אין אדם שלא פיזם לעצמו בשלב כלשהו בחייו את "זה לא כל כך נעים לראות גן סגור", שלא שאל את עצמו "איך שיר נולד?", שלא חשב על האהבה הראשונה שלו כששר את "הילדה הכי יפה בגן" ולא העלה חיוך על שפתיו בעודו מזמזם את "אני אוהב שוקולד ועוגות גבינה". כבר ארבעה עשורים "הכבש השישה־עשר", אלבום שירי הילדים הנודע והמצליח ביותר בכל הזמנים, מלווה את חיינו ומטפח דורות על גבי דורות של זאטוטים הגדלים לצליליו.

הוא לא רק כלל טקסטים טובים שזכו לחיי נצח בעזרת לחנים מלודיים, רכים וקליטים; "הכבש השישה־עשר" היה גם אלבום הילדים הראשון שהצליח לטשטש את הגבול בין עולם הקטנטנים לעולם המבוגרים וגישר על הפערים הבין–דוריים, כך שגם ההורים וגם הילדים נהנו להאזין לשירים שוב ושוב.

ההצלחה נבעה גם מההפקה המוזיקלית העל־זמנית של יוני רכטר ומנבחרת הכוכבים החד־פעמית שכללה את גידי גוב, יהודית רביץ ודיויד ברוזה, שהתקבצו יחד בחדר קטן עם פסנתר ורקמו הרמוניות קוליות נוטפות כישרון. על כל אלו ניצח ברוב כישרון - ומתוך הבנה עמוקה לעולמם של הילדים - המשורר, הפזמונאי והסופר יהונתן גפן.

"זה היה האלבום הנכון, במקום הנכון, בזמן הנכון ועם הצוות הנכון", אומר המפיק דודו אלהרר. "היינו נמרצים וחדורי תחושת שליחות להביא משהו חדש ומרענן לעולם שירי הילדים והבוגרים ולגשר בין העולמות, ולבסוף הצלחנו ליצור רגע קוסמי שלא ניתן לשחזר".

עוד בטרם הפך לאלבום, "הכבש השישה־עשר" יצא לאור כספר לילדים פרי עטו של יהונתן גפן, שבו תיאר את הגיגיהם ודרך חשיבתם של ילדים בצורה הומוריסטית, שובבה ואינטליגנטית. "הספר נכתב תוך חמישה ימים במהלך שהותי בפריז", סיפר גפן בראיון לרשת ב' בשנת 2013. "כתבתי אותו מהר, כי פשוט לא היה לי יותר מדי זמן. ואז פתאום בא אלי המפיק דודו אלהרר עם רעיון להפוך את השירים לתקליט. זה נשמע לי קצת הזוי בהתחלה אבל זרמתי".

"יהונתן ואני הכרנו עוד מימי חבורת לול של אריק איינשטיין ושלום חנוך", נזכר אלהרר. "לאורך שנות ה–70 יהונתן הוציא מספר ספרי ילדים בהוצאת ספרים מסודרת והתלונן שבדרך זו הרווח הכלכלי שלו לא גדול. 'הכבש השישה־עשר' היה הספר הראשון שהוא הוציא בהוצאה פרטית".

מי שהוציא לראשונה את הספר היה בכלל מסעדן. אריק כהן, שותפו של דני ליטני במועדון "הבקתה", החליט לצאת להרפתקה הזו, אבל לא הצליח. הספר יצא לראשונה בשנת 1977 ונחל כישלון מוחץ. "לא היה להם מושג בשיווק", מסביר אלהרר. "יהונתן ואריק נתקעו עם כל חבילת הספרים, ויהונתן היה אובד עצות".

מה חשבת על הספר כשנתקלת בו לראשונה?
"קראתי את הספר עוד כשהיה בשלב כתב היד, לפני שהודפס. חשבתי שהוא בסדר, שירי ילדים נחמדים ולא מעבר לזה. לא הברקת המאה. אבל חשבתי שיש לו יותר סיכוי להצליח אם הוא יקבל מנגינות, והצעתי זאת ליהונתן".





