בפנתיאון הרוק הישראלי הקליק תיזכר תמיד כלהקה שהייתה עדות לא רק למוזיקת גל חדש פורצת דרך, אלא גם כאחת הלהקות שייצגו פן חברתי בתקופה שבה זה לא היה נהוג. רק ארבע שנים פעלה הלהקה, אך בזמן הקצר הזה הצליחו חבריה להטביע את חותמם הן מבחינה טקסטואלית, הן מבחינה מלודית ובעיקר מבחינה אידיאולוגית, כשהם מניחים את אבן היסוד של הפאנק הישראלי, בימים שבהם הוא נתפס כזרע הפורענות.

הם היו חלוצי המוזיקה האלטרנטיבית, הגדירו אופנה חדשה והיו מנושאי הדגל הראשונים של המחאה החברתית, אלו שמבליטים את הפגמים במציאות הישראלית המסובכת מנקודת ראותם המיוחדת. מעולם הם לא התיימרו להיות נגנים וירטואוזיים ואפשרו לקהל לקבל ולאהוב אותם כמו שהם, עם החסרונות והיתרונות.

למעשה חברי הקליק - דני דותן, אלי אברמוב, עובד אפרת וז'אן ז'אק גולדברג - ייצגו אנטי־סטאריזם מובהק. הם הלכו נגד הזרם והפרו את כללי המשחק. אנטיתזה לכל מה שהקהל הכיר וידע עד אז, וזה בעצם מה שגרם לו לאהוב אותם יותר.

רבים מחובבי המוזיקה מכירים בוודאי את "גולם", "אל תדליקו לי נר" ו"אינקובטור", אך במסע המוזיקלי שאנו עומדים לצאת אליו דרך המילים והצלילים, תגלו שמאחורי תדמית הסקס, סמים ורוק'נרול שהלהקה סיגלה לעצמה ובצדק, מסתתרים ניצנים ארכיאולוגיים עתיקים, מחאות פוליטיות, להט"ביות מבעבעת ואמונה טוטאלית בצדקת הדרך.

החופש האולטימטיבי

דני דותן ואלי אברמוב, שני תלמידי תיכון בני 14 מהגימנסיה בירושלים, נפגשו לראשונה בקיץ 1968. "אלי תמיד סיפר שהפעם הראשונה שבה הוא הבחין בי הייתה כשתופפתי בקריז על שולחן בתיכון. מיד מצאתי חן בעיניו", מספר דותן. "הוא ניגש אלי, התחלנו לדבר על מוזיקה ואפשר לומר שכבר מהרגע הראשון היה בינינו קליק. היו בשנינו כמה דברים משותפים. שנינו למשל היינו מאוד אנרגטיים ושנינו מאוד לא אהבנו את בית הספר. היינו נפגשים במחששה של התיכון, שם ישב כל מי שנחשב חריג. עישנו סיגריות והיינו מנגנים ושרים ביחד.

"אז גם גילינו שיש בינינו עוד מהמשותף: שנינו לא סבלנו את רוב המוזיקה הישראלית שעשו אז בארץ. כלומר את הלהקות הצבאיות, שירי ארץ ישראל היפה. במילים אחרות, לא אהבנו את מה שהיה נחמד ונעים. מצאנו בחו"ל משהו מפתה והתחברנו לאומנים כמו ואן מוריסון, ג'ים מוריסון, ג'ימי הנדריקס ומיטב האומנים מהעולם שייצגו את דור ילדי הפרחים. היינו סוג של היפים והרגשנו מאוד מנוכרים מהבחינה הזו. האלבום שהכי האזנו לו באותה תקופה היה 'וודסטוק 1969' שהוקלט בפסטיבל. תחושת החופש שהאלבום שידר קסמה לנו. למדנו בעל פה כל צליל של גיטרה וכל מילה שהושרה שם.

"היינו בורחים מבית הספר רק בשביל לנגן ולשיר ולחוות את תחושת החופש האולטימטיבי. הרבה פעמים היינו לוקחים גיטרות ונוסעים לעיר העתיקה בירושלים. היינו יושבים בשער יפו וחיים את ההזיה של זרים שמגיעים לעיר ושרים ומנגנים רוק'נרול. שם למעשו נוצרו השירים המשותפים הראשונים שלנו".

