"אולי מחר ייגמרו המלחמות, קופים עם חצוצרות ינקו את הרחובות, כוכבים קטנים על הז'קט של ראש הכפר מלווה הכרטיסים בשער, אני טקסט פוליטי?". אם הייתם מעורים מעט בסצינת הרוק המקומית בתחילת שנות ה־90, קרוב לוודאי שהשיר הזה, "אני טקסט פוליטי", של להקת נושאי המגבעת היה עבורכם סמל למרדנות, פורקן נעורים ומחאה אנטי־ממסדית.

בניגוד למרבית להקות הרוק שחבריהן היו תושבי אזור המרכז והמוזיקה שלהם התאפיינה בסאונד יותר מעונב, נושאי המגבעת נוסדה ופרחה בירושלים, שם נחשבה לאחת מנושאות הדגל המובהקות של "הגל החדש" (ניו ווייב) בישראל ומיזגה בין הפראיות הבריטית של ג'וי דיוויז'ן וניק קייב לרחשי לבו של הנוער הישראלי שובר המוסכמות וחובב השוליים.

"הירושלמיות הייתה היתרון הגדול שלנו", מסביר תמיר אלברט, גיטריסט הלהקה. "מה שאפיין את הלהקות ממרכז הארץ היה שהן התעסקו באסתטיקה. אנחנו לא התעסקנו באסתטיקה, אלא באקספרסיביות ובניסיונות מוזיקליים שונים, וזה היה סוד הקסם שלנו, ומה שסלל לנו את הדרך מירושלים לתל אביב".

ההרכב פעל שמונה שנים, שבמהלכן הטביע חותם מוזיקלי ובאותה נשימה הוא נחשב לאחד הפספוסים הגדולים של הרוק הישראלי ולחידה בלתי פתורה: מה הביא חבורת מוזיקאים צעירים שצמחו מלמטה, הלכו נגד הזרם והצליחו להטות את המיינסטרים לכיוונם לפרוש בשיא התהילה?

סיפורה של הלהקה מתחיל בקיץ 1984 בתיכון לאמנויות בשכונת מוסררה שבירושלים. שני תלמידי כיתה ט', אהד פישוף ואלון כהן, שהושפעו רבות מהניו ווייב הבריטי שהחל בדיוק לחלחל מתחת לרדאר בישראל, החליטו להקים להקה שתתחקה אחר הסאונד האנגלי, שנחשב מחתרתי באותן שנים.

נושאי המגבעת אלבום. חברת הד ארצינושאי המגבעת אלבום. חברת הד ארצי

"אני הייתי על הגיטרה, הקלידים והשירה ואלון על בונגוס ותופים", נזכר פישוף. "ישבנו שעות על גבי שעות במרתף שלי בבית ועשינו ניסיונות מוזיקליים שונים. כעבור כמה שבועות החלטנו שאנחנו רוצים להופיע, ולצורך זה היינו צריכים להגדיל את ההרכב כדי להוסיף עושר מוזיקלי".

הראשון שהצטרף היה הגיטריסט תמיר אלברט, שניגן עם כהן בעבר. "לאלון ולי היה בתיכון איזשהו הרכב מפגר וכתבנו שירים מפגרים", משחזר אלברט. "באותה תקופה לא הייתי גיטריסט מי יודע מה וידעתי לנגן רק כמה אקורדים פשוטים, אבל אלון התקשר אלי כי הייתי היחיד שהוא הכיר שהיה לו מגבר לגיטרה, ורק בזכות המגבר הצטרפתי ללהקה (צוחק)". אחריו הגיע ישי אדר, הצעיר בחבורה, שתפס את עמדת הקלידן. "מההתחלה היה לילד הזה ראש טוב למוזיקה אלקטרונית שהימם אותנו", מסביר אלברט.

השירים הראשונים שניגנו היו אנרכיסטיים ועסקו בשאלות קיומיות ובנושאים של מוות, שאול, מלחמה ומחאה. לימים יהוו אותם שירים את הבסיס לקסטה הראשונה שלהם.