איינשטיין ובגדי הסבתא

גפן, ששמע בסוף בעצתו של אלהרר, העביר את הספר לחברו המוזיקאי יוני רכטר, וביקש ממנו לנסות להלחין שיר מתוכו. "יהונתן הזמין אותי אל ביתו ברמת גן והראה לי את הספר. מיד הרגשתי קליק מדהים עם הטקסטים, והשירים פשוט נשפכו. משך הזמן שנדרש לי להלחין אותם היה כאורך השירים", סיפר רכטר בתוכנית "לילה גוב" ששודרה ב–1995 ואיחדה את חברי "הכבש השישה־עשר" לפאנל מיוחד.

"יוני, שהיה מיוצג שלי במשרד, השמיע לי את 'גן סגור', שהיה השיר הראשון שהוא הלחין מהספר. מיד נדלקתי. הרגשתי שצדקתי בתחושה שלי, ושבאמת יש פה פוטנציאל אמיתי לתקליט", מוסיף אלהרר. "יהונתן הביא את דיויד ברוזה, שאיתו הוא הופיע בתוכנית 'שיחות סלון' וכבר היו לו הלהיטים 'יהיה טוב' ו'שיר אהבה בדואי'. אני הבאתי את המיוצגים שלי, גידי גוב, שהיה אחרי להקת כוורת ואלבום סולו מצליח, ואת יהודית רביץ, שהתפרסמה בדיוק עם 'סליחות'. עוד לפני שהם שמעו את השירים והחליטו אם להשתתף בפרויקט או לא, כבר סגרתי להם אולפן הקלטות ונגנים והרצתי את העניין. הרגשתי שיש לנו להיט ביד והייתי מוכרח להרים זאת במהירות. הייתי נמרץ. 200 אלף לירות השקעתי בזה".

את החזרות קיימו חברי ההרכב בביתו של רכטר בתל אביב וגם באולפני "תמוז", שהיו בבעלותו של המוזיקאי והזמר אלי נחמיאס. "הם הגיעו לאולפן מאוחדים ומגובשים וידעו בדיוק כיצד הם רוצים להישמע. היו המון צחוקים והמון הומור ורוח של חברותא נטולת אגו", מספר נחמיאס, שעל קירות אולפנו עדיין מצוי פוסטר של חברי ההרכב עם הקדשה אישית.

מרבית השירים הולחנו על ידי רכטר, שגם ניהל מוזיקלית את הפרויקט. אך גם הוא וגם אלהרר הרגישו שיש לערב מלחינים נוספים. "היה לנו מחסור של שירים", מסביר אלהרר, "יוני הלחין אומנם את מרבית השירים, אבל נוצר אצלו הצורך לשלב עוד מוזיקאים עם אינטרפרטציה משלהם, גם כדי ליצור גיוון וגם מפני שהיינו צריכים להשלים מכסת שירים לאלבום. כך צורפו לחנים של דיויד ברוזה, יצחק קלפטר, שפי ישי, עדה נסטוביץ' ורני גולן".

"כשקיבלתי מיוני את הטקסט של 'ריבים קטנים', המנגינה כמעט התנגנה מעצמה", נזכר המלחין שפי ישי. "עוד באותו יום הקלטתי את עצמי שר את השיר בליווי פסנתר. את הקלטת העברתי ליוני, שכעבור כמה ימים אמר לי שהוא אוהב מאוד את השיר. עניין אותו לדעת איך אני שומע את השיר הגמור בדמיוני. המפגש הבא שלי עם השיר היה כששמעתי אותו מוקלט יחד עם שאר שירי האלבום".

לצורך ההקלטות, שנערכו באולפני "טריטון" המיתולוגיים, גיבש אלהרר נבחרת מובחרת של נגנים, בהם יצחק קלפטר ושלמה יידוב בגיטרות, שם טוב לוי בחליל, אלון הלל בתופים וארנון פלטי בבס. "העבודה באולפן הייתה חוויה מהנה, במיוחד כשגידי גוב היה מגיע עם הבדיחות הקבועות שלו. החבורה דאגה באופן מקסים לתת לכולם הרגשה נוחה, וכולם הצטיינו בחוש הומור מבריק ובטוב לב רב", משחזר פלטי.

