אומרים שהיה פה שמח לפני שנולדתם? אחרי שתצפו בסדרה התיעודית "בית. פזמון" (שודרה ב־yes דוקו ועכשיו בערוץ עשר) - תהיו בטוחים בזה. הסדרה, שנוצרה לכבוד חגיגת ה־70 למדינה, מגויסת היטב לנרטיב הציוני, אך נמנעת במכוון מתשובה לשאלה המתבקשת: לאן הגענו?

גדולי הציניקינים לא יוכלו שלא להתמוגג למראה ירדנה ארזי היפהפייה במדים, צמות וריסים מלאכותיים, ננזפת על ידי נעמי שמר בפרק הראשון של הסדרה, ולהרים גבה למשפט וחצי של ראפרית די עלומה (אקו), שאיכשהו מצאה עצמה מייצגת דור חדש ולא מגובש.

ועדיין, הפרק הראשון ששודר השבוע ("היא") הוא היחיד בין ששת הפרקים שמחדש בניסיונו החלוצי ללכוד - לאו דווקא בהצלחה - את דמותה של האישה הישראלית, כפי שהיא משתקפת ומתעצבת מבעד לשירים ולזמרות ששרו אותם. יחד עם זאת, הנוסטלגיה - גם אם נטחנה עד דק - היא כידוע אופיום להמונים, ותופסת מקום גדול מדי בפרק, כולל קטעי ארכיון ממיסי לב.

מה שמשאיר אותנו רק עם זמזום טורדני של השיר "לא עובדת בשביל אף אחד" של סי היימן, ותהייה עמומה: האם התנועה הפמיניסטית במוזיקה הישראלית התחילה בכלל כתנועה להט"בית? נושא שלא ממש מפותח, מלבד ההערה שזורק צדי צרפתי על כמה אנחנו "יותר נאורים אפילו מאמריקה" – בנוגע לתופעת דנה אינטרנשיונל.

ואף שנקודת התורפה המרכזית של "בית. פזמון" חוסה תחת ההגדרה "תפסת מרובה לא תפסת", עדיין בולטים בה בהיעדרם מוזיקאים רבים, שבלעדיהם המוזיקה הישראלית היא כמו חומוס בלי גרגירים. גם אם אלה העדיפו שלא להשתתף בפרויקט - או שמא לא פנו אליהם - יש מקום לדבר גם עליהם.