הדיכאונות, התשישות ושמחת החיים שנעלמה: שנותיו האחרונות והקשות של יגאל בשן

השיר מיטיב לתאר את הלך הרוח של בשן בזמן הדעיכה המקצועית וכניסתו לקטגוריית "אמן ותיק", כפי שהוא עצמו אמר בראיון ליונתן ריגר בחדשות ערוץ 2, עם קבלת פרס מפעל חיים בשנת 2016. "במקצוע הזה, בייחוד בארץ קטנה כמו שלנו", אמר בשן, "אתה חייב להתחדש ולהמציא את עצמך בכל פעם מחדש, וזה נורא קשה. זה קשה כל הזמן".

במהלך הקריירה הארוכה והעשירה שלו ידע בשן עליות ומורדות, כמעט ככל אמן. הוא פרץ כבר בגיל 15, עם שלומית אהרון בצמד "גיל הזהב", ובגיל 17 זכה ללהיט סולו ראשון, "ערי הגדה", שהפך אותו לכוכב ולהבטחה בזמר העברי.

הוא שירת בלהקת פיקוד צפון בימי הזוהר שלה. כסולן, ביצע את הלהיט "מתוק מתוק", שהפך אותו לאחד הסטארים הגדולים בפופ המקומי. לאורך שנות ה־70 לוותה קריירת השירה המוצלחת של בשן גם בהופעות על גבי שערי המגזינים הנחשקים ("להיטון", "עולם הקולנוע"), תפקיד ראשי בסרט ("שרית"), אפיזודה קצרה בלונדון וגרמניה וכמובן שלל להיטים: "יש לי ציפור קטנה בלב", "בואי נעשה לנו חג", "קפה אצל ברטה", "תן לי" ו"סיוון", שיצא בשלהי 1981.

זמר חוצה דורות

"יגאל תמיד ידע להמציא את עצמו מחדש דרך עבודה קשה", אומר חברו ומגיש הרדיו אהרון פררה, שכיכב איתו בשנות ה־80 וה־90 בהרכב המצליח הופה היי. "בשנות ה־80 הוא נכנס לעולם הילדים וגרם גם להם לאהוב אותו ולהעריץ אותו. הוא השתלט על עולם הילדים בקלות. זה היה תפור עליו". 

איך הייתה העבודה איתו?

"גם אחרי ההופעות, מאחורי הקלעים, באולפן, הוא היה מצחיק בטירוף, מקסים. אדם חביב שאי אפשר לא לאהוב. כשהתפרקנו, באהבה גדולה יש לומר, כי נשארנו חברים טובים עד יומו האחרון, יגאל עשה שוב את הסוויץ' הזה ומילא את הזאפות בקהל בוגר".

איך ההופעות האחרונות שלו התקבלו?

"יכולת לראות את כל סוגי הקהלים: צעירים, מבוגרים, כאלה שגדלו על יגאל כילדים וכאלה שגדלו איתו כנערים. הוא היה קול של מדינה שלמה, חצה דורות. חוץ מזה שלאורך כל השנים הוא נשאר פרפורמר אדיר".

בעשור האחרון נתקל כנראה בשן בקושי גדול: הוא נחשב לזמר אהוב בתודעה, אבל פחות מצליח בפועל. ב־2013 הוא חזר להופיע, לאחר כמה שנות הפסקה, כולל להיט מפתיע, "שמיים", שאף כיכב במצעדי הפזמונים. ב־2014 נקטע הקאמבק. בשן אושפז בבית החולים בשל פצעי דקירה, שנגרמו בנסיבות לא ברורות. ביוני 2015 אושפז שוב הזמר, מאותה סיבה, אולם כעבור כמה ימים השתתף בערב מחווה של התזמורת הפילהרמונית לעוזי חיטמן ז"ל, שותפו לדרך המוזיקלית. 

בסוף 2016 השתתף בתוכנית ספיישל של "סיבה למסיבה", בהנחייתה של רבקה מיכאלי. בשן ביצע שם, במה שהפך להופעתו הטלוויזיונית האחרונה, את "סיוון" ואת "יש לי ציפור קטנה בלב". "הדור שלנו חושב שפעם היה יותר טוב", אמר בשן בתוכנית. "אני לא כל כך בטוח. אולי בגלל זה אנחנו רואים כל לילה את ערוץ 1 עד הבוקר, יותר נכון את הארכיון של ערוץ 1... העיקר שנשארנו יפים בארכיון של ערוץ 1". "הוא ביקש ממני לא להיכנס איתו לשיחה בענייני בריאות", נזכרת מיכאלי. "הוא היה זמר ומלחין מחונן, ואי אפשר היה שלא לאהוב אותו".

בשנתיים האחרונות חזר בשן שוב להופיע, בעיקר במועדוני הזאפה. על אש קטנה, בלי יותר מדי פרסום ותקשורת. עם זאת, הוא הצליח למלא את המקום.

