רבות דובר וסופר על עפרה חזה, מהזמרות הישראליות המצליחות בכל הזמנים, שחייה נגדעו בטרם עת בנסיבות טרגיות לפני כ־18 שנה. עם זאת, על ראשית דרכה יש אזכור מאוד מצומצם, בעיקר בנוגע לפרק שעוסק ב"סדנת תיאטרון שכונת התקווה", שם עשתה חזה את צעדיה הראשונים.

מי שייסד את סדנת התיאטרון של השכונה התל אביבית היה מי ששמו נקשר בעבותות לשמה ולקריירה המקומית והבינלאומית שלה: בצלאל אלוני. הוא לא רק גילה שם את הזמרת, אלא גם כתב וביים את כל הצגות המחאה והצליח ליצור את אחד הגופים המשפיעים ביותר בהיבט החברתי והתרבותי בשנות ה־70, אז הפערים העדתיים הרימו ראשם והמצב החברתי היה בכי רע.

"אני נזכר בהיסטוריה הזו וכולי צמרמורת", אומר אלוני בעודנו מעלעלים באלבומים, במחזות ובתקליטי הסדנה שגודשים את חדר העבודה שלו בביתו ביהוד. "כמה מהאנשים שהשתתפו בסדנה הלכו לעולמם, וזו תקופה שלא תחזור. אני אומנם לא אדם שמתגעגע לעבר וכל הזמן אני יוצר במלוא ההשראה, אבל אני מתגעגע לחדוות היצירה ההיא ולעשייה במסגרת הסדנה. זה היה הפרויקט הגדול הראשון שכולו פרי עמלי, מא' ועד ת'. וזה גם פרי עמלה של אשתי אוגניה, שסייעה לי ועדיין מסייעת לכל אורך הדרך".

אלוני (78), שמזוהה עם שכונת התקווה, דווקא נולד בפתח תקווה וגדל בשכונת יד אליהו בתל אביב. בילדותו למד בבית הספר היסודי עמיאל בשכונת התקווה, "וכשקיבלתי מלגת הצטיינות מבית הספר ועברתי ללמוד בתיכון צייטלין, קיבלתי את המכה הראשונה שלי", הוא נזכר. "פתאום הבנתי איפה אני נמצא ואיפה נמצאים הילדים שבאו ממקום אחר בתל אביב. פתאום הבנתי את הפער: מה לימדו אותנו בבית הספר בשכונת התקווה ועם איזה מטען רוחני הגיעו הילדים שלמדו בבתי ספר בשכונות אחרות בתל אביב.

"אני לא אשכח את השיעור הראשון באנגלית בתיכון צייטלין עם המורה בומבך, שנכנס לכיתה ומיד דיבר באנגלית. הילדים מבתי הספר האחרים הבינו אותו וידעו על מה הוא מדבר, ואנחנו, משכונת התקווה, בקושי ידענו לכתוב את ה־ABC. אותו דבר קרה גם במתמטיקה. מהר מאוד הבנתי שבית הספר הוא מקום שונה לגמרי מהמקום שממנו באתי, וזה השפיע עלי מאוד".

הפער שחש בבית הספר התיכון שימש לו בסוף שנות ה־60 השראה לכתיבת המחזמר "פרחים מפלסטיק". "בחרתי דווקא במונח הזה, כי אלו פרחים שלא צריך להשקות אותם", מסביר אלוני. "נתתי את הדימוי של שכונת התקווה, כי לא משקיעים שם שום דבר. הפרחים אבודים. עם המחזה הזה פניתי לכל מיני תיאטראות, אבל אף תיאטרון לא רצה להעלות אותו".

