כשכבר היה ברור שזה לא זמני ושככה, עם הווליום הזה ועם החן המוזיקלי הזה בדיוק עלולה לעבור הנסיעה הארוכה שלנו, חלק מנוסעי האוטובוס שלחו בו מבטים מזרי אימה. זה השפיע עליו בערך כמו המבטים מזרי האימה שנשלחים אל אלה שלועסים בהצטיינות פופקורן בקולנוע, כלומר לא השפיע בכלל. להפך; ככל שהמבטים התרבו, כך הוא נדלק יותר והגביר יותר. “ילד חרא!” צעקה לו נוסעת אחת ואחר הוסיף: “אני מבקש מהנהג לעצור ולהזמין משטרה”. גם הנהג הצטרף. המוזיקה ברקע שיגעה אותו. “אני באמת עוצר וקורא למשטרה”, בישר בייאוש. “צצצ”, צקצקה מישהי לידי, “תראי את הילד הזה. מקרה אבוד”.
באחת היא זרקה אותי לכל כך הרבה מקומות, שאני אפילו לא יודעת איפה להתחיל, אבל אנסה. למשל, לכיכר ציון של שנות ה־80 וה־90. שם עמד איש שירושלמים ודאי מכירים. הרבה מאוד כתרים נקשרו בשמו, רובם קשורים לכלא במרוקו, ועוד סיפורי אגדות על הסיבות שבהן נעוץ המראה שלו, שכלל חטוטרת ופנים וגוף מצולקים, והנהמות שיצאו מפיו בכל פעם שמישהו הסתכל עליו עקום – ולא חסרו כאלה. היה לו מנגל קטן, והוא נהג להציע לעוברים ושבים בשרים שצלה עליו. רוב שוכני כיכר ציון הכירו אותו. “מה נשמע”, הייתי שואלת אותו, והוא היה נוהם בהתחלה, ואז פותח בשיחה על ענייני היום, על מבזק החדשות ששמע בטרנזיסטור שלו, על בתו האהובה. בין המילים, התגלו בפניי העיניים הטובות האלה, שהיו מוקפות בגוף שמי יודע אילו זוועות עבר.
והייתה גם הבחורה ההיא, שעמדה מחוץ למועדון ההאנגר בתלפיות בירושלים של אותן שנים. בזמן שכולם חיכו בתור, היא עמדה בחוץ ליד האיש שמכר נקניקיות וביקשה שמישהו יביא לה גומי לשיער. “עזבי אותה, היא נערה עובדת”, אמר לי אחד מחבריי כשהתקרבתי אליה. מבחינתו, היא לא הייתה שקופה. היא הייתה הרבה יותר גרוע מזה – כתם שחור שהוא לא רוצה לראות. שוליים שמפריעים לו בעין. אני מצאתי בה דמות מרתקת ופרטנרית מסקרנת מאוד לשיחה, כשכבר נעשה לי חנוק שם בפנים. היה על מה לדבר. השקופה הזו ראתה הכל.
והיה עוד משהו. בשיחה בין חברים דיברנו על בחורה שהפכה לכוכבת גדולה. אלא שלפני שהפכה לכוכבת גדולה, היא השתתפה באודישן באחת מתוכניות הריאליטי המוזיקליות, ולא ידעה לחבר יותר מארבע מילים למשפט אחד רציף והגיוני. “סתומה”, הפטיר אחד החברים, ואחת נוספת אמרה לו: “לא סתומה. אולי היא פשוט לא קיבלה את מה שאתה קיבלת בבית”.
***
זה הולך איתי מאז. המחשבות שלי, שנדדו דרך כיכר ציון, למועדון ההאנגר בתלפיות ולאודישן האומלל ההוא, נאספו אלי בחזרה כשהבחורה מהאוטובוס צקצקה: “צצצ, מקרה אבוד”. קמתי מהמושב שלי וניגשתי אליו. הצגתי את עצמי ושאלתי מה שמו. “מה את רוצה?” הושיט יד לעברי וסובב אותה לתוך הפנים שלי. “אני רוצה לדבר איתך. אפשר?”, שאלתי שוב. “תקשיב, אני איתך. בוא נעשה ככה. עברו רק עשר דקות מהנסיעה. יש לנו עוד 35. בוא ננסה עכשיו עוד חמש דקות בווליום נמוך יותר. אני נותנת לך את האוזניות שלי במתנה אם תרצה. מוכן לנסות בשבילי?”
הוא לא ידע איך לאכול את המג’נונה הזו - אני. חזרתי למקום הישיבה שלי. חמש דקות הוא החזיק מעמד ואז הגביר שוב. שלחתי אליו מבט וחייכתי. “הצלחת מעולה עד עכשיו. בוא ננסה עוד קצת”, לחשתי אליו. ככה, 35 דקות חלפו. בכל כמה דקות הוא ניסה את הסבלנות שלי, ואני את שלו. כשהגענו לתל אביב אמרתי לו בשקט: “אני גאה בך. כל הכבוד”. הוא חייך. ירדנו מהאוטובוס יחד. אני לא יודעת מה הוא קיבל בביתו, הוא לא יודע מה קיבלתי אני בביתי. אני רק יודעת שמהאוטובוס הזה ירדו שני מנצחים.
***
כותבת שורות אלה מחבבת מאוד משחקי קופסה. כותבת שורות אלה מחבבת אפילו יותר חגים. משחק הלוח "המרוץ לנרות" מבית קרן תל"י, משלב את שתי האהבות הללו יחד: הוא מציע מסלול בין שש תחנות, כאשר כל תחנה מתמקדת בשלב אחר בסיפור חג החנוכה. המסלול מוביל את הילדים לבצע משימות משעשעות שונות ולהרחיב את ידיעותיהם על החג. העונים נכונה צוברים "נרות", והראשון שצובר שמונה נרות הוא המנצח. המשחק מיועד בעיקר לילדים בגילי יסודי (6־12), אבל מציע גם להורים להצטרף, וקלפים מיוחדים לגיל הרך מאפשרים להם להשתתף במשחק. המשחק מלווה בחוברת של משחקים, בחידות ובקטעים למחשבה ולשיחה לשמונת ימי חג החנוכה.
***
באמצע שנות ה־80 יצא לאור הספר “ברלה, ברלה, צא החוצה”. זו הייתה ראשיתה של מה שבעתיד יהפוך לסדרה. כך, מדי כמה שנים, שב החילזון כובש הלב אל חיינו עם ספר חדש. בכל פעם הוא מתמודד עם סוגיה אחרת: מה זה להיות אח גדול, מה עושים לקראת היציאה לגן, כיצד נוהגים לקראת היציאה לבית הספר ועוד. כעת, עם בוא הגשמים, הוא חוזר אחרי הפסקה בת יותר מעשור, ב”ברלה ברלה, 1, 2, 3”. הפעם יש לו משימה כפולה: ברלה עובר דירה ולומד לספור עד 10. פנינה מועד־קז, בחיוך האופייני לספריה, מוצאת עבורו דרך: כדי להפיג את הבדידות והבהלה שעלולות להיות כרוכות במעבר לבית חדש, היא משתילה בפיו רעיון - לארוז עשרה פריטים שיחברו אותו אל המקום שממנו בא, ובה־בעת אל המקום הזר שאליו הוא עובר.
התרעות פיקוד העורף