הציפיות, אני חייב להודות, היו בשמיים, אך כגודל הציפיות - כך גודל האכזבות. ואולי לא הייתי צריך לפתח ציפיות לקראת הופעתו במוצאי השבת האחרונה של מוש בן ארי, במחווה בהאנגר 11 בתל אביב לאלבומו המונומנטלי "מסע ומתן", במסגרת פסטיבל "גולדסטאר סאונד סיסטם".

זה מתחיל בקור העז שחודר מתחת לאפידרמיס ביציאה מהבית, בתקווה שבן ארי יקפיץ את הטמפרטורה בהופעה. אבל ההמון הרב, מראה הבמה מקילומטרים והתחושה ההמונית, המנוכרת, גרמו לי להבין שאלמלא המסכים המרצדים בצדדים, אין כל סיכוי לחוות את ההופעה החגיגית הזאת ברזולוציה אינטימית, מרגשת, מפתיעה ושוברת מחיצות, כי מדובר באשליה חלולה עם הופעה של האיש שפעם הטמיע במוזיקה הישראלית את תחושת השאנטי בקצב הרגאיי.

בן ארי עצמו היה בסדר גמור, גם הלהקה שלו הייתה מצוינת, במיוחד כלי הנשיפה. היו גם להיטים שהזיזו כמה אגנים, תוך כדי סלפי חייכני. אבל המטרונום הפנימי ותחושת הנתק, שרק התחזקה מרגע לרגע, מיאנו להשתכנע שמדובר כאן במשהו שבאמת היה שווה את כל הדאווין הזה.

אז נכון, "מסע ומתן", אלבומו השלישי של מוש, הוציא אותו סופית ממובלעת השאנטי והפך אותו לסופרסטאר שהתמקם במקום טוב בליגת העל. רק חבל שבחלוף 12 שנה, כל מה שנשאר מאלבום מכונן, ועוד כמה אלבומים מעולים שבאו אחריו (במיוחד "אנשום"), זה מופע עתיר תאורה צבעונית, וכוכב אחד לבד שפעם העז ופרץ גבולות.

אבל גם הוא, כמו הרבה כוכבים לפניו, נטחן עד דק במטחנת המסחרה והפך מוצר ממוסחר עד קצות הראסטות, שמוכר פוזה ותו לא. בדרך החוצה, הרבה לפני שהמסע המיותר הזה נגמר, שמתי לב שאני לא היחיד שעזב מאוכזב.