השבוע הופיע בישראל the orchestra - הרכב המבצע את מיטב השירים של להקת elo המיתולוגית, אבל מתוך שמונת חבריו, רק אחד היה חבר בלהקת האם. ולא מדובר בג'ף לין, האיש שכתב, הלחין וביצע את כל שירי הלהקה המקורית. בקרוב תגיע לארץ להקת קרידנס קלירווטר רבייבל, שמתיימרת להיות גלגולה הנוכחי של להקת הרוק המיתולוגית קרידנס קלירווטר רבייבל, אף על פי שאינה כוללת ולו אחד מחבריה המקוריים. שני המקרים האלה, בדומה לרבים אחרים, לא מאתגרים באמת את חובב המוזיקה הממוצע, כשהוא חוכך בדעתו - האם מדובר בלהקה ה"אמיתית". התשובה הברורה היא - לא.

אבל יש מקרים מורכבים בהרבה. כל מי שנכח בפארק הירקון, במופע של קווין (?), ודאי יצא משם מבולבל למדי. הרי הרוח החיה והפרצוף הכי מוכר מאחורי ההרכב, פרדי מרקיורי, כבר מזמן לא איתנו. מצד שני, בריאן מיי ורוג'ר טיילור, מחצית מההרכב המקורי, היו על הבמה, ואדם למברט הסולן חיקה את פרדי באופן כל כך מושלם ומתפוצץ בכישרון, עד שלרגעים ארוכים יכולת להרגיש שמדובר בדבר האמיתי. וזאת שאלת המפתח - מהו בעצם הדבר האמיתי, כשמדובר בלהקה? ממה מורכב הדנ"א של הרכב מוזיקלי, אותו יסוד שקובע אם מדובר במקור או בסוג של חיקוי?

התהייה הזו יכולה לעבוד גם בכיוון ההפוך. האם מופע סולו של מנהיג להקה לשעבר - כזה שיצר וביצע את השירים המקוריים, שונה מהותית ממופע איחוד של להקת האם? כל מי שהולך למופע רוק של יהודה פוליקר מכיר את מחרוזת בנזין, אולי הקטע החזק ביותר בהופעה. פוליקר היה היוצר המרכזי של בנזין וגם שר את מרבית להיטיה. הנגנים שמלווים אותו היום בהופעות הם לבטח לא פחות טובים או מיומנים מחברי בנזין המקוריים. אז למה זה לא נתפס כמופע של בנזין? רק כי לא רואים על הבמה את הפרצופים של קיטש, בנג'ו ואלי? ואולי, כמו שיגידו הרומנטיקנים, יש משהו בחיבור בין קבוצת האנשים המאוד ספציפית הזו, שמייצר צליל ייחודי. כזה שאי אפשר לשחזר עם מוזיקאים אחרים. הלוואי שזה נכון.

הוויכוח הנצחי הזה זכה בתחילת החודש למקרה מבחן מרתק באמת, כשלהקת הספיישלס הבריטית הוציאה אלבום חדש, לראשונה זה 37 שנה. זה אמור להיות אירוע סופר חגיגי. הספיישלס אולי לא מוכרים למרבית הציבור, ודאי הישראלי, אבל היה להם תפקיד מכריע בעיצוב המוזיקה של סוף שנות ה־70. הם היו מחלוצי השילוב של סקא, כמכשיר לחיבור בין שחורים ולבנים, ושילבו מוזיקה מגניבה ומקורית לגמרי עם מסרים חברתיים נוקבים שנכנסו בראבק באנגליה השמרנית והמעמדית. הספיישלס גם סללו את הדרך לאומנים שהצליחו מאוד מסחרית, כמו מדנס, ub40 ואחרים. בקיצור, אגדה שהייתה באמת. אבל האגדה התפרקה תוך שנים ספורות, ורק עכשיו, כאמור, יוצא אלבום עם חומר מקורי תחת שמה.

אלא מה? שהספיישלס היום כוללים שלושה חברים, כולם היו בהרכב המקורי, כולל הסולן הנפלא טרי הול. אבל מי שחסר הוא מייסד הלהקה, הקלידן וכותב מרבית שיריה, ג'רי דאמרס. דאמרס היה הרבה יותר ממוזיקאי. הוא היה הוגה דעות ופעיל חברתי, שעמד בעצם מאחורי האידיאולוגיה של הספיישלס. והעובדה שהוא עדיין חי קיים, ועל פי הדיווחים ממש לא מרוצה מהשימוש של חבריו הישנים בשם הלהקה - ממש משסעת את חובבי המוזיקה הבריטים.

מדובר בסערה של ממש, שרק תודלקה למשמע האלבום המוגמר שיצא ב–1 בפברואר. מתברר שהחברים הנוכחיים לא ניסו לברוח מרוח הלהקה המקורית - להפך, הם יצרו שירים מאוד פוליטיים ומלאי ביקורת חברתית, שגם משתמשים במוטיבים מוזיקליים מאוד מזוהים עם הספיישלס, כמו סולו טרומבון על רקע מקצב סקא. כל זה ליבה את הוויכוח, אבל אז הגיעו הביקורות של מגזיני המוזיקה, שעדיין נחשבים בממלכה. המבקרים אהבו מאוד את האלבום, "ENCORE" שמו, והעניקו לו ציון ממוצע של 4 כוכבים. בצדק גמור, אגב. "ENCORE" הוא גם כיפי מוזיקלית וגם נותן בראש מבחינת המסרים שלו, מבלי לגלוש לקלישאות. והוא לגמרי רלוונטי ומצביע על עתיד אפשרי להרכב הזה. בשורה התחתונה, לא ברור אם אלה באמת הספיישלס, אבל המוזיקה שלהם מיוחדת לגמרי.