את תשוקתם המוזיקלית החליטו דותן ואברמוב לתרגם לעשייה ממשית, ובשנת 1969 הקימו להקת רוק שנשאה את השם הבלתי שגרתי "פולחן דיוניסוס". "זה שם שייצג את המהות שלנו, כשבאותה תקופה השתמשנו המון בסמים קלים ובאלכוהול", אומר דותן. "השם הזה 'פולחן דיוניסוס' היה אנטי־ממסדי, אנטי־דתי ונשמע לנו פשוט טבעי. אל תשכח שבאותן שנים כל הלהקות היו בעלות שמות אוונגרדיים ומוזרים, זה היה חלק מהגל התרבותי ששטף את הארץ".

מי שלקח את הפוחזים בני ה–15 תחת חסותו היה האמרגן הירושלמי המנוח לופז סואסו, שניהל באותה תקופה את מרבית להקות הקצב הטינאייג'ריות הירושלמיות. "ללופז היה חדר חזרות בשכונת קריית היובל, ולהקות היו באות, מנגנות ושרות. שרנו שם בעיקר קאברים לג'ימי הנדריקס וללהקת הדלתות, אבל גם שירים מקוריים שכתבנו. אלו היו שירים הזויים באנגלית, חלקם אפילו צרחות. לופז ארגן לנו ולשאר הלהקות שלו הופעות. היינו נוסעים באוטובוס כולנו יחד, מופיעים עם שני שירים. היינו מפוחדים בעיקר ולא ממש ייחסנו לחוויה הזו משמעות, לא באמת הבנו מה זה אומר להיות חלק מתעשיית המוזיקה. אבל בסך הכל זו הייתה חוויה מדהימה עבורנו".

דני דותן. צלם : רענן כהן דני דותן. צלם : רענן כהן

בשנת 1971, כשהם בני 17, נזרקו השניים מהתיכון. הסיבה: חוסר השקעה והברזות מרובות מהלימודים. שנה אחר כך החליטו אברמוב ודותן לעשות צעד אמיץ לראשונה בחייהם, ולטוס לאנגליה, לראות קצת עולם. "באנגליה לא הופענו", מגלה דותן. "בעיקר התעסקנו בסמים די כבדים וקצת כתבנו שירים בבית. היינו מסטולים מדי בשביל לעשות משהו. לא היינו בפוקוס. באותן שנים הפאנק בדיוק התחיל לתפוס תאוצה והיינו הולכים לכל הופעה, רק אם היא הייתה בחינם. לא היה לנו כסף, הכל הלך על סמים. הייתי באנגליה שנה וחצי וחזרתי לארץ להתגייס לצבא ואלי נשאר שם עוד חמש שנים. במשך כל הזמן שמרנו על קשר באמצעות מכתבים, ולרגע אחד לא חשבנו שנעשה משהו עם השירים שיצרנו אז".

הייאוש של הקיום

כשאברמוב חזר לישראל בשנת 1977 הוא התאחד שוב עם דותן, שבאותה תקופה לא מצא כיוון ועבד בעבודות מזדמנות. השניים עברו להתגורר יחד בדירה שכורה ברחוב עין חרוד בתל אביב וחזרו אל אהבתם המשותפת: המוזיקה. "אלי רצה להשתלב בתעשיית המוזיקה המקומית, אז באותה שנה הקלטנו באולפני טריטון שני שירים בעברית: 'אחד עם ניסיון' ו'מקום בלבך', שהושמעו מעט ברדיו ולא עוררו עניין מיוחד. זו הייתה התנסות ראשונית ובוסרית עבורנו".

שני השירים יצאו באותה שנה בתקליט שדרים תחת השם "דני דותן ואלי אברמוב", עם הרכב שהוקם במיוחד להקלטת השירים הללו. ההרכב כלל את מורדי פרבר (גיטרות חשמליות), אלון נאדל (בס) ואורי בלק (תופים). הסולן וכותב המילים היה דותן, והמעבד המוזיקלי והמלחין היה אברמוב.

