שיהיה ברור: טובה גרטנר היא לא זמרת של להיט אחד, או יותר נכון של שני שירים שהיו להיטים ענקיים בסוף שנות ה־80: "אתמול" ו"אם מלאכים". בקריירה הארוכה שלה, שנמתחת על פני למעלה מ־30 שנה היא הוציאה לא פחות משבעה אלבומים ובימים אלו צפויה לשחרר את אלבומה השמיני במספר.

כמי שמגדירה את עצמה אישה שרצה למרחקים ארוכים, גרטנר גם גומאת את המרחקים הללו לבד. היא כותבת, מלחינה, שרה, מנגנת ואפילו מקליטה ומעבדת את שיריה בעצמה, ונושאת בזכות את התואר "זמרת האינדי הראשונה בישראל".

"אף פעם לא ידעתי איך לקדם דברים ותמיד הייתי צריכה לעשות הכל לבדי ובעצמי", היא מסבירה. "אולי בגלל זה חוויתי את תופעת האינדי עוד לפני שקראו לה כך. אף פעם לא באו אלי מפיקים שרצו לקחת אותי כפרויקט ולעבוד איתי מיוזמתם, ואני אף פעם לא חשבתי להתעקש ולבדוק. המחשבה שליוותה אותי - ואולי זו צניעות אינפנטילית שלי - הייתה שאם הייתי טובה במוזיקה שלי אז היו לוקחים אותי ואם לא, אז אולי אני לא מספיק טובה בעיניהם. תמיד תכננתי להיות יותר טובה. רק שמעולם לא ידעתי איך להשתלב בתעשייה בדרך הנורמטיבית של מישהו שנותן לי גב ודוחף אותי. תמיד הייתי ועדיין אני צריכה לעשות זאת בכוחות עצמי".




גרטנר (62) נולדה בדרום תל אביב למשפחה חרדית, לאם ציירת ופסלת ולאב עורך דין. היא גדלה תוך ניתוק מהעיר הגדולה, שהייתה כבר אז מרכז התרבות של המדינה הצעירה. "בבית שבו גדלתי המוזיקה נעדרה. לא רק מוזיקה חילונית אלא בכלל", היא משחזרת, "היה לנו פטיפון בבית, והדבר היחיד שאני זוכרת שהתנגן עליו היה התקליט 'Abby Road' של הביטלס. כששמעתי אותו, תמיד התפלאתי איך הם יוצרים צלילים כאלה. היה גם התקליט של 'כנר על הגג' ו'בהיאחזות הנח"ל בסיני' של להקת הנח"ל. זהו. חוץ מזה לא שמעתי מוזיקה אחרת. המוזיקה לא הייתה קשורה אלי בשום אופן".

התפנית אירעה בהיותה בת 17, כשהלכה לקונצרט של מוזיקה קלאסית בהיכל התרבות בעיר הולדתה. "זו הייתה הפעם הראשונה בחיים שהייתי במופע כלשהו", היא מציינת, עדיין בפליאה. "הלכתי עם חברה, וכששמעתי בפעם הראשונה יצירות של באך ובטהובן הרגשתי שהלב שלי רוטט. זה פוצץ לי את המוח. נכבשתי מיד. אחרי אותו מופע הלכתי שוב להיכל התרבות, הפעם לבד. זה היה הקונצ'רטו ה־21 של באך. כשיצאתי מהקונצרט הלכתי להסתובב ברחוב בלי מטרה ושם החלטתי שזהו, אני הולכת להיות מוזיקאית. זה היה חד, חלק וברור. לא ניגנתי עד אז ולא נגעתי במוזיקה. אפילו לא היה לי פסנתר בבית. אבל ידעתי שזה הדבר שאני הולכת לעשות כל חיי".




בעקבות אותו אירוע מכונן פנתה גרטנר, אז לקראת סוף לימודיה בתיכון בית יעקב לוסטיג לנערות חרדיות, ללימודי פסנתר ומוזיקה קלאסית. "בגלל שהייתי חרדית לא עשיתי צבא, לכן מיד עם תום הלימודים בתיכון נרשמתי ללימודי מוזיקולוגיה באוניברסיטת בר אילן. רציתי להיות מנצחת, אבל התקשיתי לקרוא פרטיטורות. לא הייתה לי היכולת לכך.

"בזמן הלימודים התחלתי לצרוך מוזיקה בצורה אובססיבית. הייתי נוהגת ללכת מדי יום לספרייה למוזיקה ששכנה ברחוב ביאליק בתל אביב ולהחליף שם תקליטים. באחת הפעמים שהייתי בספרייה ניהלתי שיחה מקרית עם אחד המבקרים במקום. סיפרתי לו על הקושי שלי לקרוא פרטיטורות ולהיות מנצחת, והוא אמר לי: 'אז תכתבי מוזיקה בעצמך'. השיחה הספונטנית הזו שינתה לי את החיים והעניקה להם משמעות".