"בכל פעם שהייתי בהופעה שלו המקום היה מפוצץ עד אפס מקום", מספרת ליאת פלד, שנכחה גם בהופעתו האחרונה של בשן, ב־29 בנובמבר. "מאחר ששמעתי על מצבו, שמתי לב שהוא לא זז ודיבר בטבעיות. הדיבור שלו היה יותר אטי, הוא התקשה לנוע על הבמה. גם עזרו לו לעלות אליה ולרדת ממנה".

ואיך הייתה ההופעה האחרונה?

"נהדרת. הוא הרים את הקהל. צחק איתו. היה במיטבו. הוא היה מאוד קומוניקטיבי עם הקהל וצחק איתו. בסוף ההופעה התקהלו מעריצים ליד חדר ההלבשה שלו, והוא הקדיש לכל אחד שתי דקות של שיחה. אמרתי לו שצילמתי את ההופעה. הוא חייך לרגע ואמר: 'איזה יופי, אז תשלחי לי בפייסבוק ואדאג שנפרסם'. היה חברותי מאוד".

פיטר רוט מספר על הקשר שלו עם בשן בשנים האחרונות: "בעיקר החלפנו הודעות בטלפון. שאלתי לשלומו. לפני חודשיים הייתי בהופעה שלו בזאפה, והוא נשמע מצוין. הקהל קיבל אותו בחום ואהבה, חיבק אותו".

המוזיקאי אפי נצר, מהראשונים לגלות את בשן בראשית דרכו ומי שהלחין את אחד מלהיטיו, "אין לי יותר מה לומר", פגש בו לפני כמה חודשים לאחר הופעה. "אהבתי אותו אהבת נפש", נצר מספר. "הוא תמיד היה חמוד ומתוק ומוכשר כמו שד. אבל עכשיו הוא נראה לי גמור, הרוס. פשוט שבר כלי. לא היה יגאל שהכרתי. בלי ההומור ובלי החיוך. הוא היה מאוד נחמד אלי, דיבר, אבל הרגשתי שמשהו אצלו שונה. לא מזמן פניתי למנהלים שלו כדי לארח אותו בהופעות שלי, אבל הם סירבו. אמרו שנסיעות ארוכות מעייפות אותו. אני יודע שהוא היה בדיכאון. אי אפשר לומר, עם כל הכאב, שמותו היה הפתעה מוחלטת. היה צריך לשמור עליו".

"ראיתי את יגאל במקרה לפני כחצי שנה, בבית החולים שבו אושפז", מספר חברו הזמר והמטפל ברפואה שיקומית יוני נמרי. "הוא נראה לי מאוד עצוב. לא יגאל שהכרתי. בלי שמחת חיים. הוא נראה מותש נפשית ופיזית. כאב לי הלב לראות אותו ככה. אני עצוב מאוד על לכתו".

הופה היי. צילום: ראובן קסטרו

החברים הכי טובים

בשנים האחרונות דאג בשן להקיף את עצמו בחבריו הנאמנים מימי הזוהר, אלה שנשארו לצדו לאורך כל הדרך. אחד מהם, ישראל גוטסדינר ("צמד רעים"), התארח בביתו לפני כחודש ופגש אותו רק לפני כמה ימים. 

"הכרנו בסוף שנות ה־60, בפסטיבל הזמר החסידי", הוא מספר. "לאורך שנות ה־70 נוצרה חבורה שכללה את יגאל ואשתו, אותי ואת רעייתי, יגאל וזהבה שילון, יהודה ברקן, מני פאר ורעייתו ועוד. יגאל גם היה הראשון שהמציא את טקס גילוח השפם השנתי שלי בסוף הסבנטיז, מנהג שגם לאחרונה הוא נהג לקיים כמיטב המסורת. יגאל גם היה מתפלל איתי. היינו בהופעה האחרונה שלו. הוא ברח הביתה מיד אחרי שסיים להצטלם עם הקהל".

מה השתנה בו לדעתך?

"בשנה האחרונה זה לא היה אותו יגאל. פעם היה לו הומור מדהים. הייתי מתקשר אליו כשלא היה לי כל כך מצב רוח, ותוך כדי השיחה הוא היה תופר בדיחה. בשנים האחרונות הייתי צריך לעודד ולהצחיק אותו, ולא ההפך. הוא היה יותר מופנם. כל העניין של למלא זאפות קרה כשכבר היו איתותים למצבו הבריאותי. לפני כן הוא לא מילא אולמות. אוי ואבוי אם זה מה שצריך לקרות בשביל למלא את זאפה".

הוא כאב את דעיכת הקריירה ואת התבגרותו? 

"הוא לא רצה להתמודד עם התואר של אמן ותיק. הוא לא רצה להתמודד עם אי ההצלחה. הוא לא דיבר על זה, אבל אין מצב שאדם שהגיע לפסגות ולא מצליח לחזור לשם לא ירגיש את הדאגה. אנחנו בשר ודם, עם רגשות".