בבית הצנוע של שלמה בר ביפו אין טלוויזיה. "בשביל מה אני צריך את החרטאטאת הזה", הוא אומר בחיוך. "אם אני רוצה להתעדכן בחדשות אני שואל אנשים ברחוב או עוקב באינטרנט, יש שם הכל. בשביל מה אני צריך מסך שיצייר לי מציאות? אף אחד לא יכול ליצור את המציאות, רק האדם בעצמו".

וזה מה שבר עושה מאז ומעולם: מייצר את המציאות של עצמו. מאז שהגיע לתודעה הציבורית, הוא נתפס כדמות צבעונית ולעתים שנויה במחלוקת בשל התבטאויותיו השונות על נושאים חברתיים, פוליטיים ורוחניים, ועם זאת אי אפשר לחלוק על כך שהוא אחד היוצרים המיוחדים, הרבגוניים ופורצי הדרך בשמי מוזיקת העולם.

מי שמזוהה יותר מכל כמנהיגה וכמייסדה של להקת הברירה הטבעית, החוגגת בימים אלו 40 שנה לקיומה, מנסה עכשיו להסתגל למציאות חדשה ולאלבום סולו ראשון שלו, אחרי 12 אלבומי אולפן שיצאו במסגרת הלהקה. לאחר שמונה שנות שתיקה הוא חובק את "עד כלות הנפש ולאחריה", שכולל שירי תפילה ופיוט שהלחין לשירי המשורר והסופר יוסף צבי רימון.

"עברתי משבר אישי מאוד חריף, שהשפיע גם על החיים המקצועיים שלי", הוא מגלה. "זה חלק מההוויה של האדם: פעם אתה למעלה ופעם אתה למטה. באותה תקופה קראתי את עבודת הדוקטור של דרור אידר על יוסף צבי רימון. דרור קרא לו: 'אחרון משוררי האלוהים', ואני חושב שהביטוי הזה מגיע לו. ברגע שקראתי את שיריו התאהבתי. הוא היה ענק. הוא זעזע אותי, וכשמשהו מזעזע אותי אני הולך איתו עד הסוף".

שלמה בר. צלם : תומר נויברג, פלאש 90 שלמה בר. צלם : תומר נויברג, פלאש 90


מה משך אותך בו?
"הטוטאליות. שירה מתבטאת באמירה ולא בחרטוטים. הוא מדבר על אהבת ארץ ישראל דרך האמונה האלוהית, וזה בדיוק מה שאני מרגיש לגבי האומנות היהודית ולגבי ארץ ישראל".

באלבום החדש, בניגוד לאלבומים קודמים, אתה די מתנתק מהמצב החברתי־פוליטי. מדוע?
"רציתי אמונה. השירים של יוסף ליוו אותי ברגעים הכי הקשים. יום אחד לפני הופעה הרגשתי חולה אבל לא אמרתי כלום, לא לנגנים ולא לאף אחד. עליתי על הבמה והתחלתי לנגן ולשיר ולמרות שהייתי בתת־הכרה, הרגשתי שהרוח של יוסף צבי תומכת בי. באלבום אני משרת דרך המוזיקה את המילה הכתובה, יש בו המון משמעות ועוצמה למי שמאזין לו".

בכלל, כמה משקל יש לדעות החברתיות־פוליטיות שלך על היצירה?
"אני תמיד אומר שמוזיקאי חייב להיות גם פעיל חברתי. הוא חייב לתרום ולהביע דעה ולהשפיע ולא רק לדאוג לכיס שלו ולעצמו".




האלבום נושא את שמו המלא: "שלמה בר בן גוזי", אקט סימבולי מבחינתו. "זה השם המקורי שלי, זה שמו של אבי, ואני רוצה להמשיך אותו כי אני הבן היחיד שלו. זו סגירת מעגל אישית־משפחתית עבורי".

את צאת האלבום מלווה סיבוב הופעות חדש הנושא את השם "הברירה הטבעית - פרק ב'". "כשאתה יוצא ממשבר ענק ומתחיל את פרק ב' זו זכות גדולה, ומכאן שם המופע", מסביר בר. "המופע החדש ייפתח עם ארבעה שירים מהתקליט החדש, ושירים שלי מכל שנות הקריירה כולל להיטי הברירה הטבעית. הכל בלבוש אחר ומיוחד".

הגיל עבורו מביא תובנות מיוחדות. "אני מרגיש עכשיו, שהחיים ניתנו לי בהשאלה. כלומר כל מה שאתה מקבל זו מתנה, וכדאי שתעשה ותאמר את הדברים הנכונים. ככה חכמינו אמרו".

