חייבים להודות: אלבום הבכורה של להקת איפה הילד?, "זמן סוכר", שנחשב בעיני רבים לאחד המופתיים ברוק הישראלי, הוא לא האלבום הכי מבריק בעולם. הוא אינו כולל את המורכבות שאפיינה את להקות הרוק של שנות ה־90, להפך, הוא התגלמות המיינסטרים המעונב שרבות מהלהקות סלדו ממנו. 


ועם זאת השירים שבו מוגשים בכנות, בפשטות ובריאליזם נטול התייפייפות או חיפוש אחר משמעויות נסתרות. המתיקות, הרכות, המלודיות העשירות והנעימות והמיזוג בין הישן (רוק פסיכדלי ופופ בריטי) לחדש, עם כישרון מוזיקלי, קריאה נכונה של המפה ובעיקר אמביציה ואמונה טוטאלית ביצירה - הם שהפכו את האלבום לקאלט ומיתגו את איפה הילד? כלהקה שהגיעה לשיא עוד בטרם החלה את דרכה המוזיקלית.

"האלבום היה ההתנסות הראשונה של כולנו", מסביר חמי רודנר, סולן ומייסד הלהקה. "גם הלהקה, גם המפיק, גם הסאונדמן - כולנו חווינו את החוויה הקוסמית: להיות בפעם הראשונה באולפן ולהקליט משהו משלנו, וזה מה שבוקע באלבום בכל פעם שאני מאזין לו".

סיפורה של הלהקה מתחיל בקיבוץ גבעת ברנר ב–1985. רודנר, מוזיקאי צעיר ושאפתן שהיה חבר בלהקות מונדו ודז'ירטיף, רוצה להקים להקה משלו. לקראת סיום שירותו הצבאי הוא פוגש בבן קיבוץ אחר, תיכוניסט בן 16 בשם אסף שריג, שהיה חבר בלהקת עשן, ומציע לו להצטרף להרכב המתהווה. "רותי, אחותו של חמי, למדה איתי בכיתה", משחזר שריג, בנו של המשורר והמלחין יוסף שריג שנהרג במלחמת יום הכיפורים. "היא ידעה שאני מנגן וכששמעה שאחיה מחפש גיטריסט, עשתה את השידוך. יום אחד חמי נקש על דלתי וסיפר לי על כוס קפה שהוא רוצה להקים להקה. הוא עשה לי אודישן קטן שבו שרתי לו את השיר 'אור בקצה המנהרה', ורגע אחרי זה התחלנו לעשות חזרות אצלי בבית בטיינר, בשכונת הנעורים של הקיבוץ".



במהלך החזרות השניים סיפחו אליהם את הגיטריסט יובל צמח והמתופף עומר דגני, שבזכותו, בעקיפין, נולד שם הלהקה. "עומר נהג לאחר לחזרות וכל פעם היינו מחפשים אותו ושואלים זה את זה באנגלית: Where's the kid?", מגלה רודנר. "בשלב מסוים החלטנו שזה יהיה שם הלהקה: 'איפה הילד?'. זה נשמע לנו מגניב וספונטני באותו הזמן".

עם ההרכב המתגבש התכוננה הלהקה להופעתה הראשונה בשלהי 1985 בחדר הקריאה בקיבוץ. "השיר הראשון שביצענו אי־פעם היה קאבר לשירו של פורטיס, 'המוות אינו מחוסר עבודה'", משחזר שריג. "האבסורד הוא שבהמשך החדר הפך לאנדרטת זיכרון לאנשי הקיבוץ שנפטרו".

מכיוון שגם רודנר, גם שריג וגם צמח ניגנו בגיטרות, עלה הצורך לבסיסט. בלית ברירה, רודנר אייש את העמדה הזו. "לא הייתי ממוקצע כל כך בבס, אבל חבר טוב שלי, עופר כהן, שהיה בסיסט מקצועי בתזמורת חיל האוויר, לימד אותי את הבסיס והסתדרתי. בתקופה הראשונה של הלהקה עופר היה גם המפיק המוזיקלי שלנו".

