“הייתה לי ילדות מלאת געגועים לאבא אהוב, שעקב שירותו הצבאי לא היה מגיע הביתה שבועות ואף חודשים”, היא משחזרת. “למזלי, גדלתי בסביבה תומכת כשכונת מעוז אביב בתל אביב, שכונה של אנשי צבא שבה לילדים רבים לא היה הרבה אבא. תמיד הייתי הילדה הקטנה שלו. יותר מקשר מילולי היה בינינו קשר חזק של אהבה מאוד־מאוד עמוקה. נשאר חרוט לי בלב המשפט ‘אני אוהב אותך יותר גבוה מהשמש, יותר עמוק מהים ויותר רחב מהעולם’. הייתה לו נשמה פיוטית, ואת בואו אלינו הייתה מקדמת שריקה מוזיקלית קבועה, שאחריה היה בא חיבוק חם. ככל שהקפיד על משמעת בצבא, כשהיה מגיע אלינו לא נשמרו ההוראות של אמי, נחמה, אשת החינוך המנוסה”.
בר־כוכבא האב, מי שהיה מפקד גייסות השריון ומפקד פיקוד הדרום, נחשב ללוחם נועז. אך כמי שהועלה לדרגת אלוף על סף שנתו ה־50, לא היה מטאור בצבא. “זכרו לו את נעוריו באצ”ל ואת היותו ימני, מה שגבה ממנו מחיר יקר”, סבורה בתו. “עם זאת, אף פעם לא שמעתי ממנו שמץ של מרמור או כעס על כך”.
לעיטור העוז, שהוענק לו בעקבות לחימתו במבצע סיני, שבו הסתער בראש פקודיו היישר אל שורות האויב, התוודעה רק בהיותה תלמידת תיכון (שם, אגב, הפכה מירדנה לירדן), וגם זאת בעקיפין דרך אמה. “אבא לא הזכיר ולו במילה את העיטור שהסתתר באיזו מגירה”, מציינת ירדן. “רק אחרי מותו בטרם עת התחלתי לשמוע מאחרים סיפורי גבורה עליו, וגם סיפורים איך דאג לפקודיו. כבר עברו 26 שנה מאז שנפטר, וכל מי שעומד מביניהם על רגליו בא לאזכרות שלו”.
לדבריה, כשהשתחרר ב־90’ מהצבא והספיק להיות קצת יותר משנה מנכ”ל רכבת ישראל, כבר היה לה הרבה אבא. “זאת הייתה חוויה נהדרת”, היא מסכמת. “בדיוק אז התחלתי להיות בטלוויזיה ממנחי ‘תוסס’ והוא היה גאה בי, אם כי לא ראה במשחק מקצוע. יום אחד, כשהוא לקח אותי באוטו, הבחנתי אצלו בקלטת הלהקה הצבאית שבה שירתי”.
בר־כוכבא הבת זוכרת לא רק את פרישת אביה מהצבא, לאחר שהשמיע את ביקורתו על טיפולם של הרמטכ”ל דן שומרון וסגנו אהוד ברק באינתיפאדה הראשונה, אלא גם את ניסיון הסרק שלו טרם מותו להשתלב בפוליטיקה, דרך רשימת הליכוד לבחירות לכנסת ה־13. “אבא ניסה וזה לא הלך, אז בדרכו העניינית הוא המשיך הלאה”. היא מציינת.
דום לב לקח אותו ממנה בחטף בשלהי 92’. “על אף שהיה נכה צה”ל מפציעותיו במלחמות, אבא היה אדם חסון וחזק”, מעידה בתו. “המוות קרה לו בחטף בגיל 62. הוא הלך לישון ולא קם. מבחינתי זה היה הלם נוראי. כמי שעוסקת בהומור, היה לי קושי כפול ומכופל לחזור לבידור ולטלוויזיה.
“מי שעזר לי בדרכו להתאושש היה הבמאי הלל נאמן, שביים אותי בהצגת היחיד ‘הגר’ מתוך ‘מר מאני’ של א"ב יהושע, שאיתה זכיתי ב־95’ ב"תיאטרונטו". כמי שבמודע לא הלכה לבית ספר למשחק ותמיד חיפשה דרך עשייה עצמאית, שיטת העבודה של הלל התאימה לי אז”.
האסון השני בחייה של בר־כוכבא נחת עליה לפני כשנתיים וחצי, כשבעלה, טל הלפרין, מחנך אנתרופוסופי לילדי גן, או גנן ילדים כהגדרתה, נפטר לאחר מאבק של שמונה שנים במחלת הסרטן. “אופן ההתמודדות של טל חיזק את כל מי שהיה סביבו”, היא מספרת. “לראות אדם מתבונן במוות בעיניים צוחקות - כן, כך - נתן כוחות לכולנו. זה מאוד־מאוד כאב, אבל לא הייתה בכך מסכנות”.
טל, למרבה הצער, כבר איננו, אבל גן הילדים שהקים ממשיך לפעול. “עד היום אני מנהלת את האדמיניסטרציה שלו ולפעמים מבשלת לילדים, אחד הדברים הנחמדים שאני יכולה לעשות”, מעידה בר־כוכבא. “זה מחזיק אותי לצד האמנות, שאותה אני משווה לסיפור על בת הטוחן, שטווה מקש זהב. אם המציאות היא קש וחולפת, האמנות היא זהב”.
בר־כוכבא היא אם לשניים: מעין, בן 16.5 ועמליה, בת 14.5. כשאמם נשאלת מי מהם הולך בדרכה, היא משיבה ביעף, “אף אחד מהם, לשמחתי הגדולה, גם אם אי אפשר לדעת. בגילם למדתי במגמת ביולוגיה בתיכון ‘אליאנס’ ברמת אביב, ואף שהייתי בלהקת צופי תל אביב, עדיין לא חשבתי שאלך עד הסוף באמנות. אם כבר, חשבתי שאהיה מורה בעקבות אמי”.
התרעות פיקוד העורף