זמר עם מקומי

בר נולד בעיר רבאט שבמרוקו ביוני 1943. "מדוד שלי, שהיה מתופף מקצועי, ספגתי את האהבה לתיפוף. זו משיכה שאי אפשר באמת להסביר אותה. כילד תופפתי על הברכיים, על סירים, על כל דבר. מעולם לא למדתי לנגן אצל מורה, לימדתי את עצמי. אני אוטודידקט. מאמא שלי, שאהבה לשיר, ספגתי את המשיכה למקצבים האסימטריים".

מקצבים אסימטריים?
"קצב סימטרי זה כשאתה נותן מכה ובאה אחר כך עוד מכה באותו הזמן. עכשיו, בגלל הזיכרון העתיק שלי סירבתי כל הזמן לקבל את המקצבים הסימטריים המערביים, ואולי בגלל זה אני גם שונה מאחרים. זה כמו בטבע: הגבר זה הפלוס, הנותן. האישה היא המינוס, המקבל. הגבר הוא החזק. הנקבה היא החלשה. גם הנקבה יכולה להיות חזקה, אבל המהות של הזכר היא לתת ולהיות חזק. עכשיו, בכל אדם יש גם גבר וגם אישה, גם צד נותן וגם צד מקבל. האנטומיה הזו היא שמגדירה את המקצבים שלפיהם אני פועל. מילדות ספגתי זאת.

"גדלתי בעיקר על הצלילים האנדלוסיים שהם נצר למוזיקה של בית המקדש וחורבן בית שני. האזנתי גם לצלילים אפריקאיים. המוזיקה משכה אותי כמו בקסם. כבר אז המוזיקה הפכה למהות שלי. דרכה אני בונה את החיים שלי ורואה את החיים שלי. זה לא פטנט שהמצאתי. אני חושב שלכל אחד יש צורך לנגן בעולם, רק חבל שמדכאים את הצורך הזה".

עם קום המדינה, בהיותו בן 6, המשפחה עשתה עלייה והשתכנה במעברת באר יעקב. את שנות ילדותו ונעוריו בילה בחוות הנוער הציוני, מוסד של עליית הנוער בירושלים. בראשית שנות ה־60 חזר להתגורר בבאר יעקב. שם נחשף לראשונה לשירי העם הישראליים דרך חבר ילדותו, דודו אלהרר. באותה תקופה הקימו השניים צמד מוזיקלי, "דודו ושלמה", שהופיע במסיבות במעברה. "דודו הוא אחד החברים הטובים שיש לי ואחד האנשים האהובים עלי. הוא נהג לנגן בגיטרה ואני על תוף, ויחד שרנו בהרמוניות נפלאות שירים שדודו הכיר לי, כמו 'שדמתי', 'ערב של שושנים' ו'אל גינת אגוז'. באותה תקופה גם שמענו אלביס פרסלי והאחים אברלי ולפעמים גם השתעשענו בשירים שלהם וגם בשירים של שלישיית גשר הירקון, אבל בעיקר בשירי עם ישראליים. זה השפיע עלי מאוד. גם רקדתי המון אז".

שלמה בר עם להקת הברירה הטבעית. יח"ץשלמה בר עם להקת הברירה הטבעית. יח"ץ


באותן שנים, כמו כל בחור צעיר באותה עת, האזין למוזיקת ג'ז, רוק'נרול ופופ, עד שהכל השתנה. "בשנת 1971 קרה משהו ששיגע אותי לחלוטין. פתאום הבנתי למה אני שייך. זה היה בום, טראח! שמעתי תקליט של מוזיקה הודית, והוא הכה בי כרעם. זו הייתה ההארה שגרמה לי להתחיל להלחין כדי לשיר את מה שאני אוהב. מאותו רגע שמעתי מוזיקה טורקית, פרסית והודית, עוד כשאף אחד בארץ לא שמע אותה".

באותה שנה הלחין את שירו הראשון "אני שבי", שאת מילותיו כתב אברהם חלפי. "זה אחד השירים שאני הכי אוהב, אבל לא הקלטתי אותו. בהמשך הלחנתי עוד שירים של חלפי".

איזו קריזה

במחצית הראשונה של שנות ה־70 התמקד בר בהופעות ברחבי הארץ עם שיריו המקוריים, שלא זכו לתהודה תקשורתית, אלא נודעו בקרב הקהל המצומצם שהתחבר לחומריו בהופעות. השינוי הגיע בשנת 1976. "דודו סיפר לי על מחזמר מחאה בשם 'קריזה' של יהושע סובול שעומד לעלות בתיאטרון חיפה. בגלל שהייתי מעורה במה שקרה בארץ באותה תקופה מבחינה פוליטית וחברתית, הרעיון של מחזמר שעוסק בשכונות ועיירות פיתוח נשמע לי מעולה.