בראשיתה נקראה הלהקה "נושאי המגבעת של קובי אור", שם שניתן לה על ידי פישוף ואדר בהשראת הפובליציסט ופילוסוף הרוק קובי אור. "בכיתה י' החלטתי לפרוש מהתיכון", מספר פישוף, "ישי ואני דיברנו על מה אעשה עם עצמי, ואז ישי זרק: אולי תהיה נושא המגבעת של קובי אור? וכך נולד השם".

בהמשך קוצץ השם ל"נושאי המגבעת", או כפי שאלברט מסביר: "שם שמורכב מחמש מילים לא נשמע לנו קליט, והקהל קרא לנו בקיצור 'נושאי המגבעת', אז החלטנו להשאיר את זה ככה".

לייב אין בית שמש

ב–1985 עברו פישוף, כהן ואדר להתגורר יחד בירושלים ונהגו לנסוע מדי שבוע לתל אביב כדי לבלות בחנויות תקליטים ולספוג מוזיקה חדשה שתשמש השראה ליצירתם ההולכת ומתגבשת. במקביל הם החלו להופיע במועדון "אמדאוס" הירושלמי בהופעות שנשאו את השם: "Live In Beit Shemesh" ("חי בבית שמש").

הלהקה לא הסתפקה במוזיקה לא שגרתית, ושמה דגש על פרפורמנס יצירתי ואוונגרדי. "בהופעה הראשונה קישטנו את הבמה בנייר טואלט ובבובות סמרטוטים עם איבר מין גדול", מספר פישוף. "אנשים חשבו שהשתגענו. למזלנו הקהל היה ברובו חברים שלנו שתמכו והתלהבו מהרעיון הדי פרוע".

הפעם הראשונה שבה הופיעה הלהקה מול קהל לא ביתי הייתה במרתון להקות צעירות בתיאטרון החאן בירושלים, שארגן בכל שנה המפיק מוטי ג'מייקה. שם הם לא התקבלו כל כך טוב, בלשון המעטה. "זו הייתה אחת ההופעות הגרועות שלנו מבחינת יחס הקהל", מודה אלברט. "צעקו לנו 'בוז' ו'הביתה' והסתכלו עלינו כמו על חייזרים מהעולם החיצון. אחרי ההופעה הזו בוטלה לנו הופעה במועדון דאון טאון בתל אביב, כי טענו שאנחנו צעירים מדי".

עיתונאי "מעריב", טל פרי, תיאר במאי 1988 את תדמיתה ההולכת ומתגבשת של הלהקה. "כי מציון תצא הפסיכדליה? כנראה. נושאי המגבעת מחזירים אותך בתנופה לימים שבהם 'הפינגווין' היה גל חדש. מחוץ לבמה הם דווקא חבר'ה נחמדים ושקטים. אבל מול הקהל: הסולן, אהד פישוף, מופיע עם אקדח קפצונים בחגורה, והגיטריסט אלברט מסיר את מכנסיו אחרי השיר השני".

"ההופעות היו אטרקציה", אומר מוטי שהרבני, מנהל הלהקה. "לאהד הייתה כריזמה מחשמלת. אלברט היה מופיע בתחתונים ולפעמים היה קורע את מיתרי הגיטרה ומנגן סולואים מטורפים עם שני מיתרים. זה היה קסם בלתי מוסבר".




שהרבני, איש מחשבים וחובב מוזיקה שניהל באמצע האייטיז את להקת הרוק האלטרנטיבית הישראלית דורלקס סדלקס, התוודע אל נושאי המגבעת במקרה. "כשאהד היה בן 15, הוא כתב ביקורת מוזיקה אלטרנטיבית בפנזין 'נייר' שערכתי והפצתי. במשך שנה וחצי הוא התבייש לספר לי שיש לו להקה, וכשסיפר ביקשתי לשמוע את השירים שלהם. הלהקה הקליטה בשבילי סקיצות במרתף של אהד. אהבתי מאוד את השירים האינטליגנטיים שנשמעו בדיוק כמו חו"ל, והחלטתי לנהל אותה".

בסוף שנות ה–80 הופיעה הלהקה בעיקר בתיאטרון הפרגוד בירושלים עם המופע "אל תדאגו בקשר לממשלה". עם שהרבני כמנהל והייפ הולך וגובר החליטו חברי נושאי המגבעת להגשים את חלומם: להיכנס לאולפן הקלטות.

