי"ת אומרים 'אב־ניבי אובוהבב אובותבך'. שרתי לו את המנגינה שהייתה לי בראש עם המשפט הזה, והוא אמר רק 'נהדר', ואז כתב את הבתים. אחרי כן השמעתי לו את הגשר והצעתי שנשתמש במילה 'אהבה'. וכך נולד השיר".
אז איך התגלגל השיר מפסטיבל שירי הילדים לאירוויזיון?
"ברגע שהשיר היה מוכן, השמענו אותו לעפרה פוקס, אשתו של אהוד. היא אמרה שהשיר יותר מדי טוב בשביל פסטיבל שירי ילדים ושאנחנו מוכרחים להגיש אותו לפסטיבל הזמר. כך זה התגלגל".
"בדרך כלל הייתי מהמרת טובה", מספרת פוקס, "כל שיר שאמרתי לאהוד שיזכה - זכה. אבל עם 'אבניבי' זו הייתה אחת הפעמים הבודדות שבהן טעיתי. אהבתי את השיר וחשבתי שהוא מתאים לפסטיבל הזמר, אבל לא האמנתי שהוא יזכה בו, ובטח שלא באירוויזיון. עבור אהוד השיר הזה היה חלק בלתי נפרד מילדותו ומחייו".
קול מדהים
ברגע שמנור והירש השלימו את יצירת השיר, החל החיפוש הקדחתני אחר מבצע הולם. "ישבנו נורית, אהוד, שלמה צח ואני, וזרקנו שמות של הרבה אומנים. אני הצעתי את יזהר, שהתחיל להתפרסם באותה תקופה. הוא היה בעל קול מדהים וחתיך הורס", משחזרת פוקס, "התנועות שלו והכריזמה שלו היו תפורות לשיר".
"אני זוכר שהגעתי ערב אחד לבית של נורית הירש, והיא השמיעה לי את השיר על הפסנתר. נדלקתי מיד", משחזר כהן. "כבר אז ראיתי את הוויז'ן של התוצר הסופי על הבמה. השיר תפס אותי באופן מיידי והרגשתי שהוא יהיה להיט".
מה שכהן לא ידע הוא שבחירתו כמבצע של השיר עדיין לא הייתה סופית. "ניגשתי לאולפני טריטון בתל אביב, כתבתי עיבוד לפלייבק מצומצם של חמישה כלים, ויזהר הקליט את הדמו", מחדדת הירש. "להפתעתנו בפסטיבל הזמר קיבלו את הדמו לתחרות. מכיוון שיזהר ביצע אותו בצורה מדהימה, החלטנו שהוא גם יהיה הזמר בפסטיבל. בדיעבד זו הייתה החלטה הכי נכונה שעשינו".
לאחר שכהן נבחר לבצע את השיר, החלו המיונים ללהקת הליווי. "האודישנים נערכו בבית של נורית הירש", משחזר ראובן ארז, מחברי הלהקה. "עמדתי מול נורית שביקשה שאשיר שיר. כשסיימתי שלמה צח ביקש שאצא לעשר דקות ולאחר מכן קראו לי ואמרו שהתקבלתי.
"החתימו אותי על חוזה ללוות את יזהר בפסטיבל הזמר ובו היה כתוב שאם נזכה, ניסע לאירוויזיון. החוזה היה ללא שום תמורה כלכלית, והדבר היחיד שהובטח לנו זה אש"ל, כלומר לינה וכסף לבגט בבוקר. אמרו לנו שבמידה ונזכה באירוויזיון, נקבל כסף מההופעות באירופה. קרה מה שקרה, והגענו לאירוויזיון".
מלבד ארז היו בלהקת הליווי גם ליסה גולד–רובין, נחמה שוטן, אסתר צוברי ויצחק עוקב. רק ארז המשיך לעסוק בתעשיית הבידור והמוזיקה, השאר פרשו אי־שם בדרך.
"אבניבי" עשה את דרכו אל פסטיבל הזמר והפזמון, תחרות שירים ששודרה בקול ישראל עוד מ–1960. הפסטיבל עבר מספר שינויים במרוצת השנים. מתחרות שהייתה פתוחה לקהל הרחב, היא הפכה לתחרות סגורה, שהשירים המתחרים בה הוזמנו ממחברים מוכרים. ב–1977 חל שינוי משמעותי נוסף במתכונת של התחרות, כשוועדת הפסטיבל החליטה שהזוכה במקום הראשון בפסטיבל הוא זה שייצג את ישראל באירוויזיון. בעקבות ההחלטה הגורלית של הוועדה, החל מרוץ קדחתני של מלחינים וזמרים לחיפוש אחר שירי פופ קליטים בעלי נופך אירופי מודרני, שיכולים להיות בעלי סיכוי לייצג אותנו בגאון באירוויזיון.
