"אני מאמינה שקרה לי נס", מכריזה ירדנה ארזי, רגע לפני שהיא משיקה את מופע הסולו שלה, "נוגעת בעשבי הזמן". נדמה שגם אחרי 50 שנה על הבמות, היא נפעמת מהצלחתה. "אני עד היום לא מבינה איך הכל קרה לי, איך נשלפתי מחיפה ללהקת הנח"ל. זה מדהים. אם זה לא היה קורה, לא יודעת מה היה איתי".

אחרי שלוש שנים שהיו מהפוריות בקריירה שלה, שבהן המופע המשותף שלה עם הגבעטרון זכה להצלחה חסרת תקדים ועלה כמעט על כל במה אפשרית, היא תחזור הערב במופע חדש שלה, מלווה בשישה נגנים, בזאפה חיפה, ותמשיך איתו למסע הופעות ברחבי הארץ. בניגוד לתדמית מלכת הפאייטים שדבקה בה בשנות ה־80, ארזי (67) שומרת על צניעות ומקפידה להבהיר עד כמה היא אדם פשוט. לראיון במרכז תל אביב היא מגיעה אחרי שעברה בסופר וקנתה שקית תפוחי אדמה. "אצלי אין דבר כזה דיווה", היא מבהירה.

"לראשונה בחיי אני הולכת להופיע בכברי, זה מאוד מרגש אותי. אני לא יודעת איך עד היום זה לא קרה", אומרת ארזי, שתחזור לקיבוץ שאותו עזבה משפחתה בכעס ותסכול רב כשהייתה בת שנתיים. נדמה כי שנות ילדותה בעוני בחיפה, לאחר עזיבת הקיבוץ, הן שגרמו לה לשמור על צניעות גם בתקופות שבהן המעריצים והמעריצות רדפו אחריה.

ירדנה ארזי. צלם : רונן אקרמןירדנה ארזי. צלם : רונן אקרמן





"אבי היה פטריוט", מספרת ארזי. "אמא שלי הגיעה לכברי בגיל 19, בנסיבות אחרות לגמרי. כל העניין הקיבוצי היה זר לה לגמרי. סבתא שלי, שהייתה אז בצרפת, רקמה לנו חולצות שהיו חשובות לאמא שלי מאוד, ולא היה דבר כזה אז רכוש פרטי. בקיבוץ אמרו לה שאסור לה להחזיק בחולצות, הן של כל הילדים בקיבוץ, ואמא לא הסכימה. יום אחד, כשהיא הייתה בעבודה, נכנסו לחדר שלה ולקחו את החולצות. זה שבר אותה - זה היה הקש ששבר את גב הגמל. עזבנו את הקיבוץ. עוזבי קיבוץ היו הולכים בלי כלום. אבא שלי היה חשמלאי ופתח חנות חשמל בחיפה, ואמא שלי לא עבדה כי לא היה לה מקצוע. השואה טלטלה את החיים שלהם. כילדה לא היה לי כלום. המשפחה מצרפת הייתה שולחת לי את הבגדים של בנות הדודות שלי כאשר היו קטנים עליהן. אם לא זה, לא היה לי מה ללבוש. לא קנו לי כלום, המצב הכלכלי בבית היה קשה. הורי היו אנשים קשי יום. אני לא ילדת שמנת כמו שרוצים לצייר את זה".

ארזי מוסיפה: "כלפי חוץ השתלבתי חברתית, אבל רגשית ממש לא הרגשתי ככה. אנשים מבחוץ לא ראו את זה. כל ילדי הדור השני לשואה הם שרוטים קצת. ההורים שלי היו אנשים אינטליגנטיים, אבל החיים שלהם התבלבלו בגלל הדבר הזה. אין רכוש, אין מקצוע. וזה משליך כמובן על הילדים".

כיצד חווית את היופי החיצוני שלך כילדה?
"הייתי מבוהלת, זה לא התחבר לי, הדימוי ואני. לא ראיתי שאני יפה. כשהסתכלו ברחוב הבנתי, אבל כשקמים בבוקר לא מרגישים ככה. עם הקושי בבית, עם חוסר הביטחון, לא הרגשתי זוהרת אף פעם".