כתיבת המחזה לא באה לאלוני יש מאין. "באתי מרקע של משחק", הוא מדגיש. "השתתפתי בתסכיתים של מיכאל אוהד ברדיו 'קול ישראל לנוער', וכילד שיחקתי בתיאטרון 'במתנו', בתיאטרון הילדים 'תילון תליל' של מנחם גולן וגם בתיאטרון 'האוהל'. בנקודה מסוימת לא אהבתי יותר את עצמי על הבמה. נמשכתי אל מאחורי הקלעים, דהיינו לכתוב ולביים. כל הזמן כתבתי: מחזות, תסכיתים וסיפורים. הוצאתי שני ספרים בשנות ה־60, את 'דמעות כתובות' ב־1963 ואת 'ילדי הקט מחייך' ב־1965. מחזה בשם 'איזבלה' שכתבתי זכה בציון לשבח בתחרות מטעם משרד החינוך והתרבות".

בקפה של עבודי

ואז הגיע "פרחים מפלסטיק". "המחזה הזה נוצר מתוך כוונת מחאה בעיקר", הוא אומר. "רציתי להעביר דרכו בצורה אמיתית את הבעיות והמציאות בשכונה". משראה שאין תיאטרון אשר ניאות להרים את הכפפה ולפנות את הבמה עבור המחזה שלו, החליט אלוני לעשות זאת בעצמו. "מכיוון שהיה לי כושר מנהיגות טבעי וידעתי כבר אז לביים ולרכז אנשים סביבי, הסתובבתי עם אשתי אוגניה על הלמברטה עם הסירה בשכונת התקווה והגעתי למרכזים שונים כשאני מחפש אנשים שידעתי שיש להם משיכה כלשהי לתחום התיאטרון".

עם האנשים שליקט אלוני בחיפושיו נמנו הזמר מיכאל סינואני, רפי אמינוף, אפרים שבתאי, ברוך ששון, יוסי "ג'וג'ו השמן" ויטה, אתי חבני, בן עמי שומלי, המתופף יחזקאל ששון ובהמשך גם הגיטריסט והמוזיקאי בני עציוני. משתתף נוסף בסדנה היה אחיו של אלוני, יאיר ז"ל, שגר בשכנות אליו, ליווה את הסדנה בכל שנות קיומה והיה כישרון גדול. אלוני עצמו השתתף כשחקן בכל הצגות הסדנה והיה אחראי על האימפרוביזציות וקטעי ההומור.

החזרות להצגה הראשונה התקיימו בדירת הזוגות הצעירים החדשה שלו ושל אשתו ברחוב דרך הניצחון בתל אביב, שאליה עברו זמן קצר לפני כן. "כמעט בכל ערב אחרי שעות העבודה החבר'ה היו מגיעים אלינו לדירה לחזרות. לא היה לנו ריהוט, לא הייתה ספה, כולם היו יושבים על הרצפה. מאוחר יותר ארגנתי את המקלט של הבניין שבו גרנו, כי החזרות בדירה הפריעו לשכנים. זה לא היה מקצועי, אבל מה שהיה בראש מעיינינו זה העשייה נטו. עשינו הכל לבד ולא היינו תלויים באף אחד, ואף אחד מאיתנו לא חשב על כסף או על רווח. רק ליצור".


בצלאל אלוני. צלם : אוגניה אלוני בצלאל אלוני. צלם : אוגניה אלוני


במקביל לחזרות הסדנה בדרום תל אביב, הוקמה בירושלים תנועת הפנתרים השחורים במחאה על קיפוח ואפליית המזרחיים. חברי התנועה האקטיביסטיים פעלו למען העלאת המודעות לנושאים חברתיים בישראל בין היתר בהפגנות אלימות. "חברַי הפנתרים השחורים פנו אלי להצטרף אליהם למחאה, אבל לשרוף אוטובוסים וונדליזם מחאתי לא היה טבוע באופי שלי", מספר אלוני. "אני ידעתי לעשות תיאטרון, וכך הבעתי את המחאה שלי. בדרכי שלי".

כך, בדרכו שלו ועל רקע הרעש שנוצר סביב הפנתרים, הועלתה לראשונה בקיבוצים הצגת "פרחים מפלסטיק" שהלמה את הלך הרוח ששרר בארץ באותה תקופה ולפיכך עניינה גם את התקשורת.

