“אומנם הספיקה לי שנת לימודים אחת במוסד, אבל למזלי, ברגע שעזבתי את בית צבי, כבר התחלתי לעבוד כשחקן בהצגות ילדים. במקביל, היו לי הופעות במועדון 'הפינגווין' כזמר, וגם תוך כדי חלטרתי כרקדן. הייתי מסודר יחסית למי שלא סיים בית ספר למשחק. ועדיין, מבחינתי, הקריירה שלי החלה מהתיאטרון שהיה תמיד הבית".
“אחרי האירוויזיון הייתה שביתת מטוסים והמשלחת הישראלית, עם זו הגרמנית, נאלצה לעשות את המסע משטוקהולם לקופנהגן באוטובוס. שבע שעות נסיעה, ואנחנו שרים ומעבירים את הזמן כמו שרק ישראלים יודעים. ואז אילנה אביטל, שהייתה אז רעייתו של שלמה צח שהיה ראש משלחת האירוויזיון, אמרה לו להקשיב לי. שבועיים אחרי החזרה ארצה הוא מזמין אותי לפגישה, שהברזתי ממנה שלוש פעמים עד שהתרציתי, ואומר לי במילים הבאות: ‘אתה הולך להיות זמר בחו"ל’. בהמשך הקלטתי שיר בשם ‘ג’יפסי ליידי’ באנגלית עם יזהר אשדות וקובי אשרת, ואני מקבל טלפון משלמה צח שאומר לי: 'יש לך חוזה בצרפת, תכין דליים לכסף'. הקלטנו שני סינגלים מצליחים, ואני לא יודע את נפשי מאושר".
“ביולי־אוגוסט זו תקופת הווקאנס הצרפתית, ואנחנו מתים משעמום וחוזרים ארצה. חופשה זמנית וקצרה. אלא שאז שלמה צח משכנע אותי להקליט משהו בעברית כדי שלא נשתעמם. בחור אנונימי דאז בשם יואב גינאי גויס למשימה, וכתב מילים בעברית לסינגל השני שיצא לי באירופה, No More Light, וקרא לו ‘אין מוצא’. אנחנו מחפשים חברת תקליטים בארץ שתפיק אותו וכולם מפנים לנו עורף. כולם מלבד רוני בראון מחברת 'כנען', שמהמר. ההימור הצליח. השיר שובר את הרדיו, חברות התקליטים רודפות אחריי ואני נאלץ לקטוע את הקריירה המזהירה בפריז, כי נפתחת בארץ הזדמנות שאסור לפספס. יזהר אשדות ואלונה קמחי היו, אפשר לומר, ה’הורים’ שלי. אחרי שחתמתי על חוזה הקלטות עם חברת הד ארצי, הייתי יושב אצלם בסלון והם שפכו עלי חומרים לשני אלבומים שהוקלטו וקיבלו פלטינות, טקסטים ולחנים. יזהר הוא איש עבודה מאוד יסודי, ואני הגעתי ללא ניסיון בכלל ולמדתי את כל רזי הקלטות האולפן ממנו".
התרעות פיקוד העורף