ואז תפנית.
"ראיתי את הסרט 'צלילי המוזיקה' ומאוד רציתי להיות ג'ולי אנדרוז, היא הייתה מדהימה. התחלתי לעשות קולות בבית, עשיתי קולות גבוהים. אבא שלי הגיע להתקין אצל אפי נצר מנורה בבית וסיפר לו שבתו שרה. נפגשתי איתו וככה כנערה התקבלתי ללהקה המקומית 'חבורת בית רוטשילד'. עד אז לא הייתי בתל אביב. נסענו לצרפת ולא לתל אביב. הייתי שקועה בצופים, בבית הספר, לא העליתי במוחי דבר כזה. הייתה לנו הופעה עם ההרכב בתל אביב בהיכל התרבות. הופיעו גם רבקה מיכאלי, אורי זוהר, יוסי בנאי ויהורם גאון, שהערצתי בטירוף והייתי מאוהבת בו. הקהל הרגיש שהם מזלזלים בו. האומנים היו זחוחים, קראו מדפים ועשו כל מיני בדיחות. אני עליתי לשיר סולו, 'בואי, אמא', והקהל, כמחאה על התנהגותם, צעק אחרי זה 'את הסולנית! את הסולנית' ולא נתן ליהורם גאון לחזור לבמה. אז הוא לקח לי את היד ושרנו יחד. לא האמנתי שזה קורה לי. זה היה מטלטל, הבמה של היכל התרבות, יהורם גאון ואני הקטנה".




ואז קידום מהיר.
"באותו היום גייסו אותי ואת לאה לופטין ורותי הולצמן, לימים חברותי ל'שוקולד מנטה מסטיק', היישר ללהקת הנח"ל. שלפו אותנו מהלימודים - בלי לסיים תיכון - והיינו יחד בטירונות. הערכתי את להקת הנח"ל כילדה ולא האמנתי שאני שם. כאילו נגעתי בשמיים. ממש סיפור סינדרלה. לא חוויתי את זה שוב גם כשהגעתי לפסגות הכי גבוהות. היה בזה משהו כל כך נקי ועוצמתי, זו חוויה שאני שומרת כמו אתרוג בלב שלי. אחד הימים הכי מתסכלים בחיי היה יום השחרור. לא האמנתי שזה קורה לי".

וצ'יק צ'ק את בטלוויזיה.
"מיד אחרי הגיוס ללהקת הנח"ל צילמו אותנו לערוץ 1. הפנים שלי היו בטלוויזיה, ולא יכולתי לעבור יותר ברחוב. מבית ספר פתאום הפכתי כוכבת. היה בזה משהו מאוד מבלבל. לא היה לי אז שם, הייתי 'זאת עם הצמות'. אולי בגלל החינוך הקפדני שקיבלתי מעולם לא הרגשתי כוכבת. המשמעת הייתה מאוד חשובה, שמרו עלינו. לא רצו שנלך לדיזנגוף כדי שלא נתערבב עם הבוהמה. מסכנה רותי הולצמן, גרה בפינת הרחוב, איך היא תגיע הביתה. לי זה היה קל, הצניעות שנדרשנו אליה נראתה טבעית. היינו צריכים להופיע ארבע פעמים ביום, ממוצב למוצב, ובערב עוד הופעה אחת גדולה, עם כל התפאורה. סחבנו ציוד, הקמנו. החוקים האלה נועדו לשמור עלינו, אף על פי שהיינו כוכבים".

משמעת ברזל

מיד עם שחרורה חברה ארזי לחברותיה ללהקת הנח"ל ונכנסה להרכב הראשון של להקת שוקולד מנטה מסטיק, שזכתה להצלחה גדולה בשנות ה־70 והפכה אותה מ"זאת עם הצמות" לאחת הנשים המוכרות במדינה. בנות ההרכב, שפעל במשך חמש שנים, הוציאו שירים שהפכו מיד ללהיטים ונבחרו לייצג את ישראל בתחרות האירוויזיון בשנת 1976 בהולנד עם השיר "אמור שלום". גם הדלתות באירופה נפתחו.

