כשהשחקנית ירדן בר־כוכבא (48), הייתה בגילם של הילדים המרותקים לתוכנית “שבת בבוקר”, שהיא מגישה עם דידי שחר מדי שבת בבוקר בגלי צה”ל, היא הייתה ילדה של רדיו, והאזינה לתוכניות כמו “מקהלה עליזה”, ואף הקליטה אותן כדי לחזור ולהאזין להן. כעת, עם הופעתו בחברת “הליקון” של תקליטור קסום ובו שירים וסיפורים מתוך התוכנית המשודרת בתחנה הצבאית, היא מספרת על ילדותה בצל היעדרויותיו הממושכות מהבית של אביה, אלוף משה בר־כוכבא. ממפקדי צה”ל המעוטרים ביותר.

“הייתה לי ילדות מלאת געגועים לאבא אהוב, שעקב שירותו הצבאי לא היה מגיע הביתה שבועות ואף חודשים”, היא משחזרת. “למזלי, גדלתי בסביבה תומכת כשכונת מעוז אביב בתל אביב, שכונה של אנשי צבא שבה לילדים רבים לא היה הרבה אבא. תמיד הייתי הילדה הקטנה שלו. יותר מקשר מילולי היה בינינו קשר חזק של אהבה מאוד־מאוד עמוקה. נשאר חרוט לי בלב המשפט ‘אני אוהב אותך יותר גבוה מהשמש, יותר עמוק מהים ויותר רחב מהעולם’. הייתה לו נשמה פיוטית, ואת בואו אלינו הייתה מקדמת שריקה מוזיקלית קבועה, שאחריה היה בא חיבוק חם. ככל שהקפיד על משמעת בצבא, כשהיה מגיע אלינו לא נשמרו ההוראות של אמי, נחמה, אשת החינוך המנוסה”.

בר־כוכבא האב, מי שהיה מפקד גייסות השריון ומפקד פיקוד הדרום, נחשב ללוחם נועז. אך כמי שהועלה לדרגת אלוף על סף שנתו ה־50, לא היה מטאור בצבא. “זכרו לו את נעוריו באצ”ל ואת היותו ימני, מה שגבה ממנו מחיר יקר”, סבורה בתו. “עם זאת, אף פעם לא שמעתי ממנו שמץ של מרמור או כעס על כך”.

ירדן בר כוכבא. צלם: אלוני מור ירדן בר כוכבא. צלם: אלוני מור

לעיטור העוז, שהוענק לו בעקבות לחימתו במבצע סיני, שבו הסתער בראש פקודיו היישר אל שורות האויב, התוודעה רק בהיותה תלמידת תיכון (שם, אגב, הפכה מירדנה לירדן), וגם זאת בעקיפין דרך אמה. “אבא לא הזכיר ולו במילה את העיטור שהסתתר באיזו מגירה”, מציינת ירדן. “רק אחרי מותו בטרם עת התחלתי לשמוע מאחרים סיפורי גבורה עליו, וגם סיפורים איך דאג לפקודיו. כבר עברו 26 שנה מאז שנפטר, וכל מי שעומד מביניהם על רגליו בא לאזכרות שלו”.

הוא עקב אחרי לימודייך, הכין איתך שיעורים?
“איפה? הוא בקושי זכר באיזו כיתה למדתי. אם היית שואל אותו על כך, אולי היה מגמגם משהו במבוכה. מבחינתו העיקר היה שלמדתי, ובעניין זה הסתמך על אמא”.

הוא היה בן 40 כשנולדת, הייתה משמעות לכך שגדלת עם אבא מבוגר?
“הוא היה אבא מבוגר, ושלא כמפקדים סביבו הוא בא מארץ אחרת. אבל גם כשלא היה לידי, הוא העניק לי תחושה של ביטחון. כשהייתי חיילת, ולא רק, איכשהו הוא ידע להגיח ברגעים הנכונים ולהיות בשבילי”.