ההרכב הראשוני של הלהקה פעל בשנים 1985–1986 והתמקד בעיקר בקאברים. "לא היו לנו עוד שירים מקוריים שהעזנו לשיר אותם, אז בעיקר ביצענו קאברים בעברית ובאנגלית והלך לנו טוב", מספר רודנר, "בשלב מסוים, כשהחברים התגייסו לצבא, פירקנו את החבילה".

איפה הילד.  צלם : אלכס פרגמנט איפה הילד. צלם : אלכס פרגמנט


בלדה לעוזב קיבוץ
לאחר הפירוק, שריג התגייס לצבא ורודנר עשה את הצעד הגדול ועבר לעיר הגדולה - תל אביב. בדרך הוא התגורר תקופה קצרה בקיבוץ חניתה, שם עבד במפעל לעדשות מגע. במפעל פגש בגיטריסט הצעיר בן הקיבוץ אופיר בר עמי, וסיפר לו על כוונותיו להקים מחדש את ההרכב שהיה לו בגבעת ברנר.
משגמלה ההחלטה בלבו, שיחת הטלפון הראשון של רודנר הייתה עם חברו אסף שריג. "כשחמי היה בתל אביב ואני הייתי לקראת סיום הצבא, הוא יצר איתי שוב קשר אחרי כמה שנים שלא ממש דיברנו והציע לי להקים מחדש את ההרכב", מספר שריג. "מיד זרמתי, כי זה נראה לי נכון לאותו רגע. ואז חמי הביא את אופיר שהוא הכיר בחניתה ואת המתופף אסף 'בובי' מרוז, שניגן עם להקת הרוק 'קילר הלוהטת' וכך נוסד ההרכב השני והמגובש של הלהקה".

בניגוד לאבטיפוס הראשוני של הלהקה, רודנר וחבריו התמקדו הפעם ביצירת חומרים מקוריים, שאיתם הופיעו באזור המרכז, בעיקר במעוז להקות הרוק: מועדון "רוקסן" התל־אביבי.

"ההופעות הראשונות שלנו ב'רוקסן' התקבלו באדישות יתרה, כי היינו עוד להקה מבין אין ספור להקות שהופיעו שם", מציין שריג, "אבל לאט־לאט התחלנו לצבור עוד ועוד ניסיון בימתי ועוד ועוד קהל".

לצד ההופעות, שאפה הלהקה להגביר הילוך ולהתקדם לעבר הקלטת החומרים המקוריים שהחלו להתהוות אצלה. "כדי להתנסות בכתיבת שירים, עשינו בהתחלה סקיצות בבית בטייפ ארבעה ערוצים", מסביר רודנר, "בהמשך, בשנת 1990 הקלטנו באולפני 'הרולד' אצל רון מזרחי שהתלהב מהחומרים שלנו ורצה להקליט אותנו. הוא למעשה הראשון שהכניס אותנו לאולפן הקלטות ואצלו עשינו את הדמואים הראשונים".

מי שהפיק מוזיקלית את ההקלטות הללו היה המוזיקאי יובל שפריר, שעבד באותה תקופה עם פורטיס וסחרוף. "נחשפתי לראשונה ללהקה ב–1990 ב'מיט בר' ברחוב בלפור", מספר שפריר, "חמי, שלא הכרתי עד אז, ניגש לשולחן שלי ונתן לי קסטת דמואים של הלהקה שאעביר לסחרוף ופורטיס לשמוע. שמעתי את החומרים בעצמי, התלהבתי ואיכשהו משם הכל התגלגל והתחלנו להקליט. זה היה בצל מלחמת המפרץ ובאותה תקופה התגוררתי בצפון, אז בכל יום הייתי מגיע במיוחד לתל אביב להקלטות ונמלט מהר לצפון כדי שלא יתפסו אותי הטילים".



בסוף 1990 יצא לרדיו שיר הבכורה של הלהקה: "אחד אלוהים" כסינגל בחברת נענע דיסק, אך לא עורר עניין. "זה היה ניסיון ראשוני ובתולי", מסביר שריג. רודנר לא התייאש מהכישלון ושלח את הדמואים לחברות התקליטים המובילות דאז, הד ארצי ו־NMC, שלא בדיוק גילו התעניינות יתרה בלהקה.