"שלושתנו באנו מאותו המקום, היינו מאוד יורמיות", נזכרת ארזי. "גם בלהקה נשארנו עם אותה משמעת, אותו דיוק, היינו ילדות טובות. לפעמים הופענו 40 פעם בחודש. גם בתוכניות הטלוויזיה הכי יוקרתיות באירופה התנהגנו כמו חיילות. למעשה המשכתי להיות חיילת כל השנים".

ירדנה ארזי. צלם : שעיה סגל ירדנה ארזי. צלם : שעיה סגל


לא היה סקס, סמים ורוק'נרול?
"כל אחת עשתה בחייה מה שעשתה, אבל בעבודה היינו כמו חיילות. אנשים צעירים חיים, גיל 20, בטח שהיה. אבל לא חיינו חיים פרועים. סמים לא היו. הופענו במועדון לילה בגטבורג, שוודיה, ואמרו לנו להמתין כי פרנק זאפה בא לראות את שוקולד מנטה מסטיק. הזוי. היינו באותו מלון יחד איתו ועם להקת אבבא. זאפה והאמרגן שלו רצו שנלך לבלות איתם. יצאנו, ישבנו באיזה מקום ושם זה נגמר. לא היה כלום עם פרנק זאפה. לא יעזור כלום, אני פוצית מהצופים. הוא לא עניין אותי בכלל, הייתי מאוהבת במישהו אחר".

למה החלטת לעזוב את הלהקה?
"רותי הייתה כל כך מאוהבת בבעלה. הייתה לה טבלת ייאוש: ימים ושעות עד שתחזור לארץ לראות אותו. כל העולם פרוש בפניך, יש קריירה, אתה מתכנן את הצעדים הבאים, והיא כל שעה עושה איקס. זה דיכאון. זה פלא, נס, שהחזקנו מעמד חמש שנים. הרכב זה משהו לא טבעי, היינו חייבות ליישר קו כל הזמן כדי שאף אחת לא תהיה מתוסכלת או מרירה. זאת רצתה רוק'נרול, זאת רצתה מוזיקת עולם, וזאת רצתה הביתה. זה לא יכול היה להחזיק מעמד, אז עזבתי".



ושוב עוד תפנית.
"בשנה שעזבתי את שוקולד מנטה מסטיק, השיר 'אבניבי' זכה באירוויזיון. שלמה צח פנה אלי עם השיר 'הללויה'. אמרתי לו שזה אחלה שיר, אבל פחדתי לשיר אותו לבד וביקשתי שלאה לופטין תשיר איתי. התחלנו לעבוד עליו. ואז אלכס גלעדי פנה אלי עם הצעה להנחות את האירוויזיון. אז שלמה אמר לי: 'הנחיית האירוויזיון זה בטוח, 'הללויה' אני לא בטוח. אולי הוא לא יזכה בקדם אירוויזיון. אז הלכתי על הבטוח".

השתלם לך?
"האירוויזיון היה מאוד מוצלח, כולם היללו ושיבחו, העיתונות העולמית פרגנה. שמעו שאני גם זמרת והחתימו אותי על חוזה הקלטות בגרמניה. הייתי נוסעת בכל פעם במחלקת עסקים, מלונות חמישה כוכבים, מקליטה, חוזרת. שרה בגרמנית, שידעתי מהבית, ובאנגלית. היינו עושים צילומים בישראל, ארץ הקודש - זה היה אקזוטי עבורם. אני זוכרת שהייתי במשרדים של חברת התקליטים בגרמניה. בא אלי עורך הדין שלהם ואמר: 'אנחנו לא יכולים לעשות קריירה בהתכתבות, את צריכה לעשות מסע יחסי ציבור להופעות, את צריכה לעבור לגור פה'. הסתכלתי החוצה. זה היה אזור תעשייה מגעיל, גשם ירד, הכל אפור. אמרתי שחוזרים הביתה. בתקופת שוקולד מנטה מסטיק הייתי מתוסכלת שלא מיצינו את הפוטנציאל, ופתאום כל העולם נפרש בפני. ואז אני עומדת מול המבחן הזה ומבינה שאני לא רוצה לנסות אותו. חשבתי שאני רק רוצה קריירה בחו"ל, אבל באותו הרגע הבנתי שלא, ממש לא. חזרתי הביתה ומאז אין לי רבע תסכול. מפלס הכנרת עניין אותי יותר".

