כשאריאל פוליאקוב שמע על ערב מחווה לשירי הגשש החיוור, הוא קם מיד והתנדב להיות אחד ממשתתפי "אף אחד לא קם": מופע התרמה של ויצו למען משפחות נפגעות אלימות, שייערך הערב (20:00) במשכן לאמנויות הבמה בתל אביב. זהו מופע שכולו התרפקות אחת גדולה על השירים הבלתי נשכחים, שאביו הבלתי נשכח, ישראל (פולי) פוליאקוב, היה שר עם עמיתיו בשלישיית הגשש החיוור המיתולוגית.

"המופע הזה מחזיר אותי שנים אחורה", מתרפק פוליאקוב ג'וניור על ימים שרק הולכים ומתרחקים. "הרי גדלתי על החומר של הגשש. שמעתי אותם שעות על השטיח בסלון של הוריי, ולא הלכתי לישון בלי זה. לא מעט מהילדות ומהנעורים שלי העברתי בחזרות, שבהן לא התבטלתי והייתי סוג של פועל במה כשהזדמן לי. חלק מהחזרות נערכו אצלנו בבית, ומהן אני זוכר את פשה (פשנל) ויוסי בנאי באים אלינו הביתה".

פוליאקוב (35) הוא צעיר ילדיו של פולי, אח לאיתמר, הנדסאי בניין, וליעל השחקנית. שלושתם, כולל איתמר, היחיד במשפחה שלא התפתה לשואו ביזנס, עוררו התרגשות בקרב הקהל שבא לערב זיכרון לאביהם האהוב, שם הופיעו לראשונה יחד באופן פומבי.

כשנשאל איפה למד, משיב פוליאקוב: "פה ושם, שם ופה. בעיקר מהחיים. בהמשך שירתי בלהקת חיל החינוך עם אלון עדר. כשהשתחררתי, לא ידעתי מי אני ומה אני. בעיקר הלכתי לחפש את עצמי. עבדתי בכל מיני עבודות כמו ברמן ומלצר, לצד שירה באי־אלה מרתפים. ככה זה היה עד שהבנתי סופית שלשיר זה מה שאני רוצה לעשות בחיים. במקביל התנסיתי בכל מיני אולפנים, עד שהצטרפתי ללהקת 'מופע הארנבות של ד"ר קספר' כנגן גיטרה חשמלית וכזמר".

פוליאקוב הבן הוציא לפני כשנה אלבום יחיד ("נהיה מאוחר") בהפקתו המוזיקלית של סתיו נחום, ששירת איתו בלהקה הצבאית וכל החומר שבו הוא תוצרת עצמית שלו. "זה אלבום שמוקדש כולו לאבא", הוא מציין ומודה שהאלבום לא הפך ללהיט למרות איכות שירתו. "כנראה ציפו ממני למשהו אחר, והנה, יצא משהו קצת מלנכולי עם טקסטים כואבים".

איך תסביר את הגלגולים שעברת?
"זאת הייתה התמודדות תחת הצל של אבא. זה היה משקל כבד, משהו לא פשוט. במיוחד אחרי שאבא נפטר, זה היה לי נורא קשה. ככה היה עד שב'ארנבות' נתנו לי את המקום שלי, ממנו יכולתי להתרומם".

כמה קשה?
"הייתי בן 24 כשאבא נפטר. לקח לי המון זמן להתגבר וזה עדיין לא נתפס. זה משהו שאי אפשר לעכל אותו. אם אתם מכירים את פולי מהגשש, לי הוא היה אבא מדהים, וכל אחד יכול לפנטז שיהיה לו אבא כזה. הוא נתן לנו הכל ואפשר לנו הכל. לא היה משנה מה היינו עושים, הכי חשוב לו היה לו שנהיה בני אדם".




מי שהכיר אותו, ידע שהוא לא היה מצחיק כל הזמן.
(צוחק): "לא, הוא באמת לא היה מצחיק כל הזמן, אם כי לימד אותנו שחשוב לקחת את הדברים בהומור. החלק המצחיק אצלנו בבית הוא אמא".

פוליאקוב נשוי לעדי, שעובדת עם ילדים אוטיסטים, ואב לאלמה בת ה־5, ש"לא זכתה להכיר את אבא שלי, אבל למזלה הצליחה לספוג את רוח הגשש ויודעת איך הוא היה נראה ונשמע. כשהיא שומעת ברדיו שיר של הגשש, היא ישר אומרת - 'זה סבא!'".