לרגעים נדמה היה שאנחנו צופים בהופעה של מטיף באחת הכנסיות בדרום ארצות הברית, רטוריקן בחסד, אוהב אל ואדם, כריזמטי בטירוף, כזה שגורם למאזינים לרחף לגבהים רוחניים. לרגעים היה נדמה שאנחנו צופים בניתוח מוח מורכב, שבו הקהל עוצר את נשמתו בדריכות, בעוד שהכירורג בעל ידי הקסם מפליא להעמיק בראשו של המנותח. בחלקים אחרים, היה נראה שאנחנו מביטים באדם שלא שייך להווה, מין נוסע בזמן, שמדלג בין ימים עברו אי שם בערבות נטולות תקווה, לעתיד נפלא בחלל החיצון, ובזמן אחר נדמה היה לי שאני ברכבת הרים רגשית שעולה ויורדת ומסתחררת, ובאותה מידה שהנסיעה הזו מכווצת לך את הקרביים, ולא רציתי שתיעצר לעולם.

זאת הייתה התחושה שלשום, בליל שלישי, ב־The Study On Falling, מופע הסולו של אסף אבידן, שנעל את סיבוב הופעותיו הבינלאומי המוצלח. אי אפשר להוריד מאבידן את העיניים. הנוכחות הממגנטת של היוצר הישראלי, שמצליח גם בעולם, סוחפת. אפילו כשהוא לבד על הבמה, וואן מן שואו, אין רגע דל; שיא רודף שיא.

"רק עכשיו אני יכול לקרוא לעצמי אמן", הודה אבידן בפני אולם מלא מפה לפה והוסיף: "הייתי עושה את המוזיקה שלי בכל מקרה. תודה שאתם פה לחלוק איתי את התחושות". ואכן חלקנו, נסחפנו, צחקנו, בכינו וטולטלנו. ותסלחו לי על הדרמטיות, אבל כנראה שנדבקתי מהאמן, שטוטאליות היא חלק בלתי נפרד מיצירתו והנבירה העצמית היא תחום עיסוקו.

בשנים האחרונות אבידן לבד על הבמה, וקצת נמאס לו. כך הוא הודה בפני הקהל בהיכל התרבות בתל אביב. אז תארו לכם מה קרה כששלומי שבן חלק איתו את הבמה. זו הייתה התפוצצות של אנרגיות. מביצוע אקוסטי ל־One Day, שיר שאבידן חייב לו את פריצתו הבינלאומית; לביצוע שובה לב ויוצא מהכלל ל"תרגיל בהתעוררות"; ולסיום ביצוע משותף עוצר נשימה לשיר כל כך מקסים של אבידן, The Labyrinyh, בתרגום לעברית, שחייבים להוציא מחר לרדיו כדי שכולם ישמעו.