מסע הופעות בלבנון

בשיא הצלחתה, בשנת 1982, פרצה מלחמת לבנון הראשונה. ארזי יצאה עם אומנים נוספים להופיע מול חיילי צה"ל בהרי לבנון, מה שזכור לה עד היום כחוויה טראומטית.

"בהתחלה לא נתנו לי להיכנס כי אני אישה, אבל הצלחתי להשתחל איכשהו ולהופיע מול החיילים", היא אומרת. "אני זוכרת שטסנו ללבנון. נחתנו, יצאנו עם שמירה וקסדה על הראש, משקפי שמש ושכפ"ץ שמגן עלי. אנחנו נוסעים להרי השוף, יושב לידי סגן אלוף ומתרברב: 'אנחנו פה, אנחנו שם'. זה לא היה צה"ל שהכרתי. אנחנו, ילידי שנות ה־50, פרחי ארץ ישראל היפה, הערכית. הוא הכניס אותנו למפקדה שלו, שזה בעצם וילה מפוארת של אזרחים לבנונים. הוא מראה לי: 'את רואה את הכפר הזה מימין, את רואה את הכפר משמאל, אחד נוצרי ואחר מוסלמי. לפעמים כשמשעמם לנו אנחנו יורים פגז לשם ופגז לשם ורואים איך הם יורדים אחד על השני'. הזדעזעתי".

ירדנה ארזי ומקהלת הצבא האדום. צילום: איליה זוסקוביץ' ירדנה ארזי ומקהלת הצבא האדום. צילום: איליה זוסקוביץ'


ארזי מוסיפה לספר על החוויה הלבנונית שלה: "הוא רצה להראות לי את וילת המריבה, וילה שיושבת על מקום אסטרטגי וכולם רוצים לשלוט בה. אז נסענו לשם. ואני עם קסדה, משקפי שמש ושכפ"ץ. בדרך רואים טנק ואיזה חייל עושה לנו סימנים עם הידיים לעצור. ואני אומרת לסגן אלוף הזה: 'הוא כנראה צריך עזרה'. הוא משיב לי בזחיחות: 'הוא זיהה אותך ועשה לך שלום'. הוא לא זיהה אותי, אני עם משקפי שמש וקסדה. אנחנו מגיעים לווילה ופתאום צועקים לנו לצאת ממנה מיד. אנחנו נוסעים חזרה למפקדה ואז שומעים פיצוץ מטורף. מתברר שהווילה הייתה ממולכדת. ככה התחיל מסע ההופעות שלי בלבנון.

הופעתי למשל על משאית זבל, שהפכו אותה לבמה. אמנון ליפקין שחק נתן לי לישון בלילה במפקדה שלו, ואני שומעת בומים כל הלילה, רועדת מפחד ולא יודעת מה לעשות. בבוקר שאלתי מה קרה, והוא הסביר שירו כל הלילה בגללי. ההגברה הייתה כל כך חזקה, אז הכפרים מסביב חשבו שאחד מתגרה בשני והתחיל ירי ביניהם. התאספנו בבוקר לנסוע בשיירה, ורדינה כהן שהייתה זמרת מלווה שלי רצתה לנסוע בג'יפ הקדמי, התווכחה עם הקצין. תוך כדי הוויכוח נפל פגז לפנינו, על הדרך. אם היא לא הייתה מתווכחת זה היה הסוף שלנו".

ובסוף הגיעו התובנות.
"הצעתי לחיילי המילואים לשיר יחד את 'שיר לשלום', שאני הייתי ממבצעיו המקוריים בלהקת הנח"ל. אני מסתכלת עליהם ורואה עשרות חיילי מילואים פרועים, כאלה שלא התקלחו, יושבים ושואגים איתי את 'שיר לשלום' בהרי השוף בלבנון. אמרתי שאין יותר הזוי מזה. תוך כדי השירה אני חושבת שאני נמצאת בבית משוגעים. בעקבות זה אהוד מנור כתב את השיר 'הביתה', שקרא לישראל לצאת מלבנון. השיר קיבל ביקורות חריפות מאוד בזמנו".