"זו הייתה הפעם הראשונה שמחזמר דיבר על הפער העדתי ועל ישראל השנייה, והייתי חייב להיות חלק מזה. ראיתי בעצמי אדם שמגויס לעם שלי. אתה יודע מה קרה אחרי זה? הגיע המהפך ובגין עלה לשלטון. 'הם' (המערך - ד"פ) קיבלו עונש. זה היה מחזמר אמיתי".

את המוזיקה למילים של סובול, שהפך לחבר נפש שלו, הלחין בר עוד כשהיה רק בוסר, לדבריו. "לא הייתה לי מיומנות מי יודע מה, אז ישבתי המון שעות כדי ליצור את המוזיקה ולהשתפשף. סובול האמין בי לחלוטין, והוא זה שדחף אותי להלחין. הייתי אז אנונימי. איש לא ידע מי אני בכלל".

המחזמר "קריזה" ירד מהבמות לאחר כמאה הצגות, אבל עד היום זוכרים לבר שני שירים שהלחין וביצע על הבמות, ועד היום הם חלק בלתי נפרד מהרפרטואר שלו וממי שהוא: "ילדים זה שמחה" ו"אצלנו בכפר טודרא".

מדוע שרת "ילדים זה שמחה" ולא "ילדים זו שמחה" בעברית תקנית?
"זה היה הרעיון של סובול להביע את ישראל השנייה בצורה הכי אותנטית, וזה תפס. סובול סיפר שאת השיר הזה הוא יצר בעקבות פגישה עם אישה מרוקאית שגידלה הרבה ילדים ושהמצב הכלכלי שלה היה ירוד. 'אם אין לכם כסף לגדל ילדים, למה אתם מולידים ילדים?', הוא שאל אותה, והיא ענתה לו במבטא מרוקאי: 'ילדים זה שמחה'.



"השיר הוא למעשה מחאה על עניין הילודה המרובה בצל מצב כלכלי קשה, אבל הציבור תפס אותו כשיר שמחה על הולדת ילדים במשמעות הפשוטה שלו. פעם נסעתי עם נהג מונית שסיפר לי שאשתו לא יכלה ללדת במשך המון שנים ואחרי טיפולים פתאום נתפס לה ההריון. ואז הוא אמר שהוא מבין באמת את משמעות השיר. אני יכול להגיד לו שזה שיר מחאה ולא שיר שמחה? לא היה לי לב".

שיערת שהשירים הללו יהפכו לכזו הצלחה?
"אם לא הייתי מגיע ל'קריזה', לא יודע אם הייתי יוצר את השירים הללו. ככה רצה הקדוש ברוך הוא. זה פתח לי את הדלת".

יש מופע שבו לא תשיר אותם?
"אין מצב. אבל בכל הופעה אני שר אותם אחרת. זה הקסם".


שלמה בר, שנת 1979 הברירה הטבעית הופעה למען פליטי קמבודיה צילום יעקב סער לע''מ שלמה בר, שנת 1979 הברירה הטבעית הופעה למען פליטי קמבודיה צילום יעקב סער לע''מ


בעוד שני הלהיטים חורשים את הרדיו, הפך בר לאחד השמות המסקרנים בתעשיית המוזיקה, אף שבהתחלה התקשורת התקשתה לעכל אותו. "יצרתי מוזיקה שלא שמעו, אז לא תמיד ידעו איך לאכול אותי אבל העריכו אותי. עד היום".

איך התמודדת עם הפרסום הפתאומי?
"הייתי בן 34, כך שהייתי בוגר נפשית ולא נתתי להצלחה לבלבל אותי. השתן לא עלה לי לראש. מעולם לא כיוונתי את המוזיקה שלי לתקשורת. יצרתי שירים שבער בי להוציא ולבטא דרכם את עצמי ואת הרעיונות שלי. הפרסום והתהילה עניינו אותי אז, אבל לא במחיר האמונה שלי".

בלי מחיצות

בשנת 1978, אחרי שהמחזמר ירד מהבמות, החליט בר להקים הרכב רשמי ראשון שכלל את מיגל הרשטיין (גיטרות וטמבורה), סמסון קמקר (כינור וסיטאר) וישראל בורוכוב (בס, קונטרבס, דולצימר ושירה). "כשראיתי שהשירים שלי לא הולכים לכיוון הקלטה, החלטתי להקים להקה. את כל החזרות עשינו בבאר יעקב, היינו יושבים ומנגנים ומנגנים עד שנוצר הסגנון הזה, יש מאין".

מה פשר השם "הברירה הטבעית"?
"זה שאני אנגן עם אשכנזי יהודי זו ברירה טבעית. אני חייב לנגן איתו, והוא חייב לנגן איתי אם הוא רוצה שלא תהיה שנאה בין הילדים שלנו. זה טבעי. זה שם שמבטא משמעות חברתית אומנותית. מבחינתי חברה ואומנות זה היינו הך. אני לא עושה מחיצות".