"הייתה פעם אחת שאריק איינשטיין קפץ לבקר בסשן ההקלטה", הוא ממשיך. "כשהוא הגיע בדיוק הוצאתי את גיטרת הבס מהנרתיק שלה. הנרתיק הענקי, גדול בהרבה מהבס, היה תפור בעבודת יד מחומר פלסטי צהוב, שתפר בעבורי חברי המתופף אורן פריד. אריק התיישב לידי ובנימה חברית אמר לי שהגיטרה והנרתיק מזכירים לו את סבתו עליה השלום, שתמיד הייתה לובשת לשם הנוחות בגדים שהיו גדולים עליה בכמה מידות. כולנו פשוט התגלגלנו מצחוק".

גדול מסך חלקיו

כפי שגפן כתב את שירי האלבום בחמישה ימים, כך העבודה על האלבום התגלגלה בקצב מסחרר. "היא ארכה 81 שעות בדיוק", מגלה אלהרר. "היינו בשוק שסשן ההקלטות ארך שש שעות בלבד", מוסיף פלטי. "בפרק הזמן הזה סיימנו להקליט את כל שירי האלבום ולא האמנו שזה יהפוך לכזה להיט על־זמני. זה אולי סשן ההקלטות המהיר והקצר ביותר בהיסטוריה".

ב–22 בנובמבר 1978 התקליט יצא לאור בחברת סי־בי־אס וכלל 19 שירים, כולל קטעי קישור ("יש ילד של אבא שלו", "האיש עם השערות" ועוד), שאותם דקלם גפן. עיצוב העטיפה נעשה על ידי המאיירת והמעצבת הגרפית מיכל לויט. בגב העטיפה כתב גפן לילדים: "בתוך המעטפה הזאת מתחבא לו תקליטור שעשינו במיוחד בשבילכם... תשבו לכם בשקט (או ברעש) ותקשיבו. ואם נדמה לכם שאתם מכירים את השיר, אתם יכולים לשיר ביחד איתו".




אם חשבתם שהאלבום זכה להצלחה ברורה ומיידית, טעות בידכם. הוא היה רחוק מזה. כדבריו של אלהרר, האלבום אפילו די קרטע במכירות בתחילת הדרך. "עם צאתו, האלבום לא עורר עניין כלשהו בתקשורת. הרדיו לא השמיע כמעט אף אחד מהשירים", הוא אומר. "מה שהציל את האלבום הוא שביתה שפרצה כחודש אחרי צאתו במערכת החינוך".

אם גם אתם תוהים איך שביתה קשורה לעניין, תנו לאלהרר להסביר: "הגנים ובתי הספר היו סגורים, והילדים ישבו בבית בחוסר מעש. ואז כשהרדיו והטלוויזיה סיקרו את השביתה, הם לא הפסיקו להשמיע את השיר 'גן סגור', שבו הייתה השורה 'זה לא כל כך נעים לראות גן סגור'. השיר הושמע כל כך הרבה פעמים שהוא נתפס לאנשים, וזה נתן את הבום המיוחל והחשיפה הגדולה לאלבום. אלמלא אותה שביתה, קשה לי להאמין שהאלבום היה זוכה לחשיפה תקשורתית והופך לקלאסיקה". וכך עם קצת עזרה מהשובתים נהנה האלבום מהצלחה אומנותית ומסחרית מסחררת, והשירים בו הפכו לנצחיים, לקלאסיקה ישראלית שעד היום מתנגנת בלי הרף ברדיו.

"מה שהפך את האלבום למוצלח הוא העובדה שהייתה חדוות יצירה אמיתית", מסביר פלטי, "גוב, רכטר, רביץ וברוזה היו כוכבים ענקיים, אבל הם בכלל לא חשבו על הצלחה מסחרית או פרסום כשעבדו על האלבום, אלא חזרו לרגע לילדות והקליטו הכל בהנאה אמיתית, כשהם מותירים את האגו בחוץ. מכיוון שהאלבום לא תוכנן להפוך להצלחה - הוא הצליח".