היום, עם כל חוקי הנאמנות למיניהם, לא נראה ששיר כזה בכלל היה עובר.
"מאוד עצוב מה שקורה בעניין הזה. חבל. אני לא מאמינה במשטרת מחשבות. לא גדלתי ככה. לא ברור לי מי ניכס לעצמו את הפטריוטיות. המשפחה שלי, גם מהצד של אבא וגם מהצד של אמא, שילמה בדם בשואה בגלל יהדותה. בני משפחתי בנו את הארץ בהתיישבות העובדת. המשפחה שלי מפוזרת בקיבוצים בכל הארץ. כולם שירתו ביחידות קרביות, כולם נתנו ולא לקחו כלום. איך אפשר להגיד על אנשים כאלה שהם לא פטריוטים? איזו חוצפה זאת?".

מכתב לעפרה

את הקריירה של ארזי ליוותה כמובן כל העת דמותה של עפרה חזה. בין השתיים, ירדנה טוענת גם היום, לא הייתה יריבות, אבל עיתוני הבידור של התקופה דאגו לתדלק אותה. עד תקרית הדיו המפורסמת, שבמהלכה מעריצה של חזה התיזה דיו על שמלתה של ארזי. "אני עומדת, משתאה, מסתכלת על זה, ואז מנסה לדלג בין הטיפות ולא כל כך מצליחה", היא נזכרת.

הייתן מיודדות?
"היינו פעם יחד בתוכנית טלוויזיה, והיא שכחה את הנעליים שלה בחדר ההלבשה. לקחתי אותן, התקשרתי אליה ובאתי אליה הביתה. ויחד הלכנו לדורין פרנקפורט, שעיצבה לשתינו את הבגדים. שרקו סביבנו כדורים. ניסיתי להוריד את גובה הלהבות ולא הצלחתי. אמרתי אז, וגם היום: זה גימד אותנו. ברקע הייתה מלחמת לבנון, כל יום הודיעו על הרוגים. מה מלחמה בין שתי זמרות קשורה עכשיו? הרגשתי מטופשת מול הדבר הזה, זה השפיל אותי. היה כל כך רחוק מעולם המושגים שלי. אני מקליטה שירים, הולכת, מופיעה, מה זה הדברים האלה?".

משה מילנר, לע"מ,יעקב סער, לע"מ  : ירדנה ארזי, עפרה חזה משה מילנר, לע"מ,יעקב סער, לע"מ : ירדנה ארזי, עפרה חזה


מה בדיוק קרה בתקרית הדיו?
"זרקו עלי אבנים בהופעות ולא אמרתי כלום. פעם אחת יצאתי ממכונית כדי להופיע בעיר הנוער, הייתי מוקפת שומרים. בין השומרים פתאום ראיתי יד עם אקדח והתיזו עלי דיו. רציתי להיכנס חזרה למכונית ולנסוע לשם. חיים סלוצקי, המפיק, אמר לי: 'אם את הולכת, הם השיגו את מה שרצו'. המשפט שלו ניער אותי, הופעתי עם כתם הדיו. באותו הלילה הלכתי למשטרה והגשתי תלונה, כי הבנתי שזה גם יכול להיות חומצה. זה היה מאוד מפחיד. זה היה השיא, אחר כך הייתה ירידה. אחרי שנים, בהלוויה של עפרה חזה, ניגשה אלי אחת המעריצות וביקשה ממני סליחה על מה שעשו לי. זה הביך אותי במעמד הזה. אמרתי לה שהכל בסדר".

מה חשבת על הסרט שהוקרן לאחרונה על היריבות כביכול ביניכן?
"לא שיתפתי פעולה עם הסרט, הוא מאוד הרתיע אותי, ואכן צדקתי. הסטריאוטיפים שניסו להדביק לנו, ילדת שמנת וילדת פרברים. אני לא ילדת שמנת ולא הגעתי למה שהגעתי דרך פרוטקציות. הייתה להם אג'נדה. לא ראיתי את כל הסרט, לא יכולתי לעמוד בזה שאומרים עלי שאני ילדת שמנת. אני ובעלי השקענו מכספנו בכל ההקלטות שלי".