שלוש שנים חלפו, ולאחר שהופיעו עם נגנים זמניים, החליטו השניים להקים להקה קבועה שתישא את השם הבלתי שגרתי "הקליק", ושתנגן את סגנון הגל החדש שספגו מחו"ל והיה די זר בישראל באותה תקופה. "על השם 'הקליק' חשבנו כשהלכנו ליד הקריה בתל אביב בצהריים גשומים במיוחד. כשחצינו את הנהר של איילון דיברנו על כך שיש לנו קליקה ושההרכב שלנו צריך לדגול בסאונד רצחני. הכי קרוב לזה היה צליל הקליק של האקדח שנשמע כשאתה לוחץ על ההדק ויורה".

משהחליטו על שם ללהקה פנו השניים לאייש את כל התפקידים בהרכב. התפקיד הראשון שחיפשו היה של המתופף. "יום אחד הגיע אלינו לדירה המתופף ז'אן ז'אק גולדברג. זה היה כמה ימים אחרי שחזר מגרמניה, שם ריצה עונש מאסר של שנה. ז'אן ז'אק היה מאוד גלוי איתנו, וזה מה שמשך אותנו. הוא אמר לנו: 'אין לי תופים, אבל אני המתופף שאתם חולמים שיהיה לכם'. באותה תקופה הדרישה הבסיסית וההכרחית ממתופף הייתה שיהיו לו תופים ושיידע לנגן, כמובן. אבל הוא היה כל כך ישיר וחוצפן, שפשוט התאהבנו בו עוד לפני ששמענו אותו מנגן.

"ניגנו לו מהחומרים שלנו, והוא לקח את הקייס של הגיטרה של אלי והתחיל לתופף עליו. הוא היה מצוין. היה בו משהו פראי וישר ידענו שהוא חייב להיות המתופף שלנו. כמה ימים אחרי כן הבסיסט עובד אפרת, שהיה חייל משוחרר, הציע את עצמו להרכב ומיד צירפנו אותו".

עם דותן כסולן, אברמוב כגיטריסט, אפרת כבסיסט וגולדברג כמתופף החלה הלהקה לעבוד ברצינות רבה יותר על חומרים מקוריים, אך עם זאת התקשתה לשרוד כלכלית. "המוזיקה לא נתפסה בעינינו כמקור פרנסה באותה תקופה", מדגיש דותן, "אני עבדתי כצלם בעיתון 'בול' (עיתון פורנו רך משנות ה–70 - ד"פ), אלי עבד בעבודות מזדמנות, בין היתר ככרטיסן בהבימה, ז'אן ז'אק ניסה למצוא את עצמו ולא הצליח במיוחד, ועובד היה חייל משוחרר טרי".

אלבום תקליט של להקת הקליק אמא אני לא רוצה להיגמל צילום חברת NMC אלבום תקליט של להקת הקליק אמא אני לא רוצה להיגמל צילום חברת NMC

ערב אחד צלצל דותן לאברמוב עם חזון שבער בו: "אולי זה היה בהשפעת הטריפים מה–LSD, אולי בגלל שאלי ואני היינו די מדוכדכים וכושלים באותה תקופה - אמרתי לאלי שאני רוצה לעשות אלבום שיספר על הייאוש של הקיום. יכול להיות שהרעיון הגיע אלי מההורים שלי, שהיו ארכיאולוגים. כשהייתי ילד הם לקחו אותי איתם לעבודה והראו לי קברים וגם כיצד חוקרים גולגולות. רציתי שהאלבום יעסוק בכך שכולם בסוף מתים.

"אמרתי לאלי שאני מתחיל לכתוב על יצור מת, יצור שהוא שלד שרוצה לחזור לעולם. אלי אמר לי: 'זה נשמע לי כבד לאללה, דני'. הוא היסס כי ידע שאנשים לא יקבלו את הנושא הזה בקלות. אבל בשורה התחתונה לא עניין אותנו אם אנשים יקבלו את זה או לא, מה שעניין אותנו הוא ליצור דברים שבוערים בנו. השמעתי באותו ערב לאלי את השיר 'שלד אומלל' שכתבתי, ולמחרת בבוקר הוא צלצל אלי והשמיע לי את המנגינה. נגנבתי".