כבר בשנת 1979 חבקה הלהקה את אלבומה הראשון "אלי שורשים", שהוקלט באולפני טריטון ויצא בחברת ישראדיסק. כל שיריו, למעט "דרור יקרא", הולחנו על ידי בר, עובדו על ידי חברי הלהקה והופקו מוזיקלית על ידי זאב (זובה) אולמן. "הייתה לי תחושה של שליחות והתרגשות להקליט חומרים עם משמעות ותוכן חברתי־לאומי", אומר בר. "האלבום זכה להצלחה מסחררת, ומיד כששחררנו אותו יצאנו לסיבוב הופעות בארץ וברחבי העולם. זו הייתה תקופה יפה, רק לא ראינו כמעט גרוש מחברת התקליטים".

מה היה הקו המנחה שהוביל את העבודה על האלבום?
"למצוא הידברות בין מזרח למערב. המוזיקה היא שפה של מקום ומיקום, והמטרה שלנו הייתה לחפש את הטבע של המקום דרך המוזיקה".

שלמה בר. צלם : אריאל ואן סטרטן שלמה בר. צלם : אריאל ואן סטרטן


איך היית מגדיר את הסגנון המוזיקלי שלך?
"שילוב מזרחי ומערבי. לא עשינו דברים מסחריים וגם לא חזרנו על נוסחאות".

היית מגדיר את עצמך "עוף מוזר"?
"אני עוף עתיק־חדש. אם לא הייתי עף הייתי למטה. תמיד תפסו אותי ככזה, אבל זה בסדר מצדי".

השינויים המוזיקליים בעולם משפיעים עליך?
"זה כמו להחליף לבוש. אתה חייב להיות קשור לדברים תת־הכרתיים. מוזיקה זו לא הכרה. הכרה היא כלי להגיע לתת־הכרה. אם אין תת־הכרה במוזיקה, אז זו מוזיקה מתמטית ומסודרת למכונה ולא לבני אדם. לכן לא רציתי ללמוד, כי פחדתי שזה יקצץ את כנפי. אדם שלומד מוזיקה ולחנים נבהל ממה שאני עושה לפעמים. יש לי ידיעה אינטואיטיבית".

אתה מרגיש שניצלת את ההצלחה עד תום?
"הצלחה בשבילי זה לעשות את מה שאני אוהב. הצלחה היא בעיני עצמך. אם אתה רוצה לספק את ההצלחה שלך לקהל או לאנשים מסביבך, זו לא הצלחה אמיתית. קודם תספק את עצמך".

מה דעתך על המוזיקה של התקופה הנוכחית?
"יש דברים טובים שקורים, אבל אני לא כל כך מתחבר אליהם. בגלל שהחגיגה היא כל כך רדודה, אני לא מתייחס לזה. לפעמים אני שומע משפט ואין קשר למשפט הבא. המוזיקה המסחרית היא קלילה ובמבה, ואני לא יודע איך להגיב לזה".

אתה מופיע כחמישה עשורים, מה הכוח שמניע אותך?
"אני לא רואה את עצמי בקריירה ומסרב לקבל תפיסות עולם מערביות. דהיינו, החיים שלי זה מוזיקה ומוזיקה זה החיים שלי. זה אורח החיים שלי. אף פעם לא הייתי במיינסטרים, ואף פעם לא התכוונתי לשמה. אני עושה מה שאני מאמין ומה שאני אוהב, ואשרי המאמין".



ניאלץ לחכות עוד שמונה שנים לאלבום הבא?
"הקלטתי תקליט אלקטרוני שלם, אבל החלטתי לגנוז אותו כי לא בא לי להוציא אותו. כרגע אני לא עובד על עוד אלבום, אבל יש לי במחשבות רעיון כזה".

אמרת תקליט, אתה מודע לזה שהיום זה אלבומים, וגם זה כבר דועך.
"כן, אני פשוט מתגעגע לתקליטים. אגב, את האלבום החדש רציתי להוציא באלף עותקים על ויניל. זה תופס היום. מה זה אלבום דיגיטלי? זה בית מרקחת".

בדיעבד, היית משנה משהו בקריירה שלך?
"אני לא יודע. אני מתנהג כפי שאני מתנהג ומאמין שאדם מקבל את הגורל שלו ממקום עליון".

תמיד היית דתי?
"אני שונא את המונחים 'דתי' ו'חילוני'. כולנו יהודים. תמיד הייתי מסורתי".

מה זה מוזיקה בשבילך?
"ברגע שתיקח ממני או מכל מוזיקאי אחר את המוזיקה ואת התשוקה ליצור, זה כמו שגזלת את חיי. המוזיקה היא הברירה הטבעית". 

הופעת ההשקה של "הברירה הטבעית - פרק ב'" תתקיים ב־27.11 בשעה 22:00 ב"זאפה הרצליה"