המאבק ביניכן הוצג לכאורה גם כמלחמה בין עדות.
"מה אני קשורה לזה בכלל? מה רוצים ממני? מה לי ולעדות? אני מסרבת לקחת בזה חלק. באתי לעבוד, ליצור. אל תשימו עלי כותרת. אל תפריעו לי. זה לא העולם שלי. אני קיימת על חשבון מישהו? תפסתי איזו משבצת של מישהו? לא יודעת איך ההורים שלי היו חיים בלי הפיצויים מגרמניה. הם אף פעם לא קיבלו משהו, רק נתנו. כל המשפחה שלי ביחידות קרביות, אף אחד לא עשיר, אף אחד לא עשה כסף. אני באה מאותה מצוקה. ההבדל הוא שאני לא יכולה להאשים את המוצא שלי. תשווה קיבוץ עם דימונה? זה פריפריה, זה אותו הדבר. לא קיבלתי כלום, ההורים שלי לא יכלו לתת לי אפילו שיעורים פרטיים".

הוצאת לאחרונה את השיר "געגוע של מנגינה" לזכרה של עפרה.
"זה שיר שהוא חלק מפרויקט של התאגיד, 'קול הנשמה - שרים עפרה חזה'. המון זמרים עשו כבוד לעפרה עם חידושים לשירים שלה. מירי מסיקה, הראל סקעת, עדן בן זקן. הוחלט גם להוציא שיר מקורי. בצלאל אלוני כתב שיר שהקדיש לעפרה, סוג של מכתב. שאלו אותו אם הוא מוכן שאשיר אותו, והוא אמר שכן. כשפנו אלי ביקשתי לשמוע את השיר וזה צבט לי בלב. יש איזה טוויסט מטורף: בצלאל כתב את זה לעפרה, ואני פתאום הצינור. חוויה מטלטלת. זה ריגש אותי".




מה חשבת על ההתמודדות שלה עם המחלה?
"הבנתי אותה כאדם. הבנתי את הלך הרוח של מה שעבר עליה. בחורה שתמיד שמרה לעצמה את חייה הפרטיים. ופתאום דבר כזה, והעין הציבורית היא אכזרית מאוד. לך תתמודד עם זה. לך תתמודד עם ההשפלה, עם החשיפה. יכולתי להבין אותה. אני במקומה אולי הייתי נוסעת לחו"ל".

החיים מחוץ לפלייליסט

עכשיו ארזי מגיעה אל המופע החדש שלה. עוד אבן דרך בקריירה הארוכה. "במשך שלוש שנים הקפאתי את כל מה שעשיתי", היא אומרת. "בהופעות עם הגבעטרון היו צועקים לי לשיר את 'עוד נגיע' ולא יכולתי, כי המופע הוא משותף. הבנתי שקצת הזנחתי את הקריירה האישית שלי. הוספנו נגן להרכב שאני עובדת איתו כבר עשר שנים, חידשנו את העיבודים והוספנו הפתעות. כל הרפרטואר שאנשים מכירים יהיה, וגם בונוסים".

הקריירה שלך עדיין פורייה.
"יש לי יומנים מפעילות של קרוב ל־50 שנה, מהגיוס לצבא ועד היום, וסדר היום שלי לא השתנה. פגישות, הופעות, צילומים. אני לא חיה את העבר. אני עם הדבר הבא. אני לא מביטה לאחור כדי לראות מה עשיתי. מדהים שזו אותה רוטינה, עשור אחרי עשור: עבודה, עבודה, עבודה".

את כמעט לא מושמעת בפלייליסט של גלגלצ.
"אנחנו אינדי. אני מביאה נגנים, ההשקעה הכספית היא שלי ושל בעלי, אנחנו נותנים את הנשמה. ואז משהו חסום בפניך כל כך הרבה שנים. זה מתסכל. אבל אתה יושב איתי כאן, למרות הפלייליסט של גלגלצ, ואני קיימת. אני מוכרת כרטיסים להופעות, יש חיים מחוץ לפלייליסט".

חשוב לך לשמור על מראה צעיר?
"אני מחויבת לזה. הסכם עם היקום. צריך להקפיד, לשמור. רק אתמול הלכתי עם אלונה בתי לקנות קרמים. צריך להשקות את הגינה. אבל עכשיו אני חוזרת הביתה. אני צריכה לעשות כביסה, להוציא את הכלב ולאסוף את הקקי שלו. אלה החיים שלי".