"באותה תקופה אהבנו את 'מע"צ' (להקת רוק מחאתית שפעלה בשוליים - ד"פ), את הפרפורמנס ואת הסאונד המתקדם שלה. לחבר הלהקה חזי דוידיאן היה אולפן ביתי של שמונה ערוצים, והוא עשה לנו ג'סטה ונתן לנו להקליט בו". "זו הייתה הפעם הראשונה שנפגשנו עם מישהו שיכול היה לשמש לנו כמנטור במלוא מובן המילה", מוסיף פישוף. "החומרים שהקלטנו עם חזי כמפיק מוזיקלי הפכו לקסטה הראשונה שלנו, שנוצרה לאחר כשנתיים של כתיבה והופעות".

"מכיוון שהייתי מקושר ל'אוזן השלישית', הצעתי למנהלי החברה להפיץ את הקסטה של נושאי המגבעת בלייבל האינדי שלהם. בגלל שהם סמכו עלי והכירו אותי, הם אישרו את ההפצה בלי להאזין לחומרים", מגלה שהרבני.

פריט אספנות

ביולי 1988 יצאה לאור הקסטה הראשונה שנקראה "נושאי המגבעת" (או בשמה הבלתי רשמי: "הקסטה"). היא כללה תשעה שירים מקוריים, בהם "קול של אלוהים אחר", "האלוהים שלי עייף", "Live In Beit Shemesh" ו"נושאי המגבעת".

לדברי שהרבני, היא נמכרה בכ–1,500 עותקים, הישג נאה במונחים של אותם ימים ללהקת שוליים. "הקסטה התקבלה מאוד יפה", מסכם פישוף, "כתבו עליה הרבה, כל העותקים שהודפסו נמכרו די מהר ובעקבותיה התגבש קהל אהד ללהקה".

מי שמאזין לקסטה יכול לשמוע את הבוסריות של חברי הלהקה שלא נשמעו כנגנים מקצועיים, אך עם זאת התאפיינו באמירות מדויקות וכאוונגרד אמיתי שמיצב אותם כבשורה החדשה בסצינת האלטרנטיב המקומית המתפתחת.




במשך שנים נחשבה הקסטה פריט אספנות מבוקש בקרב המעריצים בשל מספר העותקים המוגבל. ב–1996 הוציא שהרבני בלייבל "פוך" דיסק אוסף שכלל בין השאר שירים מהקסטה לצד שירים מהופעות חיות, וב–2013 הוציאו חברי הלהקה את הקסטה הראשונה במלואה על גבי דיסק בלייבל Anova. ב–2015 עלתה הקסטה שוב לכותרות כשפישוף תקף בדף הפייסבוק שלו את שהרבני וחברת התקליטים B SIDE, שהוציאו את הקסטה במהדורת ויניל דיגיטלית ללא אישורם ובניגוד לרצונם של חברי הלהקה. "אחרי שהריליס יצא יישרנו את ההדורים", מרגיע שהרבני. "עכשיו הכל בסדר בינינו".

בשנת 1989 עזב אדר את הלהקה. כפי שסיפר שנים מאוחר יותר בראיון שהעניק לעיתון "הארץ", הסיבה הייתה שהוא לא התחבר לסגנון המוזיקלי של הלהקה. במקומו הגיע הבסיסט התל אביבי אדם הורוביץ, ששימש באותה תקופה גם כמבקר מוזיקת רוק של עיתון "דבר". אחריו הגיע גם הגיטריסט רם אוריון, שניגן עם פישוף בלהקת הפה והטלפיים, שהוציאה באותה שנה אלבום בכורה. להופעות ספורות הצטרפה הקלידנית והזמרת איריס פרלמוטר (אחות של ענבל פרלמוטר ז"ל מלהקת המכשפות), אך היא פרשה תוך זמן קצר.

"לראשונה נחשפתי למוזיקה של נושאי המגבעת בשנת 1987, דרך חבר שלי מהפלוגה בצבא המוזיקאי אסף גברון, שהביא לי קסטת דמואים שהוקלטו בתיאטרון הפרגוד", מספר אוריון. "בהמשך ניגנתי עם גברון בלהקת הפה והטלפיים, שבה היה חבר גם אהד פישוף. כשתמיר אלברט רצה לפרוש מנושאי המגבעת, הוא אמר לי שלדעתו אני היחיד שמתאים להחליף אותו. כך התגלגלתי ללהקה שבאותה תקופה כבר הייתה מתוקשרת ומוכרת בסצינה. בסוף תמיר לא עזב, כמובן".