להצלחה פנים רבות

השיטה הזו עבדה עבורם גם בשאר שירי האלבום. "את כל האלבום הראשון שלנו כתבנו תוך שבוע דרך הטלפון. בלילה הייתי מתקשר אליו ומקריא לו את הטקסט, ולמחרת הוא היה מצלצל אלי ומשמיע את המנגינה. לא היה לנו כוח לשבת יחד ולכתוב. אלי לא היה דייקן בשירה או בנגינה, אבל היה בו משהו מיוחד".

שבוע לאחר שסיימו לכתוב את תריסר שירי האלבום הראשון שלהם, החלו חברי הלהקה לקיים חזרות. בהתחלה צירפו אליהם גם את הגיטריסט עוזי בינדר, אך הוא פוטר תוך זמן קצר. "עוזי היה וירטואוז ברמה יוצאת דופן וברמה אחת מעל חברי הלהקה, ואלי פחות אהב את זה, כי מרביתנו היינו די חובבנים ופחות טובים ממנו. אז החלטנו לוותר עליו כדי לשמור על רמה בערך אחידה בין נגני הלהקה", מסביר דותן. "אפשר להגדיר זאת כאגו בסופו של דבר".

באמצע 1980 התקיימה ההופעה הראשונה של הקליק בקולנוע "פריז" בתל אביב. "ההופעה נקבעה לחצות, וכדי שאנשים יגיעו יצאנו ערב לפני כן ופיזרנו בכל תל אביב פלאיירים. קראנו לעצמנו במודעה 'גל חדש ישראלי'", משחזר דותן. "אל תשכח שאף אחד לא הכיר אותנו ובטח שלא שמע לפני כן את השירים שלנו".

פלאיירים היו, אבל מה לגבי כלי נגינה? "לא היו לנו תופים או ציוד הגברה, אז חבר שלנו עופר נבארו, שעבד אצל האמרגן אשר ביטנסקי, אמר שהוא יארגן לנו את הציוד שחסר לנו. אחרי שההופעות של המיוצגים של ביטנסקי הסתיימו, נבארו העמיס בשושו את הציוד על משאית והביא אותו אלינו לקולנוע 'פריז'. לא הייתה במה בקולנוע, וכולנו עמדנו בשורה על פס צר. ועדיין זה לא שינה לנו. האולם היה מפוצץ והקהל השתולל.

הקליק. פרטי הקליק. פרטי

"אחרי ההופעה ביטנסקי הגיע וכמעט חטף שבץ כשראה את הציוד שלו בקולנוע. הוא כעס על נבארו שלקח את הציוד ללא אישור וחמור מכך, שהעביר אותו ללהקה שאינה מיוצגת שלו. אבל בגלל שהוא התלהב ממה ששמע הוא ניגש אלינו עוד באותו ערב והחתים אותנו מיידית על חוזה אצלו".

לאחר יריית הפתיחה המוצלחת בקולנוע "פריז" החלה הלהקה להופיע באופן קבוע בתיאטרון המדרגות התל אביבי וצברה פופולריות בהדרגה. "בהתחלה באו לשם עשרה אנשים, ובהמשך האולם החל להתמלא עד שהיה לנו קהל של מאות אנשים".

הופעות הלהקה נתפסו כמשהו אנרכיסטי, פרוע ובעיקר פרובוקטיבי. "ההופעות היו אלימות מאוד והיו לנו שומרי ראש כדי שלא יפגעו בנו. אנשים היו זורקים כיסאות, מקללים. זה היה חלק מתרבות הפאנק", נזכר דותן, "היינו משקיעים גם בתפאורה: גולגולות, דם ואיפור. היינו הרוקרים הראשונים שבאמת התאפרו ונתנו שואו. הקהל התלהב. ייצגנו את תרבות הנגד".