"NMC הביעו עניין קצת פושר, אבל אמרו לנו שנחכה עוד שנה ואולי הם יוכלו לעשות עם זה משהו", חושף שריג. "סיכמו איתנו משהו טנטטיבי, אבל זה היה תלוי באוויר. במקביל חמי פנה לחיים שמש מהד ארצי ושלח לו את הסקיצות". "כשחיים שמע את החומרים שלנו, הוא לא התרשם ולא התלהב ודחה אותנו", מוסיף רודנר. "אחר כך הזמנו אותו להופעה שבה אירחנו את איגי וקסמן, ולאחריה הוא רצה להחתים אותה ולא אותנו".

"ההופעה של איפה הילד? ברוקסן לא הייתה משכנעת בעליל ולא הרשימה אותי בכלל", מספר שמש, "אבל איגי וקסמן שכנעה אותי לשמוע אותם ולתת צ'אנס, אז חמי העביר לי את הדמואים של הלהקה, וזה נשמע מעולה. עדיין לא הייתי בטוח שאני רוצה להמר עליהם".

"מכיוון שבאותו שלב NMC העיפו אותנו מכל המדרגות, זה היה מבחינתי מצב של להיות או לחדול. פניתי שוב לחיים שחשב ש–NMC החתימו אותנו", מגלה רודנר. "לא טרחתי להגיד לו שזה לא נכון. בדיוק באותו זמן NMC גנבו לחיים מתחת לאף אומן שהוא החתים (רוקר רוסי בשם מקסים ליאונידוב - ד"פ), והוא היה בקריזה עליהם, אז הוא החליט לדפוק אותם והחתים אותנו בפרנציפ, והשאר היסטוריה".

איפה הילד. צלם : נעם וינד איפה הילד. צלם : נעם וינד


הקלטות בארץ הפלאות
ב–1992, עם הד ארצי וחיים שמש מאחוריהם, נכנסו חברי הלהקה לאולפני טריטון היוקרתיים בתל אביב להקליט את אלבום הבכורה שלהם. "ההרגשה באולפן הייתה אושר שאי אפשר לתאר אותו, זה היה כמו להיכנס לארץ הפלאות, כי האולפנים לא היו נגישים אז, וטריטון היה מקום מיוחד ויוצא מן הכלל. האולפן הכי טוב שהייתי בו", מספר רודנר. "בשבילי להגיע בכל יום לשם להקליט את המוזיקה שלי, היה חלום. לא האמנתי שזה קורה לי. הייתה המון התרגשות והמון חרדה, כי לא היינו להקת אולפנים. לא ידענו אם מה שאנחנו עושים נכון או לא, וגם האנשים שעבדו איתנו על האלבום היו טירונים ולכן האלבום יצא פראש ובדיעבד הוכיח את עצמו".

העבודה על האלבום אומנם ארכה שנתיים וחצי, אך בפועל הלהקה הקליטה אותו במשך חודש וחצי, ואחת החוויות הבלתי נשכחות הייתה העבודה על "מסיבת התה של עליזה", שאותו הקליט שריג בעירום מלא.

"אין לי מושג איך מצאתי את עצמי בעירום מלא באולפן באמצע הלילה", אומר שריג. "הייתי במתח, כי זה היה השיר הראשון שהקלטתי בו שירה, ומכיוון שהייתי בלחץ היסטרי, יובל הציע לי להתפשט כדי להפחית את הלחצים, וכך קרה".

ב–23 בפברואר 1993 יצא לאוויר העולם "זמן סוכר", שכלל להיטי ענק שעד היום מבצעת הלהקה בהופעות, בהם "מה שעובר עלי", "נפלת חזק" ו"אמריקה קרובה". מרבית השירים שבו נכתבו והולחנו על ידי רודנר, חלקם הולחנו על ידי שריג ובחלקם סייעה המשוררת איריס רצאבי בכתיבת המילים. את השיר החותם את האלבום, "כנפיים, אינך שומע", הלחין שריג למילותיו של אביו ולזכרו.