"מיד עם תחילת ההצגות הגיע אלי צוות טלוויזיה סקנדינבי שרצה לעשות כתבה על הסדנה", מספר אלוני. "אז עלה לי רעיון לקיים את הצילומים בשש בבוקר בקפה של עבודי בשכונת התקווה. באתי לעבודי ואמרתי לו שאני רוצה לעשות הצגה בחצר הגדולה שלו, והוא הסכים. התחלנו לעשות סצינות מההצגה מול המצלמות, ופתאום אנשים שיצאו מהתפילה בבית הכנסת הגיעו לראות מה מתחולל שם. תבין, חברי הסדנה קיימו את ההצגה מול צוות הצילום ומול שחקני השש־בש ששיחקו באותו הזמן בבית הקפה. עד היום אני לא קולט מאיפה באה לי התעוזה הזו".

אחת ההופעות הראשונות של הסדנה נערכה בקיבוץ גבעת חביבה, שם נכח במקרה חברו של שמעון מנחם, מנהל תיאטרון צוותא הנודע מתל אביב. החבר העביר את בשורת הסדנה למנהל התיאטרון, וכך הגיעו השחקנים משכונת התקווה להציג את "פרחים מפלסטיק" מדי יום רביעי בתיאטרון צוותא. "כשהיה לנו סוג של תיאטרון קבוע בצוותא, התקשורת התחילה להתעניין בנו יותר ויותר ולכתוב עלינו בפרגון מלא. הרבה אנשי תיאטרון החלו לפקוד את ההצגות ודבר גרר דבר. הופענו בכל הארץ וזכינו לפרגון גדול מאנשי מקצוע וגם מאקדמאים ומאנשי צבא. אבל רק אנשי תנועת החרות, ובעיקר הפוליטיקאים משכונת התקווה, לא הבינו אותנו ולא כל כך עיכלו את הרעיון".

מה הייתה לדעתך התרומה העיקרית של סדנת התיאטרון לתרבות הישראלית?
"הסדנה הייתה המראה האמיתית של ארץ ישראל השנייה. היא ביטאה את רחשי לבו של כל ישראלי. מטרת הסדנה הייתה לעודד יצירה ולהעביר רעיונות חברתיים שמצאתי כחשובים לקהל הרחב. בכך הצלחנו. הסדנה הייתה חממה להמון אנשים ונתנה להם דרך נהדרת להתבטא ולהעביר מסרים שבערו בהם, בדיוק כפי שבערו בי".

התגלית מהחפלות

בעיצומן של ההצגות הכיר אלוני נערה ביישנית בת 14 בשם עפרה חזה. "בחור מהסדנה בשם יגאל אמר לי שהוא ראה באחת החפלות שהשתתף בהן ילדה ששרה מדהים", משחזר אלוני. "בהתחלה היססתי כי לא רציתי לקבל ילדים לסדנה, אבל הוא התעקש. כשפגשתי אותה ביקשתי ממנה לשיר וקולה גרם לי לצמרמורת.

"עפרה הייתה הקטנה ביותר מבין משתתפי הסדנה, שהיו בחלקם בשנות ה־30 לחייהם ובעלי משפחות. עפרה הקפידה להגיע לכל החזרות, לשבת ולהקשיב וללמוד את כל הטקסטים של כולם בעל פה. היא הייתה גאון. אבל בהתחלה, בגלל שהייתה עוד ילדה לא שיבצתי אותה בהצגות מול הקהל".

הכל השתנה כשהסדנה הוזמנה להופיע באולם ההתעמלות של בית ספר אליאנס ברמת אביב. "הטלוויזיה הישראלית הוזמנה לצלם את ההצגה, ומאוד היה חשוב לי שעפרה תשיר מול המצלמות את אחד משירי המחאה מההצגה, למרות שלא השתתפה בה. זו הייתה למעשה הופעת הבכורה של עפרה בסדנה, והיא שודרה בטלוויזיה בשחור־לבן. היא בכתה מאושר".

