2018 הייתה ללא ספק השנה הכי מוצלחת עד כה בקריירה של עומר אדם. בשנה זו שינה את מעמדו מזמר המקוטלג, שלא בצדק, כחלק מהז'אנר הים תיכוני, לסופרסטאר הגדול של המוזיקה הישראלית כיום, ולא אחטא אם אומר שגם זכה למעמד של זמר לאומי.
אומנים כמו אריק איינשטיין, יהורם גאון, זהר ארגוב, צביקה פיק ואייל גולן זכו אף הם בשלב כלשהו למעמד איקוני שכזה, ונראה כי אדם הצליח להתקדם השנה עוד צעד חשוב בדרך להפיכתו לסמל לישראליות המשתנה.
לפי הנתונים היבשים, ישנן כל הסיבות המוצדקות שבגינן אדם נחשב כיום לכוכב המוביל בישראל: שירו "שני משוגעים", המתקרב ל־50 מיליון צפיות ונחשב למצליח ביותר בקריירה שלו, זכה בתואר "שיר השנה" במצעד השנתי של גלגל"צ וזיכה את מבצעו בתואר "זמר השנה".
לצד "שני משוגעים", אדם שחרר עוד כמה להיטי ענק, בהם "אוהבת אותי אמיתי", "רחוק מכולם", "מאושרת בלעדי" ו"בחורים טובים", שהקים נגדו את קהילת הלהט"ב ואף גרר פרובוקציה שעשתה רק טוב לבאזז סביבו. אדם גם שבר שיא כשמכר בתוך שעה 30 אלף כרטיסים להופעה באצטדיון סמי עופר בחיפה, ומאז שבר עוד כמה פעמים את השיא של עצמו במכירת כרטיסים.
הוסיפו לכך את העובדה שהוא כיכב השנה על המסך בפרסומת לחברת בזק, ושר בה, עם גידי גוב, את השירים "קטקטים" (מסדרת הילדים הישנה) ו"בוקר טוב". האחרון, לבד מהעובדה שהחדיר לתודעה צעירה יותר את המחזמר "עוץ לי גוץ לי" של אברהם שלונסקי, סימל במובן מסוים גם מעין מהפך תרבותי, מאחר שגם בגרסה מסולסלת, "מזרחית" אם תרצו, השיר שיצרו יוצאי מזרח אירופה כשלונסקי ודובי זלצר יכול להישמע ישראלי לא פחות מאשר בביצוע המקורי של אריק לביא.
בכך המשיך למעשה את המהפכה שהחלה כבר בשנות ה־70 עם אהובה עוזרי ודקלון, המשיכה באייטיז עם זהר ארגוב וחיים משה, ובניינטיז התגלגלה לידי אייל גולן ושרית חדד. אדם למעשה פורץ את הגטו התרבותי ומנפץ כל סטריאוטיפ שהוצמד לו עד השנה.
מלבד זאת, ניכר כי מאחורי אדם פועלת מערכת שיווקית מבריקה, שהפכה אותו, בצדק, לאחד האומנים ומובילי דעת הקהל המשפיעים כיום, בלי שנדרש להביע דעה. יתרה מכך, סירובו להתראיין בשנים האחרונות רק תרם לצמא, לסקרנות ולביקוש התקשורתי לסקר כל צעד בקריירה שלו או בחייו האישיים, שלרוב נשמרים בחרדת קודש ובמעטה פרטיות, למעט תמונות וסטורי באינסטוש.
באופן כללי, אדם לא ממהר לשנות את אורח חייו לעיני המצלמה, הוא גם אינו שש לשנות את המראה שלו (למשל את הכרס הקטנה שהוא משוויץ בה לעתים בתמונותיו) או את הספונטניות האופיינית לו (למשל לשיר ברחובות לונדון את "שני משוגעים" לעוברים ושבים) וסולד מלשחק לפי כללים חברתיים שאינם נוחים לו. אולי ההתנהגות העממית וה"אנטי־סטארית" הזאת היא שתרמה להפיכתו לזמר שמדינה שלמה נהנית לאמץ אל לבה.
מבחינה מוזיקלית, ניכר כי בקריירה בת העשור שלו עבר אדם תהליך של התבגרות ובשלות, הן מבחינת החומרים שהוא בוחר בפינצטה, הן מבחינת השדרוג והדיוק הווקאלי והן מבחינת הכמיהה להיות רבגוני ובלתי צפוי, כמו בדואט עם שלמה ארצי ("לא הפסקתי לחפש אותך"), שהמחיש את הוורסטיליות שלו והעניק לו השנה באופן רשמי את הגושפנקה להיותו אייקון תרבות נוכחי: שלמה ארצי - הסמל של ארץ ישראל הישנה והטובה - מעביר את השרביט לאדם - סמל לארץ ישראל העכשווית. כמו שני משוגעים.