כשההייפ סביב הופעתם הולך וגבר, החליט ביטנסקי לקחת את הלהקה צעד אחד קדימה ולסגור לה חוזה להקלטת אלבום. "זו לא הייתה משימה פשוטה בכלל", משחזר דותן, "ביטנסקי פנה ל–CBS והם אמרו לו: 'השתגעת? אין מצב בעולם שנקליט את הדבר הזה'. אבל אז הגיע מכתב מ–CBS העולמי, שביקש מהסניף הישראלי למצוא אומנים שעוסקים במה שהיה אז הטרנד העולמי. מכיוון שנשמענו שונה ממה שהיה מקובל אז בארץ ולטעמם ענינו על הקריטריון הזה, הם השתכנעו וקיבלנו אור ירוק להקליט את האלבום".

אלבום הבכורה של הקליק הוקלט במשך מאה שעות בלבד באולפני טריטון, תחת ידיו האמונות של טכנאי הסאונד יעקב מורנו. "באנו מוכנים לאולפן, כי כבר הופענו במשך שנה עם השירים, אז חוויית ההקלטות הייתה לנו די קלה. אגב, האלבום לא מכוון בכולו. משהו התקלקל במכונות ונהיה אטי והשארנו את זה ככה. גם רבנו המון. היינו להקה שרבה, והיו המון צעקות באולפן, כי כל אחד חשב שהוא צודק. היו הרבה מפקדים ללהקה".

אל תדליקו לי נר

בשנת 1981 הושק "אמא, אני לא רוצה להיגמל", אלבום הבכורה הקונספטואלי של הקליק שכלל להיטים כמו "גולם", "אינקובטור", "מסטיק פלסטיק" ו"שעת הזאבים". הוא נמכר בכ–1,500 עותקים, לכאורה כישלון מסחרי מוחץ, אך בעיני דותן זו נחשבה אז להצלחה אומנותית משמעותית בסוגת הרוק האלטרנטיבי בישראל. "היינו פורצי דרך", הוא אומר בגאווה. "עד היום אנשים מספרים לי שהם הושפעו ומושפעים מהאלבום ומהחומרים של הקליק. מלכתחילה לא התכוונו להיות מסחריים. הלכנו עם האמת שלנו עד הסוף, וזה חלק מהייחודיות של הלהקה".

האלבום התאפיין בתוכני מחאה פוליטיים מובהקים ובאנרכיזם שכמותו לא נשמע עד אז במוזיקה הישראלית. הוא הפך את חברי הלהקה לילדים הרעים של הרוק בארץ. "באלבום ביטאנו את מה שהרגשנו: שאנחנו שונאים את המדינה, שונאים את הפוליטיקאים, שנמאס לנו מהמצב בארץ. ציירנו את המציאות שלנו".

למרות חשיבותו התרבותית של האלבום, הוא לא זכה להשמעות רבות בתחנות הרדיו השונות. "הם לא השמיעו כי ראו בנו את הישראליות הלא נכונה. השוו אותנו למוזיקה המזרחית, זו שלא מייצגת את הישראלי האולטימטיבי. הרדיו נשלט אז והיום על ידי המדינה בצורה כלשהי, וזה דפק אותנו בהשמעות. אבל זה לא שינה לנו, כי הקהל בא בהמוניו להופעות".

הפכתם לאלילי נוער?
"לא, בכלל לא היינו אלילים במובן של חתימות וצרחות ונערות וזה. לא נועה קירל, אם לזה אתה מתכוון. דיברנו לקהל מסוים ועבורו היינו 'אלילים אפלים'. היינו רוכבים על אופניים ברחבי תל אביב, ואנשים היו צוחקים: 'למה אתם עם האופניים, שכחתם את המרצדס בבית?'. לא היינו עשירים מהמוזיקה אבל ההצלחה העיקרית שלנו באה לידי ביטוי בהופעות הרבות שהחלו להיכנס. היומן היה מלא. היינו אטרקציה".

בשנת 1982 החלה הלהקה לעבוד על אלבומה השני, ועם המחויבות הגדולה גברו גם הריבים בתוך הלהקה. "היו לנו חילוקי דעות. אני חשבתי שאנחנו צריכים להישאר עם אותו קו של האלבום הראשון, כי למה לשנות משהו מצליח? אלי ושאר חברי הלהקה חשבו אחרת. הם טענו שצריך להכניס יותר כלי נגינה ולהרחיב את הסאונד ליותר גל חדש ופחות פאנק. בסוף קיבלתי את זה".