בדרך שלה

המפגשים המקריים ששינו את תפיסתה לגבי עצמה לא הסתכמו באותה ספרייה למוזיקה. הם המשיכו איתה הלאה. עם סיום לימודיה באוניברסיטה פנתה גרטנר להמשיך לרכוש השכלה בתחום, הפעם באקדמיה למוזיקה בתל אביב. "במהלך הלימודים התחלתי ללמוד נהיגה, ויום אחד המורה שלי לנהיגה ביקש ממני להלחין איזה שיר. הלחנתי והשמעתי למורה והמנטור שלי אנדרה היידו. היידו הסתכל עלי ואמר לי: 'טובה, את יודעת שאת הולכת להיות מוזיקאית של מוזיקה קלה!'. יצאתי מהשיחה עם דמעות בעיניים, כי היה לי חלום לכתוב מוזיקה קלאסית ולא מוזיקה קלה, אבל הבנתי שזה משהו שהוא חזק ממני. מאותו רגע התחלתי לכתוב שירים בסגנון שהוא המליץ לי עליו".

נרגשת מייעודה החדש, החלה גרטנר לקחת חלק בתעשיית המוזיקה המקומית. הראשון שבחרה לעבוד עמו היה המוזיקאי והמעבד עובד אפרת. "הייתי מעריצה גדולה של להקת הקליק, שעובד היה חבר בה", היא מספרת. "בהתחלה נפגשתי עם אלי אברמוב, ממייסדי הלהקה, אבל הבנו שאין לנו שפה מקצועית משותפת. הוא שידך לי את עובד, שהתאים לי ככפפה ליד וידעתי שאיתו אני רוצה לעבוד".

בשנת 1986, בתקופה שבה עברה תהליך של חזרה בשאלה והתרחקה מהעולם החרדי, החלה גרטנר לעבוד עם אפרת על אלבום הבכורה שלה. "הייתי מאוד נחרצת, ומכיוון שאף חברת תקליטים לא רצתה להוציא את השירים שלי, החלטתי לעשות זאת באופן עצמאי, דרך הלייבל העצמאי איסטרוניקס. הקלטנו את האלבום באולפני די־בי של רונן בן טל. אני זוכרת שאורי ברק ורמי פורטיס באו לאולפן לעזור ולייעץ לעובד ולי. עובד עבד ימים ולילות על האלבום ולפעמים באמצע הסשנים היה נרדם מרוב עייפות".




הסנונית הראשונה שיצאה מהאלבום הייתה השיר "זה נגמר", שלא עורר עניין מיוחד. "השיר עסק בהתמודדות שלי עם החיים החדשים כחילונית. לא אשכח לעולם את ההתרגשות שאפפה אותי כשנסעתי באוטובוס ושמעתי את השיר שלי בפעם הראשונה ברדיו".

הסינגל הבא שיצא בנובמבר 1986, "אתמול", זכה להצלחה רחבה ביותר, הגיע למקום הרביעי במצעד השבועי של רשת ג' וזכה גם לקליפ ב"זהו זה", ובמרוצת השנים הפך לשיר הדגל של גרטנר. בשנת 2014 זכה לעדנה מחודשת כשזמרת הפופ רוני דואני ("רוני סופרסטאר") הקליטה לו קאבר מצליח. "השיר נולד בצורה הכי פשוטה שיש: ישבתי מול הפסנתר והתחלתי לזמזם את המילים ולנגן. לא ניסיתי ליצור חרוז מראש. אני זוכרת שהיו כמה שכבות בשיר הזה, והאנחה של ה'אה אה אה' נולדה בגלל שלא היו לי חרוזים מתאימים וזה מה שתפס. היית מאמין?".

שיערת שהוא יהפוך ללהיט?
"ממש לא. אני אף פעם לא כותבת בשביל ליצור להיטים".


שנת 1990 טובה גרטנר ובעלה צילום יוסי אלוני. צלם : יוסי אלוני שנת 1990 טובה גרטנר ובעלה צילום יוסי אלוני. צלם : יוסי אלוני


בשנת 1987 גרטנר השלימה סוף־סוף את העבודה על אלבום הבכורה "קת תום". "זה שם סימבולי שבישר על התהליך שעברתי: קת של רובה וסוף עידן התמימות", היא מסבירה את השם יוצא הדופן. "האלבום זכה להצלחה אומנותית רבה, והתקשורת אהבה אותו, אבל מבחינה מסחרית הוא די קרטע".

איך התייחסת לתהילה הפתאומית שזכית לה?
"זה לא עניין אותי בכלל. לא התייחסתי לכך. לא היה לי מה לעשות עם ההתלהבות של האנשים ממני. אני יודעת שאנשים מסוימים חושבים שמדובר בכיף גדול, אבל אותי זה לא ממש עניין. הייתי מנותקת. התמקדתי רק ביצירה שלי ובקשר לכל השאר הייתי די אאוט. כזאת אני. לא בגלל ביישנות, אלא כתכונת אופי".

