חלף יותר מעשור מאז שחבר רן דנקר לעילי בוטנר באלבום "שווים", שזכה להצלחה ענקית והותיר אחריו מספר לא מבוטל של להיטים. מאז לקח דנקר פסק זמן, במהלכו יצא למסע פנימי עמוק, בחיפוש אחר ה"אני" האמיתי.
נראה כי אותה אמת פנימית, שהיטשטשה במירוץ להצלחה ובתדמיתו הציבורית, התפוצצה ב"משהו אחר" - אלבום הסולו הראשון שלו, שיצא בימים אלה לאוויר העולם.
בהאזנה לאלבום ניכר כי דנקר עבר תהליך התבגרות ובשלות והצליח דרך הטקסטים והמנגינות לצלול עמוקות אל נבכי נפשו, בניסיון למצוא תשובות לשאלות שלא תמיד יש עליהן תשובות. הוא לא מנסה לשדר שדרכו סוגה בשושנים, אלא מחבק גם את החוחים, מציג את פצעיו וסדקיו, אך גם את ההשלמה והקבלה.
באלבום משתף דנקר פעולה עם גיא ויהל, מרינה מקסימיליאן ונועה גולנדסקי, ובין היתר בזכותם נוצר סאונד רבגוני, המשלב בין רוק, פופ, פולק, היפ־הופ ונגיעות אלקטרוניות וקלאסיות, לצד טקסטים נוגעים.
באלבום החשוף והאישי מביא דנקר לידי ביטוי שאלות של זהות מינית, מתייחס גם לעברו ומתכתב עם סיפור חייו, שעליו נכתב כבר אינספור פעמים בכלי התקשורת. ב"בלי לדעת לאן" הוא מתבונן בערגה אל העבר; וכך גם ב"חלומות מופרטים"; ב"תוגה לכנרת" הוא חוזר לילדותו ולאהבתו הראשונה; ב"אהבה וכישלון" הוא מדבר על אהבה מייסרת; ב"בית" הוא מדבר כמו בדיאלוג אוטוביוגרפי על אהוב לבו, שמחכה לו; כך גם ב"שלושה רחובות" ו"מתרגל אהבה".
דנקר מצליח להלך באלבום בין שירים נוגים, לכאלה שהם קליטים וקלילים, ונשמעים כאילו נועדו להפוך ללהיטי רדיו, בהם "אמילי", "בלי בלמים" ו"משהו אחר". "משהו אחר" הוא בהחלט יריית פתיחה מוצלחת והולמת לקריירת סולו מוזיקלית.