פסטיבל הזמר של 1978 נערך בערב פורים בתיאטרון ירושלים. בזה אחר זה עלו על הבמה מבצעים מוכרים שביצעו שירים נפלאים, והבחירה הייתה קשה. היו שם חדוה עמרני ולהקת פלפל לבן עם "בלב אחד" ("סאלאם עליכום"); גלי עטרי שסחפה ב"נסיך החלומות" ("ולנטינו"); שרי עם "למה לא"; אריאל זילבר ו"תן לי כוח" הקצבי; יהודית רביץ ששרה את "מישהו"; ג'וזי כץ עם "כמו פעם"; וגידי גוב שביצע את "שלוש בלילה בעיר".
בעוד מרבית השירים נטו לכיוון הבלדות או הרוק והפופ, "אבניבי" העלה את הקצב עם צלילי מוזיקת הדיסקו. הז'אנר המוזיקלי הזה היה אז בשיאו, בעקבות צאתו לאקרנים של הסרט "שיגעון המוזיקה" בכיכובו של ג'ון טרבולטה. כהן, לבוש חליפה לבנה א–לה אלביס פרסלי ומתנועע עם להקתו באנרגטיות סוחפת, היה במקום הנכון ובזמן הנכון.
בסוף אותו ערב, כשהמנחה רבקה מיכאלי הקריאה את התוצאות, נרשמה הפתעה: 66 נקודות ניתנו לחדוה עמרני, ואותו מספר נקודות קיבל גם כהן. שוויון. אולם מכיוון ש"אבניבי" זכה ביותר הצבעות למקום הראשון מ"בלב אחד", הכריעה הוועדה כי הוא זה שיישלח לייצג אותנו באירוויזיון, שעתיד היה להתקיים חודשיים מאוחר יותר בפריז.
אשרי המאמין
לא מגדל אייפל או השאנז אליזה, תשומת הלב של חברי המשלחת הייתה נתונה אך ורק לדבר אחד: התחרות המתקרבת. "לא היה לנו זמן לבלות או לטייל", מבהירה הירש, "היינו ממוקדים אך ורק בהכנה נפשית ומוזיקלית לתחרות. אני לא זוכרת כלום מפריז מלבד החזרות".
ואז הגיע היום הגורלי. "אבניבי" היה הפזמון ה–18 שעלה על הבמה הגדולה מתוך 20 שירים שהשתתפו בתחרות. ההצבעה הלכה והתארכה, וחברי המשלחת עצרו את נשימתם בציפייה דרוכה. ואז הגיע הרגע הגדול והזכייה המוחצת ששיגרה בחזרה אל הבמה את כהן והלהקה, את הירש, מנור ושאר חברי המשלחת הישראלית, שקיבלו את הפרס לקול תשואות הקהל.
"אהוד לא האמין שהשיר יזכה, ולכן הגיע לתחרות בחולצת טי–שירט פשוטה ועם סנדלים לרגליו", מספרת פוקס. "כשהודיעו שהשיר זכה, הוא היה חייב לעלות על הבמה לבוש בצורה מכובדת. במקרה מי שישב לידו היה יורם רוזנפלד, בעלה של נורית. יורם השאיל לאהוד את החליפה שלו, וזו החליפה שעמה אהוד עלה לבמה. הוא צלצל אלי לאחר מכן נרגש ולא מאמין שהשיר זכה".
גם הירש לא האמינה שהיא תחזור לישראל עם הפסלון הנכסף בתיקה. "אהוד ואני תמיד יצרנו שירים בשביל הכיף", היא נזכרת. "לא חשבנו במונחים של זכייה".
"הייתה לי תחושה כזו", מגלה כהן. "הרבה אנשים אומרים שהפוליטיקה הייתה מעורבת פה, אבל הניצחון שלנו הוא ההוכחה ששיר טוב וביצוע טוב יכולים לנצח את הפוליטיקה". "אני לא חושבת שלפוליטיקה היה חלק באירוויזיון הזה", מוסיפה פוקס. "פשוט השיר היה מצוין וראוי לזכייה".