מה היה הקונספט באלבום השני?
"באלבום השני היה שביב של תקווה, כי היו בו שירי אהבה, שירי מחאה ואפילו שיר הומואי שקרא לאנשים לצאת מהארון. הוא היה פחות אפלולי מהאלבום הראשון, ואולי לכן הוא הצליח יותר".

לצורך הקלטת האלבום השני שנשא את השם "עולם צפוף" צירפה הלהקה לשורותיה את הקלידנית רונה ורד. בשלהי 1983, אחרי שנתיים של עבודה אינטנסיבית של קרוב לאלף שעות עבודה, פי עשרה מהזמן שנדרש להם להקליט את האלבום הראשון, יצא לאוויר העולם אלבומם השני.

אם לבחון את התוצאה מבחינת להיטים, אפשר לקבוע שהאלבום השני גבר על קודמו. הוא כלל בין היתר את הלהיט הגדול שלהם "אל תדליקו לי נר". "השיר כמעט לא נכנס לאלבום", מגלה דותן. "חלק מחברי הלהקה התנגדו לו. מלחמת לבנון הייתה אז ברקע, והם חששו מעוד שיר הספדים ורצו שיר שמח. השיר בעצם לועג לפולחן המוות. בסוף אנשים יושבים עם הנרות ומעריצים מישהו שמת. זה שיר אנטי־מלחמתי מובהק".

הסוף ידוע: חברי הלהקה השתכנעו, והחיילים ששרו אותו בלבנון הפכו את השיר להמנון של מלחמת לבנון הראשונה. אגב, עד היום יש התנגדות לשיר הזה, והוא לא מושמע בטקסי יום הזיכרון, אף על פי שהוא מציג את החייל הישראלי כגיבור.

"עולם צפוף" כלל גם את "היי ילדון", שנחשב כשיר ההומוסקסואלי הראשון במוזיקה הישראלית. "היי ילדון, בוא שנה סגנון, זה הזמן לצאת מהארון", היו מילותיו. "באותה תקופה הסתובבו בחברתנו אנשים גאים מתעשיית המוזיקה והבוהמה המקומית שחששו שיידעו שהם הומואים, כי זו נחשבה אז לבושה. השיר נועד לתת להם את החופש והזכות לעשות זאת. כיום הלהט"ב אימצו אותו כאחד ההמנונים שלהם".

להיטים נוספים מהאלבום, בהם "ילדה מפונקת", "כל האמת" ו"אני אבוד", הושמעו שוב ושוב בתחנות הרדיו והפכו את הלהקה, בעל כורחה אפשר לומר, למיינסטרים. "באלבום הזה עלינו כיתה ברמת ההצלחה האומנותית, התקשורתית וגם הכלכלית, למרות שאני לא אוהב לדבר על הקליק במובן מסחרי", מדגיש דותן.

אבל ההצלחה הזו לא סייעה ללהקה להאריך ימים. ב–1984, כשהיא בשיאה, התפזרו חבריה, והקליק הגיעה לסופה. "לא ידענו לתחזק את ההצלחה ולא יכולנו להכיל את ההרגשה של להיות מצליחים", מודה דותן. "הרגשנו שכל אחד רוצה לעשות דברים אחרים. גם רבנו המון. הרגשתי שאני ריק יצירתית, אז פירקנו את החבילה".

יצירה לטווח ארוך

דותן החליט לשנות כיוון. בשנות ה–80 הוא ואחיו אורי פתחו מספר בתי קפה וגלריות בסגנון ניו יורקי ברחוב שינקין, שהפכו את הרחוב למבוקש ביותר בארץ. בהמשך ייסדו את עיתון "תתרמה" שהוקדש לאומנות. ב–1995 חזר דותן למוזיקה והקליט אלבום סולו בשם "כל האהבות האסורות", שהפיקו מוזיקלית אפרת ואברמוב, חבריו ללהקה. במקביל הוא פרסם שלושה ספרים ויצר יחד עם בת זוגו, דליה מבורך, סרטים תיעודיים עטורי שבחים בהם "תעלומת אריס סאן", "מלכת ירושלים" ולאחרונה "זהר ארגוב - סוף עצוב וידוע מראש".

