בבית הצנוע של שלמה בר ביפו אין טלוויזיה. "בשביל מה אני צריך את החרטאטאת הזה", הוא אומר בחיוך. "אם אני רוצה להתעדכן בחדשות אני שואל אנשים ברחוב או עוקב באינטרנט, יש שם הכל. בשביל מה אני צריך מסך שיצייר לי מציאות? אף אחד לא יכול ליצור את המציאות, רק האדם בעצמו".
וזה מה שבר עושה מאז ומעולם: מייצר את המציאות של עצמו. מאז שהגיע לתודעה הציבורית, הוא נתפס כדמות צבעונית ולעתים שנויה במחלוקת בשל התבטאויותיו השונות על נושאים חברתיים, פוליטיים ורוחניים, ועם זאת אי אפשר לחלוק על כך שהוא אחד היוצרים המיוחדים, הרבגוניים ופורצי הדרך בשמי מוזיקת העולם.
מי שמזוהה יותר מכל כמנהיגה וכמייסדה של להקת הברירה הטבעית, החוגגת בימים אלו 40 שנה לקיומה, מנסה עכשיו להסתגל למציאות חדשה ולאלבום סולו ראשון שלו, אחרי 12 אלבומי אולפן שיצאו במסגרת הלהקה. לאחר שמונה שנות שתיקה הוא חובק את "עד כלות הנפש ולאחריה", שכולל שירי תפילה ופיוט שהלחין לשירי המשורר והסופר יוסף צבי רימון.
"עברתי משבר אישי מאוד חריף, שהשפיע גם על החיים המקצועיים שלי", הוא מגלה. "זה חלק מההוויה של האדם: פעם אתה למעלה ופעם אתה למטה. באותה תקופה קראתי את עבודת הדוקטור של דרור אידר על יוסף צבי רימון. דרור קרא לו: 'אחרון משוררי האלוהים', ואני חושב שהביטוי הזה מגיע לו. ברגע שקראתי את שיריו התאהבתי. הוא היה ענק. הוא זעזע אותי, וכשמשהו מזעזע אותי אני הולך איתו עד הסוף".
התרעות פיקוד העורף