נישא על גלי ההדים החיוביים שנוצרו סביב הצגתו הראשונה, החל אלוני לכתוב במרץ את הצגתה השנייה של הסדנה "חשוד תמיד חשוד", שהועלתה לראשונה ב־2 באוקטובר 1972. "זה מחזה המבוסס על סיפורים אמיתיים ושירי רחוב מהווי אסירים לשעבר שגרו בשכונה. רציתי לגעת בנושא חברתי חריף ביותר, וכדי שהמחזה יהיה אותנטי ויעביר היטב את המסר, היה לי חשוב לשתף במחזה רק אסירים לשעבר ולא את שחקני 'פרחים מפלסטיק', שהיו ילדים טובים. אז קיבצתי כמה מתושבי השכונה שנעצרו או נאסרו וערכתי עבודת תחקיר מיוחדת שבמסגרתה נפגשתי בין השאר עם פסיכיאטר מכלא רמלה כדי לשמוע ממנו מה אמת בסיפורים שהאסירים סיפרו לי".



שבוע לפני שההצגה הייתה צפויה לעלות בצוותא, נקלע אלוני לבעיה. "פתאום כל השחקנים נעלמו לי. בהמשך התברר כי המדור המרכזי של המשטרה אסף אותם", הוא מתאר. "נאלצתי לאלתר, ובלית ברירה הבאתי את צוות 'פרחים מפלסטיק' לגלם את תפקיד האסירים והפושעים. ההצגה זכתה להצלחה לא נורמלית".

הצלחת "חשוד תמיד חשוד" הביאה את אלוני וחברי הסדנה לזכייה בפרס "כינור דוד" בקטגוריית התיאטרון המיוחד בשנת 1973. הישג מכובד לתיאטרון, ששנה וחצי קודם לכן עתידו וגורלו היו לוטים בערפל. עבור אלוני זו הייתה נקודת שיא, ובשלב זה של השיחה הוא ניגש לאלבום התמונות בחדר העבודה שלו ומדפדף בו בריכוז עד שמגיע לתמונה שבו הוא מצולם ביחד עם חברי הסדנה כשהם אוחזים בפרס וקורנים מאושר, לאחר הטקס שנערך בקיבוץ איילת השחר.

הפרס רק דרבן אותו להמשיך הלאה, וב־1 במאי 1973 העלתה הסדנה את הצגתה השלישית "סמבוסק, מתי בחירות?", שעסק בבחירות הממשמשות ובאות. "סמבוסק הוא מאפה מזרחי שאפשר למלא אותו בכל דבר, מתי שרוצים ואיך שרוצים", מסביר אלוני. "זה גם כינוי לטמבל שלא לומד מן הניסיון".

בצלאל אלוני (במרכז) ועפרה חזה (שנייה משמאל). צלם : יעקב סער, לע"מבצלאל אלוני (במרכז) ועפרה חזה (שנייה משמאל). צלם : יעקב סער, לע"מ



לתפקיד הראשי בהצגה בחר אלוני בצעיר מוכשר בשם מיקי טביב, אלא שאחרי אחד מימי החזרות ורגע לפני הצגת הבכורה בצוותא, הוא קיבל טלפון מפתיע. "מיקי אמר לי שהוא חולה ושהוא לא יגיע להצגה. לא ידעתי מה לעשות", מתאר אלוני. "ביקשתי מאוגניה למצוא לי בדחיפות את עפרה, שידעה כמובן את כל התפקידים בהצגה אף שלא השתתפה באף אחת מההצגות בשל גילה הצעיר. וכך עפרה גילמה תפקיד ראשי של גבר בהצגה וקנתה את עולמה בסדנה".

הפעם ההצגה לא הייתה יכולה להימשך זמן רב. באוקטובר 1973, עם פרוץ מלחמת יום הכיפורים, הוזעק אלוני לשירות מילואים בסיני בגדוד מרגמות כבדות. שאר חברי הסדנה נשלחו לשירות בבסיסים שונים והיו פזורים ברחבי הארץ. "במהלך הפסקת האש הסמג"ד שלי, אלי הורביץ, ביקש ממני להביא את הסדנה להופעה בפני חיילי הגדוד. בהתחלה סירבתי, כי לך תאתר ותוציא את חברי הסדנה מהגדודים שלהם. אבל הוא התעקש והעמיד לרשותי אוטובוס.