"האלבום היה לופ לחיים שלנו בתל אביב", מסביר רודנר. "כל השירים שכתבתי מבוססים על הביוגרפיה האישית שלי באותה תקופה. למשל השיר 'נפלת חזק' נכתב על חברי ירמי קפלן, לאחר רומן לא מוצלח שהיה לו עם דנה ברגר. השיר 'קראתי את מכתבך' הוא על מכתב שקיבלתי מהאקסית שלי, שבו הודיעה לי שהיא בחוץ לארץ עם מישהו אחר. וגם 'מה שעובר עלי' נכתב על רומן לא בשל שהיה לי עם רוקרית כלשהי. האלבום ייצג אותי בכל כך הרבה מובנים".

"אגב, יש שיר שהיה מוכן ל'זמן סוכר', אבל בסוף החלטנו לא להוציא אותו באלבום ולדחוף אותו למגירה", חושף שריג. "רק בקיץ 1994 החלטנו להוציא אותו והוא הפך ללהיט ענק. קוראים לשיר 'מישהו שומע אותי'".

"זמן סוכר" לא נחל הצלחה מיד עם צאתו ונדרשו לו כמה חודשים להגיע לקהל.

"האלבום התחיל קשה, ומסחרית נשאר מאחור", מודה רודנר. "הוא ממש לא היה הצלחה אדירה במונחים של אותם ימים. הוא התקבל יפה מאוד בעיקר בגלי צה"ל ולא בשאר תחנות הרדיו. השדרנית אורלי יניב מגל"צ לא השמיעה את 'מה שעובר עלי' בגלל שבשיר יש שורה: 'בועט בחתולה', וזה הרגיז אותה".

"הוצאנו כמעט במקביל את אלבומי הבכורה של מופע הארנבות של ד"ר קספר, של כנסיית השכל ושל איפה הילד?", מסביר שמש. "כל אלבום קיבל את הספוט שלו בזמן הנכון, לכן ההצלחה קצת התעכבה. אבל במרוצת השנים האלבום הגיע למעמד פלטינה".



האכזבה שאחרי ההכרה

בסוף 1993 חברי הלהקה כבר לא היו אלמוניים יותר. אבל לדבריהם המעבר מאלמוניות לפרסום לא היה לטובה. "עד היום אני לא בטוח שהרגליים שלי על הקרקע", צוחק רודנר. "וברצינות, באופן אישי ואני חושב שגם לחברי ללהקה היה מאוד קשה עם החשיפה וההצלחה. זה היה אחד הדברים הכי קשים שחוויתי בחיים. לא הצלחתי להבין איך מילד שברח מקיבוץ גבעת ברנר עם הבגדים שלו על גופו נהייתי מפורסם, ופתאום שואלים לדעתי ומפנקים אותי. המעבר הזה היה בעייתי עבורי, והיה לי קשה להתמודד איתו. בעצם לא נהניתי משנות התהילה שלי בניינטיז. תמיד חשבתי שאנחנו לא מנגנים מספיק טוב ולא אהבתי איך שנשמענו בהופעות".

"אחרי החשיפה וההכרה באה אכזבה ענקית", מנתח שריג. "ישראל היא מדינה קטנה. לא זינקנו ברמת החיים והחשבון שלנו בבנק לא התנפח, ועדיין היינו במינוס. מבחינת ההכרה קרה המון, ועד היום אנחנו פעילים ועובדים בזכות התקופה ההיא".

מה סוד ההצלחה של האלבום?
שריג: "הוא כאילו בא משומקום. היינו להקה עם סאונד אחר ממה שהיה מקובל, היו לנו שירים קליטים ומעולים, היינו יצירתיים באולפן ועם אנרגיות גבוהות, וזה משתקף לאורך כל האלבום. לא ידענו שיש לנו אוצר ביד אבל באנו לעשות את המיטב. גם המפיק יובל שפריר וגם הסאונדמן אייל דפנה תפסו אותנו ברגעים הטובים והכל היה בדיוק במקום".

רודנר: "השירים שם נורא נורא טובים".

שפריר: "בעיקר לא חשבנו שהאלבום יצליח מסחרית כשעשינו אותו. היינו קצת משוחררים מלהתאמץ במובן הזה. היינו טבעיים. בראי של הזמן היה באלבום פתח להזדמנויות שנוצל עד תום".