אחרי התפרקות הלהקה רצה אברמוב לשנות אווירה ועבר להתגורר בארצות הברית. בתחילת שנות ה–90 שב לארץ והתערבב שוב בסצינת המוזיקה המקומית. ב–2015 הוא נפטר לאחר מאבק ממושך במחלת הסרטן. אפרת וגולדברג נשארו מעורבים בתעשיית המוזיקה ועברו לנגן עם אהוד בנאי ושאר אומני רוק מהסצינה. גולדברג נפטר ב–2006 גם הוא לאחר מאבק ממושך במחלת הסרטן. אפרת מכהן כיו"ר ארגון אקו"ם.

בשנת 1988 התאחדה הלהקה לשלוש הופעות מצליחות במועדון "זמן אמיתי" שתועדו על גבי אלבום, אך הן לא הביאו להמשך דרכה של הלהקה, וחבריה חזרו לעיסוקיהם הנפרדים. הפעם הבאה שבה הם נפגשו הייתה בשנת 2002, אז יצאה קופסת אוסף מהודרת שכללה את שני אלבומיה הראשונים ואלבום בוטלגים של הקלטות נדירות שטרם ראו אור. הוצאת קופסת האוסף דגדגה לגולדברג לנסות ולהחזיר עטרה ליושנה. "ז'אן ז'אק פנה אלינו ואמר שהוא רוצה שננגן שוב ביחד. הוא נשמע מאוד נחוש בדעתו ונלהב מהרעיון. לא ידענו אז שהוא חולה, אבל מיד הסכמנו והתחלנו לעשות חזרות. צירפנו אלינו את הקלידנית יסמין אבן, והקסם חזר לרגע כמו בימים ההם. בשנת 2004 הופענו ב'בארבי', וזו הייתה הצלחה גדולה".




הפעם הבאה ששלושת החברים חזרו יחד לאותה במה הייתה בשנת 2011. לרגל המאורע המפתיע הם שחררו מיני־אלבום שכלל ארבעה שירים שהספיקו להקליט עם גולדברג לפני מותו. וזה עוד לא הכל: שנתיים אחרי המופע הוציאו דותן ומבורך את הסרט התיעודי "הקליק האחרון", שסוקר את תולדות הלהקה. שוב החליטו שלושת החברים שבא להם לנגן יחד, והם נכנסו לאולפן הקלטות וב–2015 יצאו עם האלבום השלישי "אני לא בפסקול".

"'אני לא בפסקול' הוא המשך של שני האלבומים הראשונים, ולמעשה ממשיך גם את פרץ היצירה שלנו ואת תרבות הנגד", אומר דותן, "הוא זכה לביקורות טובות, אבל הרדיו לא השמיע את השירים מתוכו. מנהל בכיר מאחת מתחנות הרדיו אמר לי במפורש שזה אחד האלבומים הטובים שלנו, אבל הוא לא ישמיע אותו הרבה".

אחרי הוצאת האלבום יצאו השלושה לסיבוב הופעות, שנקטע עם פטירתו של אברמוב בנובמבר של אותה שנה. בכך תם, לפחות בינתיים סיפורה של הקליק.

"הבאנו משהו שלא נעשה עד אז. הלכנו עד הסוף עם הטקסטים והמוזיקה, ייצגנו את האמת שלנו בצורה חסרת פשרות והעברנו ביקורת על החיים פה ועל הממסד. דגלנו ביצירה שתישאר הרבה שנים, גם אחרי שנלך מהעולם. זה סוד הקסם של הלהקה".

אתה מאמין ששירי המחאה של הלהקה רלוונטיים גם כיום?
"בטח. אני עומד במאת האחוזים מאחורי כל מילה שכתבתי. כתבתי שירים שמייצגים את השקפת העולם שלי, שאינה בת שינוי".

היית משנה משהו באלבום?
"לא הייתי נוגע בו. לא בפסיק ולא בתו".

יש סיכוי למופע נוסף של הקליק?
"כרגע זה לא בראש שלי, אבל אי אפשר לדעת. אל תשכח שחצי מהלהקה כבר איננה איתנו. זה כבר אף פעם לא יהיה הקליק".