"כך מצאתי עצמי נוסע לתל אביב ומקבץ מי מהסדנה שליווה את המלחמה מהבית ומי שהיה במהלך שירות מילואים. בתהליך לא פשוט הצלחתי להביא את מיכאל סינואני ששירת בגדוד נ"מ, את בני עציוני ששירת בחטיבת שריון ואת אחי יאיר ששימש כצלף בגולני. לאותן הופעות צירפתי גם את הזמר רמי דנוך ואת אהובה עוזרי ז"ל.

"רק מישהי אחת לא מצאתי: את עפרה. ביקשתי מברוך ששון, אחד החברים, שימצא את עפרה ויבוא איתה באוטובוס צבאי לבלוזה הקטנה, שם הוצב הגדוד שלי. וכך עפרה בת ה־15 מצאה עצמה מופיעה בפני חיילים במלחמת יום הכיפורים עם סדנת תיאטרון שכונת התקווה. לא אשכח את הרגע שבו עפרה שרה את 'חופשי ומאושר' של בעז שרעבי, ופתאום ראינו בשמיים מטוס שנפגע מטיל והיא המשיכה לשיר ולהעלות את המורל. זו הייתה עפרה!".

חוץ מזה, הכל בסדר

עם תום המלחמה החליט אלוני להניח בצד את הנושאים המחאתיים ולהגשים חזון ישן של אמו: להקדיש הצגה לסיפור עליית יהודי תימן לישראל משנת 1882 ועד אותה תקופה. כך נולדה "אהבה ראשונה", שהוצגה לראשונה בשלהי 1974. "קראתי להצגה 'אהבה ראשונה', כי זו ההרגשה שמרגיש כל מי שעולה לישראל בפעם הראשונה. זו האהבה לארץ. אמי סיפרה לי על עליית משפחתי מתימן ברגל לארץ בשנת 1929, כך שלהעלות הצגה משירי תימן היה עבורי חלום ישן שרציתי להגשים במצוות אמי.

"לאותה הצגה צירפתי את אביהו מדינה, שהחל בדיוק להתפרסם עם שירים שכתב בפסטיבל הזמר המזרחי. הוא לא נשאר הרבה זמן. במהלך אחת ההופעות שלנו בשארם א־שייח' ביקשתי ממנו לשיר כהדרן לקהל לבד עם גיטרה את שירו 'אל תירא, ישראל'. הוא עשה זאת ואחר כך הודיע לי על פרישתו. כיבדתי אותו".

"אהבה ראשונה" הייתה אומנם ההצגה הרביעית של הסדנה, אך הראשונה שתועדה והוקלטה על גבי תקליט. "הצלחתי לשכנע את חברת סי־בי־אס להקליט את שירי ההצגה, שהיו בחלקם שירים תימניים ובחלקם שירים מקוריים". השירים הבולטים שכתב להצגה, "געגועים" שהלחין אביהו מדינה ושרה עפרה חזה, ו"שיר המעלות" שהלחין בני עציוני וביצע מיכאל סינואני, הגיעו לצמרת מצעד הפזמונים העברי. "לראשונה הסדנה כיכבה גם במצעדים, וזה היה הישג גדול".

בעקבות ההצלחה של "אהבה ראשונה" פנה לאלוני יוסף בן ישראל, ממנהלי ויוזמי פסטיבל הזמר המזרחי, וביקש שישלח אומן מהסדנה להשתתף בפסטיבל. אלוני בחר את מיכאל סינואני ששר בפסטיבל את "קלת רגליים". השיר זכה בהמשך גם לפרודיה ב"ניקוי ראש" עם המשפט הנצחי: "ורק ירושלים 02".



