"מעולם לא ראיתי את אבא שלי מלחין שיר. הוא לא הרשה לאיש להיות איתו בחדר בשעת ההלחנה. אני זוכר את עצמי שומע מעבר לדלת הסגורה של חדרו את הנגינה הבלתי פוסקת שלו בפסנתר, תוך כדי ניסיונות בלתי נלאים למצוא את הצליל הנכון והמצלול הנכון לשיר. לפעמים הוא היה עובד יומיים כדי לתת למילה כתובה את המשמעות המוזיקלית המדויקת".
אני מזכיר לארגוב הבן את אהוד מנור שהיה מפליא לכתוב כשהמולת הבית תוססת סביבו. ולעומתו, את יעקב אורלנד, שחדרו היה כקודש הקודשים. "אבא היה דומה יותר לאורלנד", מעיד איתמר. "פעם ניסיתי להיכנס ולראות איך הוא עבד, והוא הסביר לי שהנוכחות שלי הפריעה לו והוא לא היה מסוגל להתרכז בהלחנה. למה? אולי זו הייתה הפרעת קשב כשעוד לא דיברו על זה. לא הפרעתי לו, כי רציתי שיכתוב עוד, אז הסתפקתי בהאזנה מעבר לדלת, שלא מנעה מהצלילים לצאת מחדרו. גם השכנים שמעו את נגינתו, לעתים אפילו בשעת ערב מאוחרת, והם אף פעם לא התלוננו".
בני הזוג ארגוב ניהלו חיי חברה ערים. "אורחים היו באים אלינו המון", נזכר בנם. בין חבריו הקרובים של אביו היו הבמאים שמואל בונים וגרשון פלוטקין, המלחין משה וילנסקי, אדריכל הגנים והנוף הלל עומר, המוכר כמשורר ע. הלל והשכן, הסופר והמשורר יעקב שבתאי, שבינו לבין ארגוב היו מתעופפים גצי הומור. ארגוב לא בילה בבתי קפה ולא נמנה עם חבורת "כסית". הוא העדיף לארח בשקט של הבית עם התקרובת שנוסיה, אשתו היפה, הייתה מגישה ברוחב לב. עם אלתרמן כתב שירים קלאסיים כמו "זמר המפוחית", "אליפלט", "שיר משמר" ו"שיר סיום". הייתה לו חברות עם נתן יונתן, מי שאיתו כתב בין השאר את "שיר ארץ". "הנסיעות לנתן יונתן בקיבוץ שריד היו בשביל המשפחה שלנו כמו יציאה לעולם אחר", מעיד ארגוב הבן. "סופי השבוע שבילינו שם היו בשבילנו מעין בית הבראה ושם העברתי שעות במחיצת בנו, ליאור, שלימים נפל במלחמת יום הכיפורים".
התרעות פיקוד העורף