בתחילת שנות ה–90 יצאה הלהקה מגבולות ירושלים והחלה להופיע בתל אביב, בעיקר במועדון "הפינגווין" הנודע. לאחת ההופעות הזדמן המוזיקאי שלומי ברכה מלהקת משינה. "ראיתי הרכב שלא ראיתי כמוהו בארץ", הוא אומר. "זה היה מדהים".

ברכה שזיהה מיד את הפוטנציאל, החליט לשדך את הלהקה לחברת התקליטים הד ארצי במטרה להפיק להם אלבום. "כשהבאתי להד ארצי את הקסטה, הם לא רצו להפיק לנושאי המגבעת אלבום", מספר ברכה. "אז אמרתי שאלך לחברת התקליטים המתחרה אם הם לא בעניין. מכיוון שבהד ארצי לא האמינו בלהקה, הם רצו לתת תקציב מעליב. לאחר שהתנגדתי ואיימתי שוב ללכת למתחרים, הסכימו לתת תקציב זעום אך כזה שאפשר לעבוד איתו, ויצאנו לדרך".

והיה עוד מוזיקאי מפתיע שסייע להד ארצי לשנות את דעתה על הלהקה: שלמה ארצי. "באותה תקופה יריב הורוביץ, אח של אדם, יצא עם הבת של שלמה ארצי", מגלה אוריון. "יריב השמיע לשלמה את הקסטה שלנו, ושלמה התלהב מהחומרים והמליץ להד ארצי לתת לנו צ'אנס. שלמה היה הכוכב הכי גדול של הד ארצי באותה תקופה, ומילה שלו הייתה קדושה עבורם".

שלמה ארצי. צלם : קוקו שלמה ארצי. צלם : קוקו


"הד ארצי לקחה סיכון", מוסיף אלברט. "בדיעבד נושאי המגבעת הוכיחו להד ארצי שאפשר להשקיע גם בתחומים שהם פחות בעלי אוריינטציה מסחרית ושלהקת שוליים יכולה להפוך למיינסטרים. אנשי החברה חששו, אבל זה היה הימור מוצלח".

אולם למרות התלהבותם לחתום בחברת תקליטים, חברי הלהקה מתחרטים על המעשה הזה ורואים בו את הגורם העיקרי לפירוקה של נושאי המגבעת. "בצעירותנו היינו נאיביים ומתלהבים, וחתמנו בפזיזות על מסמכים רעים שנישלו אותנו מזכויות כאלה ואחרות ומרווחים הקשורים למוזיקה שלנו", מעיד פישוף, ואלברט מחזק את דבריו: "הטעות היחידה שעשינו הייתה שחתמנו בחברת תקליטים. היה לנו חוזה גרוע, ואתה יכול לצטט אותי. לא ראינו שקל מההצלחה שבאה בימי השיא שלנו ולא נהנינו בכלל מבחינה כלכלית, ולמעשה זה מה שמוטט את העסק בסופו של דבר".

להקת רעש

רק שבאותם ימים לא ידעו חברי הלהקה שהם עובדים על זמן שאול. בשלהי 1990, עם איומיו של סדאם חוסיין ברקע, רוח גבית מהד ארצי ושלומי ברכה כמפיק מוזיקלי, נכנסה הלהקה לאולפן ההקלטות המון ברמת גן כדי לעבוד על אלבום הבכורה הרשמי. "הקלטנו בזמן מלחמת המפרץ, והיינו צריכים לסיים את ההקלטות מהר ולנסוע לירושלים לפני ההתרעה על טילים", מספר אוריון. "אני מאמין שהלחץ והתקופה המתוחה תרמו במובן מסוים לאופי האלבום".