"היה חשוב לי גם שעפרה תשתתף בפסטיבל, אך יוסף בן ישראל התנגד בגלל גילה הצעיר", חושף אלוני. "התעקשתי והבאתי את עפרה לפגישה בקול ישראל אצל משה וילנסקי, מנהלו המוזיקלי של הפסטיבל ומי שגילה את שושנה דמארי. הוא התלהב מאוד מעפרה ומקולה ושיבץ אותה בפסטיבל עם השיר 'שבת המלכה', שהיה בעצם השיר האחרון שנשאר פנוי".

בערב שבו ביצעה חזה את "שבת המלכה" היא קטפה את המקום הראשון, אך בשקלול עם שאר ערבי הופעות הפסטיבל היא זכתה במקום השלישי והמכובד בהחלט עבור ילדה בת 16 שזו הופעתה הראשונה על במה כה גדולה.

"ועם ההצלחה של עפרה ומיכאל בפסטיבל התחיל הבלגן בסדנה. התקשורת הפנתה את הזרקור אל שניהם. היו להם כתבות עומק בעיתונות, אירוחים בטלוויזיה, שער ב'להיטון'. הכתירו אותם לסטארים. אבל מיכאל לא כל כך אהב את העובדה שעפרה לוקחת לו את הפוקוס ככוכב הסדנה, ושאר חברי הסדנה רצו אף הם לבלוט ולהתפרסם יותר, ואז החלה להיות אווירה עכורה של מלחמות אגו. החיכוכים הפנימיים פגמו בהנאה מהעבודה וגרמו לי לא מעט כאבי ראש".

למרות הקשיים, בשנת 1975 עלתה הצגתה החמישית של הסדנה "וחוץ מזה - הכל בסדר", שם שניתן לה בהשראת שירם הנודע של צמד העופרים מראשית הסיקסטיז "וחוץ מזה, מרקיז - הכל בסדר". בדומה לקודמתה, גם הצגה זו הועלתה על גבי תקליט, שכלל להיטים כמו "בוא, אבא, בוא", "הלכת", "חיוכים בבוקר", "נשיקות בים" ו"פרשת דרכים", שיר שביצעה הסדנה בפסטיבל הזמר והפזמון העברי אותה שנה.

"ההצגה עסקה בבעיות יומיומיות שקרו בארץ באותה תקופה, אבל למרות שמה, כבר שום דבר בסדנה לא היה בסדר", אומר אלוני. וכך על אף ההצלחה שלה זכתה התוכנית, היריבויות שהתגלעו בין חברי הסדנה הובילו לפרישתם של כמה מחברי ההרכב, בהם מיכאל סינואני שפנה לשיר בלהקת חתונות.

עזה כמוות אהבה

גל העזיבות לא עצר את אלוני, וב־1976 הוא העלה את הצגתה השישית של הסדנה: "שיר השירים בשעשועים". "זאת הייתה הצגת מחאה משעשעת שסיפרה בהומור על מעלליו של שלמה המלך שמתאהב בנערה יפה בשם שולמית מקטמון ג'. שלמה שולח את עבדיו להביא אותה, והיא משחקת אותה קשה להשגה כי יש לה חבר, הרועה בשושנים. המחזה ביקר בחריפות את ארמון המלוכה המנותק מהעם. עפרה, הכוכבת הראשית, שיחקה את שולמית מקטמון ג' וניהלה דיאלוגים חריפים עם שלמה המלך. ההצגה הייתה הצלחה מטורפת".

חזה יצאה מההצגה לא רק עם ביקורות מהללות אלא גם עם השיר שליווה אותה במשך כל הקריירה המוזיקלית שלה: "עזה כמוות אהבה". הטקסט לשיר לקוח מתוך שיר השירים והלחן של אלוני. "יש לשיר למעלה מ־120 ביצועים, שחלקם מתאימים למועדוני ריקודים. הוא הפך למפורסם בכל העולם, ואין קונצרט בינלאומי שהיא לא ביצעה בו את השיר וצמררה את הקהל". גם "שיר השירים בשעשועים" שיצא מההצגה הזו הפך ללהיט, כשחזה ביצעה אותו בפסטיבל הזמר המזרחי ב־1967.

