כמי שמגדירה את עצמה אישה שרצה למרחקים ארוכים, גרטנר גם גומאת את המרחקים הללו לבד. היא כותבת, מלחינה, שרה, מנגנת ואפילו מקליטה ומעבדת את שיריה בעצמה, ונושאת בזכות את התואר "זמרת האינדי הראשונה בישראל".
"אף פעם לא ידעתי איך לקדם דברים ותמיד הייתי צריכה לעשות הכל לבדי ובעצמי", היא מסבירה. "אולי בגלל זה חוויתי את תופעת האינדי עוד לפני שקראו לה כך. אף פעם לא באו אלי מפיקים שרצו לקחת אותי כפרויקט ולעבוד איתי מיוזמתם, ואני אף פעם לא חשבתי להתעקש ולבדוק. המחשבה שליוותה אותי - ואולי זו צניעות אינפנטילית שלי - הייתה שאם הייתי טובה במוזיקה שלי אז היו לוקחים אותי ואם לא, אז אולי אני לא מספיק טובה בעיניהם. תמיד תכננתי להיות יותר טובה. רק שמעולם לא ידעתי איך להשתלב בתעשייה בדרך הנורמטיבית של מישהו שנותן לי גב ודוחף אותי. תמיד הייתי ועדיין אני צריכה לעשות זאת בכוחות עצמי".
התפנית אירעה בהיותה בת 17, כשהלכה לקונצרט של מוזיקה קלאסית בהיכל התרבות בעיר הולדתה. "זו הייתה הפעם הראשונה בחיים שהייתי במופע כלשהו", היא מציינת, עדיין בפליאה. "הלכתי עם חברה, וכששמעתי בפעם הראשונה יצירות של באך ובטהובן הרגשתי שהלב שלי רוטט. זה פוצץ לי את המוח. נכבשתי מיד. אחרי אותו מופע הלכתי שוב להיכל התרבות, הפעם לבד. זה היה הקונצ'רטו ה־21 של באך. כשיצאתי מהקונצרט הלכתי להסתובב ברחוב בלי מטרה ושם החלטתי שזהו, אני הולכת להיות מוזיקאית. זה היה חד, חלק וברור. לא ניגנתי עד אז ולא נגעתי במוזיקה. אפילו לא היה לי פסנתר בבית. אבל ידעתי שזה הדבר שאני הולכת לעשות כל חיי".
בעקבות אותו אירוע מכונן פנתה גרטנר, אז לקראת סוף לימודיה בתיכון בית יעקב לוסטיג לנערות חרדיות, ללימודי פסנתר ומוזיקה קלאסית. "בגלל שהייתי חרדית לא עשיתי צבא, לכן מיד עם תום הלימודים בתיכון נרשמתי ללימודי מוזיקולוגיה באוניברסיטת בר אילן. רציתי להיות מנצחת, אבל התקשיתי לקרוא פרטיטורות. לא הייתה לי היכולת לכך.
"בזמן הלימודים התחלתי לצרוך מוזיקה בצורה אובססיבית. הייתי נוהגת ללכת מדי יום לספרייה למוזיקה ששכנה ברחוב ביאליק בתל אביב ולהחליף שם תקליטים. באחת הפעמים שהייתי בספרייה ניהלתי שיחה מקרית עם אחד המבקרים במקום. סיפרתי לו על הקושי שלי לקרוא פרטיטורות ולהיות מנצחת, והוא אמר לי: 'אז תכתבי מוזיקה בעצמך'. השיחה הספונטנית הזו שינתה לי את החיים והעניקה להם משמעות".
המפגשים המקריים ששינו את תפיסתה לגבי עצמה לא הסתכמו באותה ספרייה למוזיקה. הם המשיכו איתה הלאה. עם סיום לימודיה באוניברסיטה פנתה גרטנר להמשיך לרכוש השכלה בתחום, הפעם באקדמיה למוזיקה בתל אביב. "במהלך הלימודים התחלתי ללמוד נהיגה, ויום אחד המורה שלי לנהיגה ביקש ממני להלחין איזה שיר. הלחנתי והשמעתי למורה והמנטור שלי אנדרה היידו. היידו הסתכל עלי ואמר לי: 'טובה, את יודעת שאת הולכת להיות מוזיקאית של מוזיקה קלה!'. יצאתי מהשיחה עם דמעות בעיניים, כי היה לי חלום לכתוב מוזיקה קלאסית ולא מוזיקה קלה, אבל הבנתי שזה משהו שהוא חזק ממני. מאותו רגע התחלתי לכתוב שירים בסגנון שהוא המליץ לי עליו".
נרגשת מייעודה החדש, החלה גרטנר לקחת חלק בתעשיית המוזיקה המקומית. הראשון שבחרה לעבוד עמו היה המוזיקאי והמעבד עובד אפרת. "הייתי מעריצה גדולה של להקת הקליק, שעובד היה חבר בה", היא מספרת. "בהתחלה נפגשתי עם אלי אברמוב, ממייסדי הלהקה, אבל הבנו שאין לנו שפה מקצועית משותפת. הוא שידך לי את עובד, שהתאים לי ככפפה ליד וידעתי שאיתו אני רוצה לעבוד".
בשנת 1986, בתקופה שבה עברה תהליך של חזרה בשאלה והתרחקה מהעולם החרדי, החלה גרטנר לעבוד עם אפרת על אלבום הבכורה שלה. "הייתי מאוד נחרצת, ומכיוון שאף חברת תקליטים לא רצתה להוציא את השירים שלי, החלטתי לעשות זאת באופן עצמאי, דרך הלייבל העצמאי איסטרוניקס. הקלטנו את האלבום באולפני די־בי של רונן בן טל. אני זוכרת שאורי ברק ורמי פורטיס באו לאולפן לעזור ולייעץ לעובד ולי. עובד עבד ימים ולילות על האלבום ולפעמים באמצע הסשנים היה נרדם מרוב עייפות".
התרעות פיקוד העורף