שמש: "זה שילוב של כמה דברים: גם השפה הטקסטואלית שהייתה חדשה והביאה משב רוח רענן וחשוב לאותה תקופה; גם הסאונד של האלבום, שהיה חסר פשרות ויצר אלבום לא מתחנף; וגם יכולות הנגינה של הלהקה והיכולות הווקאליות של חמי. כל המרכיבים הללו הופכים את האלבום למשכנע ומהווים פקטור רציני ומהותי בהצלחתו הגדולה".

חיים שמש. צלם : בייגלחיים שמש. צלם : בייגל


הייתם משנים משהו באלבום?
רודנר: "ממש לא".

שריג: "במבט לאחור: לא. באותה תקופה תמיד חשבתי שיכולנו לעשות אותו אחרת, אבל זה מתגמד לעומת התוצאה הסופית וצליחתה את מבחן הזמן".
שפריר: "לא. מבחינת ההפקה והעבודה על האלבום הכל נעשה בדרך הטובה ביותר".

באותו החודש שבו יצא אלבום הבכורה, סגרו רודנר ושריג מעגל אישי והופיעו בגבעת ברנר, לראשונה מאז שעזבו את הקיבוץ. כמה חודשים לאחר מכן זכו להישג נוסף, כשנבחרו לחמם את בוב דילן בהופעתו בהיכל התרבות בתל אביב.

ב–1998, לאחר ארבעה אלבומים, התפרקה איפה הילד?, לא לפני שהוציאה אלבום אוסף ("מישהו שומע אותי") והקליטה ארבעה שירים חדשים שיצאו באותה שנה. בשנת 2001 הייתה אפיזודת איחוד קצרה, וחברי הלהקה התאחדו "רשמית" ב–2007, לאחר שרודנר הוציא את אלבום הסולו הרביעי שלו, "מכונת השירים הגדולה". "חמי הזמין אותנו להופיע בערב השקת האלבום עם שירי איפה הילד?", מספר שריג. "היה לנו כיף אז החלטנו להמשיך, ועד היום אנחנו מנגנים ומופיעים".

בעשור שחלף מאז התאחדו חבריה, הספיקה הלהקה להקליט עוד שני אלבומים ("בני המאה ה–20" ו"מתוק בחשיכה") והיא מוסיפה להופיע ברחבי הארץ. "רוב ההופעות שלנו כיום הן בעיקר בקיבוצים ובפריפריות, שם יש ביקוש גדול יותר למוזיקה שלנו מאשר במרכז", טוען רודנר. "זה מרגש לראות שמגיע קהל מכל הסוגים: גם כאלה שהיו טינאייג'רס כש'זמן סוכר' יצא וגם חבר'ה צעירים שגילו אותנו כאייקון רוק".

אתה מאמין שיש עתיד לרוק'נרול?
"אני מאמין רק בהווה, לא בעבר ולא בעתיד. בהווה הרוק'נרול חי ובועט. מה שהשתנה הוא היחס התקשורתי. כמו שבניינטיז הגזימו בסיקור תופעת הרוק הישראלי לפעמים אף יותר מהמציאות, וחשתי זאת בצורה חריפה אז, כך גם כיום האנטי של התקשורת כלפי הרוק הישראלי מוגזם ולא משקף את המציאות. מבחינת קהל, ההצלחה של איפה הילד? כיום היא הכי גדולה שהייתה בקריירה שלנו".

מה הדבק שמשאיר אתכם יחד כיום?
שריג: "דבר ראשון החברות. בגילנו המופלג אנחנו יותר מבינים ומכילים זה את זה ויותר סבלנים אחד כלפי השני. אנחנו גם טובים בליצור ביחד וקוראים זה את זה היטב אחרי כל כך הרבה שנים. דבר שלישי כיף לנו ויש בינינו זרימה טובה, ודבר רביעי וחשוב לא פחות: הפרנסה. זה מספק לכולנו עבודה והופעות, אז מה רע?".

רודנר: "גם החברות וגם העובדה שהשירים שלנו באמת מאוד טובים. היום אני מבין עד כמה שהשירים שלנו בעלי כוח חיות ויכולת להחזיק מעמד בצורה פנטסטית. בעיקר מה שמחזיק אותנו ביחד זה שאנחנו עדיין רוצים ושואפים להיות להקה יותר טובה". 

ההופעות הקרובות של איפה הילד?: 5.7, מועדון הבארבי בתל אביב; 9.8, מועדון גריי ביהוד