באותה שנה יצאו שני אלבומים של הסדנה: אלבום ההצגה ו"עתיק נושן - בשירי שבת, מסורת, חפלה ומצב רוח", שכלל שירים בביצועי סולו של חזה וסינואני לשירים ישראליים מוכרים ושירים תימניים. אחד השירים בתקליט, "הפרח שנבל" שכתב אלוני ללחן עממי וביצע סינואני, חודש בהמשך על ידי זהר ארגוב והפך ללהיט גדול.

זמן קצר לאחר מכן, רגע לפני ש־1976 הגיעה לסופה, התפרקה הסדנה. "עפרה הייתה צריכה להתגייס לצבא, והאווירה בין חברי הסדנה כבר לא הייתה כיפית. פשוט עייפתי מזה. לא היה לי כבר כוח", מסביר אלוני, "ניסיתי לעניין את עיריית תל אביב למצוא מרכז תרבותי שבו הסדנה תוכל להמשיך, אבל נתקלתי בבירוקרטיה מתישה".

עפרה חזה ובצלאל אלוני מקבלים אלבום זהב ממנכ"ל הד ארצי לשעבר, אצ'י שטרו . צלם : עדי אבישי עפרה חזה ובצלאל אלוני מקבלים אלבום זהב ממנכ"ל הד ארצי לשעבר, אצ'י שטרו . צלם : עדי אבישי


אתה מאמין שהנושאים שבהם עסקתם אז רלוונטיים גם כיום?
"חד־משמעית כן. אני מסתכל על המחזות שכתבתי ואני בהלם כמה זה שייך ורלוונטי אחרי כל כך הרבה שנים. אין לי ספק שאם מישהו ייקח את המחזות האלה ויעלה אותם שוב, זו תהיה הצלחה".

אז בשנים שחלפו מאז לא חשבת להקים לתחייה את סדנת התיאטרון?
"לא. אני היום במקום אחר. הסדנה הייתה במקום הנכון ובזמן הנכון".

רגע לפני שחזה התייצבה למלא את חובת השירות הצבאי, קיבל אלוני פנייה מהמפיק שמואל "פיסקה" פירסטנברג, שביקש לצרף את סינואני לסיבוב הופעות בארצות הברית עם הרכב שהקים ושנקרא Here Is Israel. ההרכב כלל זמרים ישראלים מוכרים בהם דני מסנג ומרגלית אנקורי ועתיד היה להופיע בקרב קהילות יהודיות. סינואני סירב להצטרף, ואלוני החליט לשלוח את חזה.

עם שובה מסיבוב ההופעות בארצות הברית התגייסה חזה לצה"ל והוצבה בחיל השריון. אלוני לא ישב בבית, ובשנת 1977 החל להגיש תוכנית טלוויזיה ששודרה בכל ליל שישי ומוצאי שבת בערוץ הראשון בהשתתפות אחיו יאיר וכמה מחברי הסדנה. "בתוכניות החלטתי בין השאר להתמקד בתרבות ובשירים תימניים. באחת התוכניות החלטתי ללמד את עפרה לשיר בתימנית, מה שהחל כבר בזמן הסדנה בתוכנית 'אהבה ראשונה'. היא ביצעה בתוכנית לראשונה בחייה את 'אם ננעלו', שכעבור עשור יביא לה פרסום ברחבי העולם".

באותה תקופה אלוני פנה גם לפעילות פוליטית וניסה להפוך לחבר כנסת, אך לפני כן דאג שבת טיפוחיו תחתום על חוזה עם המפיק אברהם פשנל. החוזה לחמש שנים שנחתם בין השניים הוליד סרטים כמו "שלאגר" ו"נערת הפרברים" (לתסריט שכתב אלוני), וגם אלבומים ולהיטים. השאר היסטוריה.