אם במלחמות קודמות שלו עדיין לא היית או היית קטנה, במלחמת לבנון הראשונה, בהיותך בת מצווה, חרדת לו?
“אז תפסתי כבר שהוא הלך אל תוך הקרב, ומתוך דאגה לו קצת התחלתי להתפלל לאלוהים וכמעט חזרתי בתשובה בעקבות אחי. זמן מה ראו אותי לובשת בגדים ארוכים ומתפללת, אבל זה עבר”.

לדבריה, כשהשתחרר ב־90’ מהצבא והספיק להיות קצת יותר משנה מנכ”ל רכבת ישראל, כבר היה לה הרבה אבא. “זאת הייתה חוויה נהדרת”, היא מסכמת. “בדיוק אז התחלתי להיות בטלוויזיה ממנחי ‘תוסס’ והוא היה גאה בי, אם כי לא ראה במשחק מקצוע. יום אחד, כשהוא לקח אותי באוטו, הבחנתי אצלו בקלטת הלהקה הצבאית שבה שירתי”.

בר־כוכבא הבת זוכרת לא רק את פרישת אביה מהצבא, לאחר שהשמיע את ביקורתו על טיפולם של הרמטכ”ל דן שומרון וסגנו אהוד ברק באינתיפאדה הראשונה, אלא גם את ניסיון הסרק שלו טרם מותו להשתלב בפוליטיקה, דרך רשימת הליכוד לבחירות לכנסת ה־13. “אבא ניסה וזה לא הלך, אז בדרכו העניינית הוא המשיך הלאה”. היא מציינת.

ומסקנתך?
“אין לי שום הבנה ועניין בפוליטיקה כהוא זה. הדברים האלה בכלל לא מצליחים לחדור אלי. אני לא קוראת עיתונים ולא שומעת חדשות. אני מודעת בקווים כלליים למה שקורה, כמו אדם שעומד על הר ורואה מאוד מגבוה ומרחוק את הנוף”.

פרח נדיר

דום לב לקח אותו ממנה בחטף בשלהי 92’. “על אף שהיה נכה צה”ל מפציעותיו במלחמות, אבא היה אדם חסון וחזק”, מעידה בתו. “המוות קרה לו בחטף בגיל 62. הוא הלך לישון ולא קם. מבחינתי זה היה הלם נוראי. כמי שעוסקת בהומור, היה לי קושי כפול ומכופל לחזור לבידור ולטלוויזיה.

“מי שעזר לי בדרכו להתאושש היה הבמאי הלל נאמן, שביים אותי בהצגת היחיד ‘הגר’ מתוך ‘מר מאני’ של א"ב יהושע, שאיתה זכיתי ב־95’ ב"תיאטרונטו". כמי שבמודע לא הלכה לבית ספר למשחק ותמיד חיפשה דרך עשייה עצמאית, שיטת העבודה של הלל התאימה לי אז”.

האסון השני בחייה של בר־כוכבא נחת עליה לפני כשנתיים וחצי, כשבעלה, טל הלפרין, מחנך אנתרופוסופי לילדי גן, או גנן ילדים כהגדרתה, נפטר לאחר מאבק של שמונה שנים במחלת הסרטן. “אופן ההתמודדות של טל חיזק את כל מי שהיה סביבו”, היא מספרת. “לראות אדם מתבונן במוות בעיניים צוחקות - כן, כך - נתן כוחות לכולנו. זה מאוד־מאוד כאב, אבל לא הייתה בכך מסכנות”.

טל, למרבה הצער, כבר איננו, אבל גן הילדים שהקים ממשיך לפעול. “עד היום אני מנהלת את האדמיניסטרציה שלו ולפעמים מבשלת לילדים, אחד הדברים הנחמדים שאני יכולה לעשות”, מעידה בר־כוכבא. “זה מחזיק אותי לצד האמנות, שאותה אני משווה לסיפור על בת הטוחן, שטווה מקש זהב. אם המציאות היא קש וחולפת, האמנות היא זהב”.