"העבודה באולפן לא הייתה פשוטה", נזכר אלברט. "היינו אנשים רעשניים ודעתניים שלא סותמים את הפה. יעקב מורנו הטכנאי לא היה רגיל לחבורה כזו, ולמען האמת זה די עצבן אותו. הוא היה עצבני עלינו כל הזמן ושלומי ברכה היה צריך להרגיע אותו. ואז שלומי היה אומר לי: 'די כבר! אני לא יכול לסבול אתכם, שיגעתם אותנו. אתם לא ממושמעים!'. טוב, למען האמת לא ממש התחברנו למיקסים שמורנו ושלומי עשו. אמרנו להם שאנחנו לא רוצים להישמע גדולים מבחינת אפקטים אלא יותר צמודים לצורה שבה ניגנו. הם סבלו מאיתנו לא מעט".

"החוויה באולפן הייתה נוראית", מחדד פישוף. "מורנו לא הבין את מה שאנחנו עושים, לא חשב שזה משהו ולא ניסה להסתיר את זה. הייתה תחושה, אמיתית כנראה, של מונה שדופק, של משימה שצריך למלא, בלי הרבה שאר רוח יצירתי. כולם רבו כל הזמן. זו הייתה תחושה לא נעימה מבחינתי, של אובדן שליטה אומנותי, אבל למדתי מזה הרבה על המחירים שאני מוכן ולא מוכן לשלם".

"הכנו את החומרים בבית לפני ההקלטות, כך שהאלבום כולו הוקלט במשך יומיים", מתגאה ברכה. "כל מיקס לקח שלוש־ארבע שעות. עשינו הרבה ניסיונות סאונד כמו מיקרופונים שתלינו על הקירות, כדי להוציא מכלי הנגינה סאונד מיוחד ולא שגרתי".



ב–1991 יצא לאוויר האלבום "מי רצח את אגנתה פאלסקוג?", שמנציח בעיוות מילולי קל את שמה של אנייטה פלטסקוג, הזמרת הבלונדינית הבלתי נשכחת מלהקת הפופ אבבא. "אהד הביא את שם האלבום", אומר אוריון, "זה נשמע לנו מגניב, כי כולנו התעניינו בתרבות הפופ וכולנו אהבנו את אבבא". בשיחה עמו, פישוף לא זכר כי הוא שהגה את שם האלבום.

13 שירים היו באלבום ("הבא בתור הוא סוס", "מתנה לחג", "אני טקסט פוליטי" ועוד), חלקם חדשים וחלקם ביצועים מחודשים לשירים מהקסטה. רוב מילות שירי האלבום נכתבו על ידי פישוף, מלבד שניים שכתב אדם הורוביץ ("בום וטראח" ו"פיקציה"), כשעל ההלחנה חתומים כל חברי הלהקה.

אף על פי ש"מי רצח את אגנטה פאלסקוג?" נחשב בעיני רבים לאבן דרך ברוק הישראלי ולזה שהביא את הלהקה אל המיינסטרים, עם צאתו הוא דשדש מבחינה מסחרית ורק בתחילת שנות ה–2000 הגיע למעמד אלבום זהב.

"בזמן אמת הדיסק נחשב לכישלון", טוען אוריון, "מסביבנו הלהקות האחרות מכרו עשרות אלפי עותקים ואנחנו עמדנו על 5,000 עותקים. למרות זאת, מבחינתנו היה מדהים להגיע למספרים כאלה".

"האלבום הצליח יחסית לסוג המוזיקה", מדגיש פישוף, "למרות זאת, הקהל הוותיק שלנו חש אכזבה ובגידה וחשב שהתמסחרנו בסגנון המוזיקלי והתפשרנו לכיוון יותר מיינסטרימי ופחות הארדקור, אבל נחשפנו לקהל רחב יותר שמאוד אהב את השירים". "בסך הכל האלבום זכה להצלחה מסחרית טובה בטיפין טיפין", מסכם שהרבני, "דורות חדשים נחשפו לשירים וללהקה הרבה אחרי שהיא כבר התפרקה, וזה אולי סוד הישרדותה של היצירה".

ואם מחפשים את סוד ההצלחה של האלבום, לברכה יש תשובה: "מצד אחד אוסף האנשים המוכשרים, המיוחדים והמעניינים שהרכיבו את הלהקה, ומצד שני הכתיבה יוצאת הדופן. ההרכב נראה טוב, נשמע טוב והביא משהו חדש שלא נשמע כמותו עד אז". "הוא לא נשמע כמו אלבום שגרתי וזה חלק מהקסם שלו", מוסיף אוריון. ושהרבני טוען כי, "הוא כלל שירים טובים שנשמעו ממש כמו של להקות בריטיות ולא כמשהו ישראלי. כמו כן, התדמית וההתנהגות הפרועה של הלהקה בהופעות וההילה שנוצרה סביבה יצרו את המיתוס סביב האלבום ותרמו להצלחתו".