עוד מאותו לילה התחיל מסע ארוך ומפרך, אך מהנה, של כהן לתהילה. "לאחר שהשידור הסתיים והוכרזנו כזוכים, אמרו לי לעלות במעלית השירות כדי להצטלם בחדר התקשורת", הוא מתאר. "לא הייתי מוכן למה שהלך שם: מאות כלי תקשורת התנפלו עלי. רצו להבריח אותי דרך חור קטן בקיר גבס לחדר התקשורת, אבל המרחק הקצר הזה לקח לי כמעט שעה בגלל ההתנפלות. באיזשהו שלב קיר הגבס נפל, וצוותי צילום הכו אחד את השני כדי לקבל תמונה שלי. הטירוף חגג שם. זו הייתה פעם ראשונה שמדינה כל כך קטנה זוכה בגדול. זו הייתה הזכייה הכי גדולה שהייתה עד אז".
גם קבלת הפנים בארץ התפתחה לחגיגה גדולה. "אמרו לי בהתחלה שרק המשפחה שלי תהיה במתחם הנחיתה בשדה התעופה, וזה מה שרציתי. אבל כבר כשהעלו אותנו למטוס הבואינג וישבנו בקומה השנייה ב–VIP, כל המטוס, קרוב ל–500 איש, העבירו לי מתנות ורצו להצטלם איתי. כשנחתנו בארץ ויצאתי מהדלת, ראיתי אלפי אנשים. התגלגלתי מהמדרגות. אבל כל זה היה קטן לעומת השמחה בלב שלי, להעניק למדינה את האושר הזה.
"אני לא יודע אם אי־פעם אפשר יהיה לשחזר דבר כזה. זה היה ניצחון של דוד על גוליית מכל הבחינות. מאותו רגע הכל השתנה. כל העיתונים דיברו על הניצחון הגדול של ישראל, והתדמית שלנו השתנתה מגלותית לתדמית צעירה, תוססת ואנרגטית".
איך התמודדת עם ההצלחה המיידית?
"לא ידעתי איך להתמודד עם דבר כזה. הייתי במגדל שן. היו לי נהגים ורולס–רויס צמוד וסוויטות מלכותיות בכל העולם, אבל הרגשתי שאני מנותק מהמשפחה והחברים ומהמדינה שלי. התחלתי לקבל התקפי חרדה, עד ששנתיים לאחר מכן הייתה לי התמוטטות עצבים".
עם הזכייה הקליט כהן את השיר בגרסתו האנגלית, והוא ולהקתו יצאו לסיבוב הופעות בחו"ל. "אחרי הזכייה התפרסמנו בחו"ל, היינו Alpha Betha Group", מדגיש ארז. "התייחסו אלינו כמו למלכים, גם כי היינו כולנו בפרונט כמקשה אחת. הופענו בכל אירופה. יצא לנו להופיע עם להקת אבבא, קליף ריצ'ארד, ג'ורג' בנסון, בי־בי־קינג. חיינו בתוך חלום. לעומת זאת, בישראל נחשבנו ללהקת הליווי של יזהר כהן. אתה מבין את האבסורד?".
במרוצת השנים זכה השיר להתנגן בשלל גרסאות ובשפות שונות: ספרדית, סינית, יפנית, הולנדית והודית. הוא הפך ללהיט ענק גם באיסלנד ובמלזיה, וכיכובו בסרט מצליח בתאילנד לפני 12 שנה הזניק אותו אל רחבות הריקודים במזרח הרחוק.
שנה לאחר הזכייה ההיסטורית ישראל עשתה זאת שוב, כשגלי עטרי ולהקת חלב ודבש זכו במקום הראשון עם "הללויה" בתחרות שהתקיימה בירושלים. אחרי שנים שחונות ורעות מבחינת ניקוד הצליחה דנה אינטרנשיונל לשחזר את ההצלחה עם "דיווה", השיר הזוכה של 1998. ההייפ המתפתח סביב "TOY" של נטע ברזילי מעלה את התהייה: האם ישראל שוב תככב בהיכל התהילה? את התשובה נדע בחודש הבא.
כמו הביקורות שמקבל השיר החדש של ברזילי, גם על "אבניבי" נשמעו טענות כי הוא רדוד ושטחי. את היוצרים והמבצע זה כלל לא הטריד. "למי בכלל אכפת מביקורות?", נאנח כהן. "כל העולם העריץ את 'אבניבי', וזה הכי חשוב". "לא התעסקנו בביקורות", מוסיפה הירש. "השיר היה על אהבה טהורה בין ילדים", ופוקס ממשיכה: "אהוד תמיד ראה ב'אבניבי' את אחד השירים הרציניים ביותר שלו, לפחות כמו 'ברית עולם'".