ירדן בר כוכבא עם אביה. רפרודוקציה אלוני מורירדן בר כוכבא עם אביה. רפרודוקציה אלוני מור

בר־כוכבא היא אם לשניים: מעין, בן 16.5 ועמליה, בת 14.5. כשאמם נשאלת מי מהם הולך בדרכה, היא משיבה ביעף, “אף אחד מהם, לשמחתי הגדולה, גם אם אי אפשר לדעת. בגילם למדתי במגמת ביולוגיה בתיכון ‘אליאנס’ ברמת אביב, ואף שהייתי בלהקת צופי תל אביב, עדיין לא חשבתי שאלך עד הסוף באמנות. אם כבר, חשבתי שאהיה מורה בעקבות אמי”.

בכל זאת התגייסת ללהקת חיל האוויר ומשם הכל היסטוריה, כדברי הקלישאה.
“מאוד הושפעתי מתומר שרון, המכונה תומש, שלמדתי איתו באותו בית ספר. המפגש איתו היה מאוד משמעותי בשבילי. הוא, שהיה כמורה בשבילי, הכין אותי למבחנים ללהקה צבאית. כיום אנחנו משתפים פעולה בהצגה ‘ענן על מקל’, שבה הוא מחליף לפעמים את עידן אלתרמן”.

איזו אם את לילדייך? חרדתית?
“גם. איך ידעת? אני בעיקר אמא שמתבוננת ומקשיבה. לדעתי זה הדבר הכי טוב שהורים יכולים לעשות. כשאתה מתבונן, אתה יכול לדעת איזה פרח אתה מגדל”.






היא עצמה, עם עיניה התכולות כים ועם חביבותה הטבעית, מוכרת כפרח נדיר בערוגת הבידור, כשגינונים של כוכבת ממנה והלאה. לא מתמרפקת לכותרות ומתרחקת מהזרקורים. היא לא נמצאת בברנז’ה, בוודאי לא אחת שרצה מהפגנה להפגנה, “חוץ ממחאת האוהלים והפגנה של שח”ם, ארגון שחקני המסך”.

שח”ם?
“כן, שח”ם. אחד המפגשים הראשונים שהביאו להקמת הארגון התקיים אצלי בבית. עד אז היה קיים רק אמ”י, ולשחקני המסך כמעט לא הייתה הגנה כלשהי”.

נעלם באור

במאזנה של בר־כוכבא הופעות בלתי נשכחות על המסך, ובהן בדרמת הטלוויזיה “מר מאני” ובסדרות “בנות בראון” ו”במרחק נגיעה”, שם הפליאה לגלם חרדית. לעומת זאת, גם לאחר שהיטיבה לשיר בהרכב האיכות “לולה” שהקימה בעבר עם עידן אלתרמן, אבי גרייניק ויסמין קדר, ולאחר שהוציאה לפני כעשור עם דידי שחר את האלבום “מה שבאור נעלם”, היא מתעקשת להגדיר את עצמה בדרכה הצנועה “שחקנית שיכולה לשיר”.

כעת, שניהם אוחזים באלבום עם מבחר מ־202 תוכניות “שבת בבוקר” בגלי צה”ל. אני שואל אותם אם זאת נטו תוכנית לילדים, או שמא יש בה משום קריאת תיגר על רמת מה שמוגש בדרך כלל לקהל הצעיר. “אנחנו נראים לך אנשים שקוראים תיגר?” בר־כוכבא מגיבה בשאלה בדרכה החיננית. “זה לא המנוע שלנו לצאת נגד משהו”, מבהיר שותפה ליצירה. “אנחנו נהנים להעביר לילדים את מה שהיינו מעבירים לילדים שלנו”.

“אם מה שמעבירים על פי רוב לילדים הוא על בסיס בידורי, מה שאנחנו עושים זה לא בידור”, סבורה בר־כוכבא. “אנחנו בקטע אחר שהוא לא בידורי ובו־בזמן גם לא דידקטי, שכן בדידקטיות יש משהו מאוד שטחי ומשעמם”.