המרדף אחרי המגבעת

בשנת 1991, לאחר סיבוב הופעות עם צביקה פיק שבמסגרתו ביצעו את שיריו באינטרפרטציה הייחודית להם, נהנו נושאי המגבעת מהצלחה תקשורתית. אך היא לא ארכה זמן רב, שכן במרץ 1992, כשהבאזז התקשורתי סביבם בשיאו והם במהלך סיבוב הופעות חדש ("הבא בתור הוא כלום"), פירקו החברים את הלהקה בשל מתחים פנימיים על רקע יצירתי. "כל אחד רצה לקחת את המוזיקה לכיוון אחר ורצה להתפתח בכיוונים אחרים", מסביר אלברט. "אז החלטנו לפרק את החבילה ולצאת בנפרד לדרך חדשה".

"האגו חיסל את הלהקה, וההצלחה הרסה אותם", מנתח שהרבני, "נכנסנו לאולפן לעבוד על אלבום שני כשהד ארצי מימנו לנו את ההקלטות, ואחרי מספר ימים הם התחילו לריב באולפן: פישוף רצה לכתוב את מרבית השירים, אבל שאר החברים גם רצו לכתוב. לא ידעתי איך לפתור את המלחמה הזו. כולם מוכשרים, והמרדף אחר ההצלחה והתהילה לצד האגו סנוורו אותם".

בעקבות הפירוק נכנס שהרבני למשבר כלכלי עמוק. "השקעתי את כל מה שהיה לי בלהקה", הוא אומר. "הרי הם לא עבדו ואני מימנתי אותם. כשהם החליטו ביום בהיר וללא התרעה מוקדמת לפרוש, נכנסתי להפסדים פיננסיים עצומים שמוטטו אותי כלכלית. הייתי חייב להירגע, אז עזבתי לחו"ל לכמה שנים כדי להתאושש".

אחרי הפרידה הוסיפו חברי הלהקה לעסוק בתחום המוזיקה ולעתים אף לפעול יחד במסגרות שונות. פישוף, ששהה במשך מספר שנים בלונדון וכיום מתגורר בארץ, יוצר פסקולים לסרטים ומוזיקה למחול ולתיאטרון ובמקביל ממשיך להופיע ולהקליט עם אוריון בלהקת הפה והטלפיים.

אוריון, נוסף לשותפותו עם פישוף, משמש כמפיק רוק מבוקש. הוא הקים את להקת בתרי זוזי וניגן בין השאר עם כרמלה גרוס ואגנר וענבל פרלמוטר ז"ל. לאחרונה חבר לתמיר אלברט - שאחרי הפירוק הקים עם אמיר צורף מלהקת נוער שוליים את צמד "הג'ינג'יות" - והשניים מופיעים בהרכב חדש עם שירים מקוריים ושירים של נושאי המגבעת. "זו חוויה מיוחדת ומהנה, לעבד מחדש את החומרים ולהופיע איתם בפני קהל שהכיר את הלהקה וגדל על השירים", מספר אלברט. "כיף לראות שגם כיום, 30 שנה אחרי הקסטה הראשונה, עדיין הקהל מחבק את השירים".

אלון כהן עבר לניו יורק, חזר בתשובה ומוסיף לעסוק שם במוזיקה. אדם הורוביץ, שהיה חלק מחיי הלילה התל אביביים במשך שנים רבות, פיתח קריירת משחק ודוגמנות בארץ ובחו"ל והוסיף לנגן עם הרכבים שונים.

האם יהיה מצב שבו נראה את כולם יחד על במה אחת בהופעת איחוד של נושאי המגבעת? אם תשאלו את פישוף התשובה חד־משמעית: "לא". אחרים פחות נחרצים: "אני כרגע לא במקום בשביל זה", אומר אוריון. ואלברט מוסיף: "אני חולם ליזום מופע ובו לארח את חברי ההרכב המקורי, אבל כרגע אין משהו כזה באופק".