ניצלת את ההצלחה שלך?
"אני לא יודעת מה זה לנצל את ההצלחה. התעניינתי רק ביצירה. אני רק מתחרטת שלא דאגתי לדחוף את עצמי יותר וחיכיתי שדברים יקרו מעצמם. מלבד זאת אני שלמה עם כל החלטה שעשיתי".

היצירה הטהורה

בעודה נישאת על גלי התשואות שלהן זכה "אתמול", החלה גרטנר לעבוד על אלבומה השני. "אם מלאכים" ראה אור בשנת 1989 ובו שיתפה פעולה עם אילן וירצברג. הרומן המקצועי שלה עם וירצברג החל חמש שנים קודם לכן, כשכתבה יחד עמו את שיר הנושא מאלבומו "משני צידי הכדור".

"העבודה עם אילן הייתה מאוד מהנה", היא מספרת. "למעשה המנגינה של 'אם מלאכים' שגם הפך ללהיט, שכבה אצלי במשך שנה במגירה ללא טקסט. רק אחרי שנה, ברגע של מוזה, נולדו גם המילים ולשמחתי זה תפס".

הוא הצליח לשחזר את ההצלחה של האלבום הראשון?
"השיר הצליח אבל האלבום התפספס, כי לא היה לי מפיק או מנהל יחסי ציבור שיקדם אותו. את הסינגלים שנשלחו לרדיו הייתי מציירת במו ידי".

לפני ארבע שנים יצא אלבומה האחרון "דובדבנים", ובימים אלה משלימה גרטנר את העבודה על אלבומה הבא שייקרא "דובדבנים 2". באלבום ייכלל בין היתר השיר "רוז", שהוציאה לאחרונה ושנכתב לאחר הטבח בבית הכנסת בפיטסבורג באוקטובר השנה. "כששמעתי על הרצח ועל רוז מאלינגר, אחת הנרצחות, השיר יצא מעצמו. אין שפה שיכולה לבטא את קטיעת החיים ואת הרוע שבא באותה שבת ארורה בבוקר. כשישבתי באולפן באותו שבוע ושמעתי מבית הכנסת ליד את 'יתגדל ויתקדש', החלטתי ברגע האחרון להוסיף זאת לשיר".

מה הקשר שלך היום עם הדת? עד כמה היא חלק מהיצירה שלך?
"אני לא דתייה אבל אני מאמינה, וזה משהו שספוג בי כל כך עד שהוא חלק ממני. אי אפשר לקחת ממני את הבית, אלו דברים שלא נעלמו. אני רואה בעצמי חזנית בדיבור ובגישה שלי, וחושבת שביצירה שלי עד היום יש את ההתכתבות הדתית".

איך השיר החדש התקבל בתקשורת?
"הוא לא התקבל. הזמנים השתנו לגמרי. הרדיו כיום לא רלוונטי בכלל, כי הוא לא מאפשר מגוון רחב של מוזיקה. הוא שם את טעם הקהל הבנאלי ומשדר מיינסטרים, כי הוא רוצה להיות בטוח שמקשיבים".



זה עצוב.
"אני לא מתחברת למילה 'עצוב'. זה המצב וצריך להתמודד איתו. אני חושבת שיוצר צריך להתעסק במוזיקה שבוערת בו ולא להתעסק בלייצר מוזיקה שהרדיו ישמיע. ולי חשוב לשיר על מה שיש לי להגיד".

על האלבום היא עובדת עם חיליק הדר, זוכה ארבעה פרסי גראמי. ובינתיים היא ממשיכה להופיע עם הלהקה הוותיקה שלה "נפקמינא" ("זה משנה" בארמית), שאיתה אף שהתה ביפן במשך שלוש שנים. סיבוב ההופעות שערכו שם צולם לסרט דוקו שייצא בקרוב בבימויו של יוסי אשדות. "הסרט מתעד את ההבדלים בין ישראל ליפן ומתעד בין היתר את הלהקה שלי ואותי, שבארץ אני די אנונימית ושם הקהל מקבל אותי בחום ובהערצה".

טיפ למוזיקאיות צעירות בראשית הדרך?
"ברמה השיווקית ללמוד איפה הכל קורה. אם נניח כיום ספוטיפיי זה הדבר, אז ללמוד להעביר את המוזיקה לשם. ברמה היצירתית להתעסק ביצירה האמיתית ולא לפחד לומר את האמת דרך המוזיקה".

המוזיקה שלך מצליחה לדעתך?
"אף פעם המוזיקה שלי לא הצליחה יותר מדי, אבל זה לא משנה, כי מבחינתי כל עוד אני שומרת על היצירה שלי טהורה זו הצלחה".

ההתבגרות במקצוע מפחידה אותך?
"לא. מפחיד יותר להיות לבד ולדבר לקיר".

יש עתיד לרוק הישראלי?
"לגמרי! מאוד! דברים טובים לא נעלמים".