לשניהם חשוב ללכת עם האמת שלהם. “כשיצאנו לפני שש שנים עם האלבום ‘ענן על מקל’ ובו שירי המאיירת רינת הופר, כולם, לרבות המחברת, התריעו שזה לא יהיה מסחרי וידבר לכמה ילדות בצפון תל אביב שמנגנות בכינור”, מספר שחר, שלהיטיו הגדולים הם “באה אליכם”, שכתב למירי מסיקה ו”מציאות אחרת”, שכתב לאייל גולן. “בסוף כולם, חוץ מאיתנו, התבדו”.

באלבום הנוכחי, כמו בקודמו, יש גלגל שלישי חשוב למרכבה שלהם והוא טל בלכרוביץ’, המעבד והמפיק המוזיקלי, שהם רואים בו שותף מוזיקלי. “טל מביא בעיבודים שלו מניפה של צבעים ללחנים שלי”, אומר שחר. כמו ב"ענן על מקל", נשמע גם הפעם קולו של אלתרמן, עמיתה של בר־כוכבא מאז ימי הנונסנס העליזים של “פלטפוס”.



שירי האלבום הם בעיקר מאת המשוררת שלומית כהן־אסיף ומאת שחר. בשיר בודד מיוצגות המשוררות נורית זרחי וחגית בנזימן. לצד השירים נכללים באלבום סיפור של דויד גרוסמן וסיפור של סופרת הילדים האיטלקייה ג’אן פירנלי, שמצאו במסע הציד שהם עורכים בספריות אחר חומרים לתוכניתם. “אם אני מביא את החומרים ושנינו מבצעים אותם, מבינינו ירדן היא זאת שאוחזת בהגה”, מציין שחר, רמת־גני במקור שהפך מדוד לדידי, עובד במקביל כמהנדס בהייטק ומתגורר בכפר ויתקין, שם רעייתו היא בת המושב.

ההיכרות הראשונה בין שניהם נרקמה לפני שנות דור במועדון “דומינו גרוס”, שם ירדן הופיעה. הוא בא ללוות את תמר גלעדי. “ראיתי אז את דידי ואמרתי לעצמי שאולי יום אחד הוא יקרא לי לעשות קולות”, היא משחזרת. “ואני קראתי איזה ראיון עם ירדן שבו אמרה שכבר מאוחר לה להיות זמרת ושהיא לא תוציא אף פעם תקליט. לאחר זמן מה הצעתי לה שנעשה משהו ביחד”, מספר שחר. “מזה יצא ב־2009 כאמור האלבום ‘מה שבאור נעלם’. כשמו כן הוא, כאשר הופיע ונעלם בלי להשאיר עקבות”.

“מזל גדול שכך קרה”, סבורה בר־כוכבא. “זה היה אלבום שבא מהמקומות הכואבים של הנפש. אם הוא היה מצליח, אולי היינו נשארים במקומות האלה ולא היינו עוברים לקהל הילדים, הן מעל הבמה והן דרך הרדיו, במה שבא מהמקומות השמחים”.

בשפה פרוזאית, הם מתארים את שיתוף הפעולה ביניהם בשנים האחרונות כשותפות אמנותית־כלכלית ליצירת תוכן. “לשמחתי, מצאתי בעולם מישהו שפועל ממקום נפשי שאני מכירה ודומה למקום הנפשי שממנו אני פועלת”, אומרת בר־כוכבא. “מבחינתי זו מתנה גדולה שזכיתי בשותף במלוא מובן המילה”.

בר־כוכבא היא מהאמנים שאינם מערבבים אמנות ופוליטיקה. כשהיא נשאלת על מה שקורה בתרבות, היא משיבה: “אמנות היא כמו מים; אומנם אפשר לנסות לשים לה סכרים, אבל היא תמיד תמצא דרך לפרוץ”.