סופר הילדים ואיש החינוך רן כהן אהרונוב, שיצר עם אחיו יאיא כהן אהרונוב (הדג נחש) את פרויקט הילדים המצליח בשנים האחרונות "ילדי בית העץ", ששאב השראה בין השאר מ"הכבש השישה־עשר", מנתח אף הוא את הפרויקט. "קשה לדבר על סוד ההצלחה של האלבום בלי להישמע קלישאתי. מדובר בכתיבה אמיתית וכנה לילדים ולעתים אפילו קצת מתחכמת, בלי להתיילד, וכך גם לגבי הלחנים. אני גם יודע שלפעמים יש משהו בחיבור בין אנשים שביחד יוצר משהו הרבה יותר גדול וחזק מסך חלקיו".

"תשאל אותי אם אני גאה בתקליט הזה מבין הפקותי? אז אומר לך בכנות שפחות", מפתיע אלהרר. "אני גאה יותר בתקליטו הראשון של יוני רכטר ('התכוונות'), בתקליטו הכפול של יהורם גאון ('ליווית אותי ארצי'), ואני אפילו חושב שהמופע של יוסי בנאי 'אני וסימון ומואיז הקטן' יותר מעניין מ'הכבש'".

רגע מכונן

עם צאת התקליט והצלחת שיריו בגלי האתר, החליטו גפן וחבריו לצאת לסיבוב הופעות. למרבה הצער המופע כשל. "היו מספר הופעות בכל מיני קיבוצים, אבל זה לא הצליח כי ההפקה הייתה יקרה מדי", אומר אלהרר. "יצאתי מהעסק מהר כל עוד יכולתי. זה היה הפסד כלכלי".

בחלוף עשור וחצי, ב–2 בדצמבר 1991, עלתה לראשונה בתיאטרון הקאמרי ההצגה "הכבש השישה־עשר" בבימויו של מיכאל גורביץ', המבוססת על שירי האלבום. באותה שנה יצאה לראשונה מהדורה דיגיטלית של האלבום, שכללה כבונוס שירים שהוקלטו אך לא נכנסו לאלבום. אחד מהם, "איך שיר נולד?", הפך מיד עם צאתו ללהיט. "הרגשתי חובה ושליחות להוציא את שירי התקליט על גבי פורמט דיסק, כי באותה תקופה תקליטים כבר פגו מן העולם ומדובר בקלאסיקה ישראלית שהיה חבל שתלך לאבדון", מספר זאב ("זובה") אולמן, שהפיק את המהדורה הדיגיטלית. "במהלך העבודה מצאנו שירים שלא נכללו באלבום אך נכללו במופע. אחד מהם היה 'איך שיר נולד?', שהוצאנו באופן רשמי בדיסק ופשוט פוצץ את הרדיו עם צאתו".

בשנת 2014 זכו יוני רכטר ויהונתן גפן בפרס אקו"ם על תרומה מיוחדת בתחום היצירה לילדים על האלבום "הכבש השישה־עשר". בנימוקי השופטים נכתב: "מעטות הן היצירות שבכל גלגול שומרות על איכותן ומצליחות להגיע לקהל רחב: ילדים ומבוגרים כאחד. במקרה של 'הכבש השישה־עשר' זה קרה בזכות השילוב הנדיר בין שירים נפלאים רוויי הומור ורגישות לבין לחנים נהדרים, הפקה מוזיקלית מושלמת וביצועים חד–פעמיים. אלבום הילדים הזה משנת 1978 שומר על איכותו הצרופה ומצליח להסב הנאה והתרגשות לילדים והפך להיות אחד מאלבומי המופת לילדים אם לא ה–אחד".

לאורך השנים נעשו לא מעט הפקות (חלקן עצמאיות וחלקן בלתי רשמיות) של "הכבש השישה־עשר". האחרונה בהן היא של כוכבי הילדים אליאנה תדהר ולי בירן, שרצה בימים אלו בעיבודים מחודשים ללחנים הנצחיים. כמו כן, שירי הספר (שיצא מחדש בהוצאת דביר) שלא נכללו באלבום המקורי זכו ללא מעט לחנים.

ועדיין, אותו רגע קוסמי וספונטני של גפן עם גוב, רביץ, רכטר וברוזה ייזכר לעד כאחד הרגעים המכוננים בשמי המוזיקה הישראלית בכלל ושירי הילדים בפרט.

אליאנה תדהר, לי בירן, "הכבש השישה עשר". צלם : דודי פטימר אליאנה תדהר, לי בירן, "הכבש השישה עשר". צלם : דודי פטימר