כבר בתחילת השיחה עם הזמר והסקסופוניסט אבטה בריהון (51), נפלתי עליו עם שאלה בנוגע לחיבור של מוזיקה אתיופית וסקסופון. מתברר שזו לא הפעם הראשונה שבה בריהון נאלץ להדוף שאלה זו. לפני כ־20 שנה, כשמאחוריו ים הופעות ברחבי העולם כמוזיקאי מצליח בתחום הג'אז, ביקשה מנהלת מרכז הקליטה בנהריה, שם נחת, להבין מה לעולה החדש מאתיופיה עם כלי הנשיפה המערבי, הסקסופון. "הייתי מוזיקאי מפורסם באתיופיה, וזה היה מוזר שבישראל שאלו אותי כל הזמן על הסקסופון", הוא אומר.

באדיס אבבה, ליד ביתו של בריהון, עמדו זה לצד זה בית ספר למוזיקה ומחנה צבאי. הילד אבטה נמשך לבית הספר, אבל גם נפעם מהמארשים של התזמורת הצבאית, שנהגה לצעוד ולנגן בתהלוכות ברחבי העיר בחגים ובימים מיוחדים. בגיל 14 התקבל בריהון לבית הספר למוזיקה, והתמקד במחלקת כלי הנשיפה - בהתחלה עם קלרנית, ולבסוף בחר בסקסופון. בהמשך הצטרף לתזמורת הצבא האתיופי, במדינה שבה שלטה באותה תקופה חונטה צבאית בראשותו של מנגיסטו היילה מריאם, שבמסגרתה הופיע באתיופיה ובארצות הגוש הקומוניסטי. עד צפון קוריאה הגיע, כדי לנגן ביום הולדתו של נשיא צפון קוריאה קים איל־סונג (סבו של קים ג'ונג־און).

אחת מנסיעותיו באתיופיה הסתיימה בטרגדיה איומה: אוטובוס התזמורת הצבאית נקלע למארב של המורדים בשלטונו של מריאם, ו־35 מנגני התזמורת נהרגו. בריהן נפצע משני קליעים. "אלה חברים שלי מבית הספר והצבא, שהיו כמו האחים שלי. עד היום אני סוחב את הטראומה הזאת", הוא חושף בכאב.

בעקבות האירוע הרצחני, עזב בריהון את הצבא. בתקופת השיקום הרבה להאזין למיטב מוזיקאי הג'אז הבינלאומיים, ובהם סטן גץ, צ'ארלי פארקר, מיילס דיוויס וג'ון קולטריין. לימים זכה גם לכינוי "קולטריין האתיופי". כשהחלים, התקבל לתיאטרון הלאומי של אתיופיה, שם גילה את העושר המוזיקלי האתיופי, כשניגן לצדם של מוזיקאים, ובהם גדול זמרי אתיופיה, מוחמד אחמד.

אותו אחמד הופיע במופע הפתיחה של פסטיבל "הולגאב" התשיעי ליצירה ישראלית אתיופית, שמתקיים השבוע בבית הקונפדרציה ובאולמות נוספים בירושלים. לבריהון זאת הפעם השלישית שבה הוא מופיע בפסטיבל. בריהון יחתום את הפסטיבל עם "אנדלוסיה אתיופיה": מופע משותף עם עומרי מור, פנסתרן הג'אז הישראלי. השניים יוצרים חיבור בין ג'אז אתיופי למוזיקה האנדלוסית של המגרב, פלוס קטעי שירה ונגינה, גם על כלי נגינה אתיופיים ואפריקאיים ובעיבודים לסולמות האתיופיים.

ב־1999, כשהיה בשיא הצלחתו באתיופיה ובעולם, עלה בריהון לישראל כדי להתאחד עם בני משפחתו, שהגיעו ב"מבצע משה" וב"מבצע שלמה". קשיי קליטה לא קלים ליוו את התאקלמותו של בריהון בישראל. מחסום השפה מנע ממנו להשתלב בעולם המוזיקה, ולפרנסתו נאלץ לעבוד כשוטף כלים במסעדות בימים וכמאבטח בלילות.

מנהלת מרכז הקליטה בנהריה, שנדהמה לשמוע על עברו המוזיקלי, שידכה בינו לאריאל זילבר, שהתגורר באותה התקופה בגליל העליון. "אריאל פתח בפניי דלת. הוא מוזיקאי גדול ובן אדם נהדר. הוא מלאך. הוא המשפחה שלי", משתפך בריהון. "הוא עזר לי להתקבל לבית הספר רימון, שם למדתי שנה והכרתי מוזיקאים, מורים ונגנים".

לאורך השנים יצר בריהון שיתופי פעולה מוזיקליים, בין היתר עם יצחק ידיד, שאיתו ייסד את הצמד "ראס דשן" (על שם ההר הגבוה של אתיופיה). האלבום שהוציאו השניים זכה להוקרה רבה. הוא הקים וניהל מוזיקלית הרכבים שונים, ובהם "כולמה" שניגנה ג'אז אתיופי, ו"תזטה" (געגועים באתיופית) - במה לתרבות מוזיקלית ישראלית־אתיופית. בהמשך הופיע עם אהוד בנאי, שלמה גרוניך וערן צור. הוא מופיע בלי סוף בפסטיבלי ג'אז בארץ ובעולם, מסנטז ביצירתו פיוז'נים בין מסורות אתיופיות עתיקות יומין, מוזיקה ישראלית עכשווית ים־תיכונית וג'אז.

אתה מרגיש בבית בישראל?
"35 שנה אחרי שהחלה העלייה מאתיופיה, אני מודאג מהשנאה ומהגזענות כלפיה. היום כבר יש רופאים, אנשי הייטק וקצינים בצבא ממוצא אתיופי. הילדים שלנו גדלים פה, מתגייסים לצבא, נלחמים ומתים ביחד, אז למה השנאה הזאת? אני לא מבין את אלה שצבע עור שחור עושה להם רע. אי אפשר להחליף צבע עור, זה לא בגד. מצד שני, יש היום קהל ישראלי שאוהב מוזיקה וגרוב אתיופי, לא פחות מהקהל האתיופי".

"אנדלוסיה־אתיופיה", 26 בדצמבר, רביעי, 22:00, זאפה ירושלים