פרולוג

בשנות ה־50 הגיחו אלינו הלהקות הצבאיות בזו אחר זו. הלהקות ביצעו שירים חדשים שנכתבו להן במיוחד, והשירים ליוו את החיילים לכל מקום שבו היו. מהר מאוד התחילו להשמיע את השירים האלה גם ברדיו, וכל הארץ החלה לשיר אותם. מכיוון ששנות ה־50 היו שנות הביחד, שרנו ביחד את השירים גם בתנועות הנוער, גם בחדרי האוכל בקיבוצים וגם באולמות התרבות בכפרים ובערים.

"הצנע לכת" הייתה התורה שלאורה התחנכנו. כולם שווים. שווים פחות או שווים יותר, אבל שווים. אין מורמים מעם, אין מקצוע שאינו מכבד את בעליו, וכוכבים יש רק בשמיים. בתיאטרון הופיעו שמות השחקנים לפי הא'־ב'. השם של חנה רובינא, למשל, שהייתה מלכת התיאטרון וכוכבת־על, הופיע לפעמים רק בסוף רשימת השחקנים.

גם בלהקות הצבאיות שבהן היו סולנים ששרו את השירים שכל הארץ שרה לא היו כוכבים. כשהחייל אריק איינשטיין היה הסולן ב"יא ירח", כשגבי עמרני שר את "הוא לא ידע את שמה" וכשאיתמר כהן שר את "רחל רחל" - אמרו ברדיו: נשמע עכשיו את להקת הנח"ל. אף מילה וזכר לשם הסולן של השיר. גם לוליק, שהשיר "השריונים יצאו" הובא ללהקת פיקוד הצפון במיוחד בשבילו, ודני בן ישראל, שלמענו נכתב "כוכב הצפון", היו ברדיו להקת פיקוד הצפון, וזהו. כי ככה זה היחד וההצנע לכת, וכוכבים הרי יש רק בשמיים.

באותה תקופה התחיל לשרוף את הרדיו, כמו שנהוג להתבטא היום, שיר אחר ושונה מרוב שירי הלהקות הצבאיות. המגישים הציגו אותו כ"שיר סיאמי" בביצוע להקת גיסות השריון שכתבה נעמי שמר, מוזיקאית צעירה, שמביני דבר כבר אז חזו לה גדולות.





באה נערה לשדה הרחב

של האורז לקראת הקציר

ואין לבה מנבא לה מה

צופן לה היום הבהיר





הו נערה עוטפת סוד

היטיבי סודך לשמור

נערה עד מה יפייפית מאוד

חידת לבבך מי יפתור





אבל אפילו אם מתאמצים מאוד, לא שומעים בשיר הזה של להקת השריון לא להקה ולא ציוץ מפיו של שריונאי אחד אפילו. את כל השיר הזה שרה לבדה מי שהייתה - סליחה על המילים הבורגניות - הכוכבת והסולנית של הלהקה. קראו לה עליזה מלול.





הו הלך של יום חמה

קליל והדור כנפיים

את תקוותך גנוז בלבך

אורח עליז, בינתיים




תמונה ראשונה

היא נולדה במרוקו בשם לוסי. לוסי מלול. כשעלו ארצה היא הפכה לעליזה. אבל בניגוד לשמה החדש, החיים שלה לא היו עליזים בכלל. אביה עזב את הבית כשהייתה בת 3. לימים, כשגדלה והתפרסמה, הוא ניסה במשך שנים לחדש את הקשר. אבל היא, שנשאה איתה את כאב הנטישה שלה ושל אחותה היחידה, לא סלחה ולא שכחה. "הוא ברח מאיתנו", אמרה ומחקה אותו מחייה.

כשהייתה בת 6, ראתה את אמא שלה נשרפת למוות מול עיניה, כאשר מגהץ התלקח וגרם לכוויות בדרגה גבוהה בכל גופה. מי שעתידה הייתה לצמוח כזמרת בעלת הקול הצלול והמסתלסל איבדה את יכולת הדיבור שלה למשך יותר משנה.

אל להקת גיסות השריון הגיעה לאחר שקצין התרבות של חיל השריון, אז רב סרן שאול ביבר, גילה את החובשת במרפאה ששרה לעצמה ולחברים בקול פעמונים. עליזה מלול מצאה בלהקת השריון את נעמי פולני, הבמאית שכבר אז, באמצע שנות ה־50, הייתה סוג של מיתולוגית. היא קיבלה בחום את הנערה הצעירה והמבולבלת וממש השקיעה בה, הדריכה אותה וטיפחה אותה.

שם, בלהקת גיסות השריון, פגשה עליזה את ניסים עזיקרי, כוכב הלהקה. שניהם, הוא בכישרונו הקומי הנפלא והיא בקולה הצלול והמיוחד, היו מהבולטים והאהובים על הבמה.





כשממול תותח אחד ירה

החייל הביט בנערה

כשניתנה להם פקודת הקרב

הוא אמר לה: את יפה נורא

הוא אמר לה: את יפה נורא





אז עלה עשן כמו ניחוח

הוא אותה אליו אימץ בכוח

והחברים בחשיכה

אז ידעו שהבחור מוכן

("קפה שחור" / נעמי שמר)





כמו באגדות, שני הצעירים המוכשרים והמבטיחים המשיכו ביחד לחופה. את לוסי מלול, שהייתה לעליזה מלול, הכרנו מאז בשם עליזה עזיקרי.




תמונה שנייה

לא פעם אני שואל את עצמי מה היה הסיפור הזה שנקרא ניסים עזיקרי, מה היה הדבר שעשה לי לרצות לפגוש בך. היום נדמה לי שאני יודע, ניסים. אהבתי את חברתך, כי בערה בך כל הזמן אותה אש העשויה מכאב, מחרדה ומרגישות. היה בך צער אמיתי ונכון שממנו צומחים אמנים.

("מכתבים ברוח" / יוסי בנאי)





ניסים עזיקרי, שהיה בו "צער אמיתי שממנו צומחים אמנים" כמו שכתב יוסי בנאי, היה מבכירי שחקני התיאטרון שקמו לנו, ואין על זה ויכוח. אפילו לא בין הקהל למבקרים. אפילו השחקנים היו תמימי דעים. בהבימה, תיאטרון הבית שלו, היה ידוע שאם אירעה איזו פשלה והתיאטרון נקלע לצרות, אז שולפים מיד מחזה לעזיקרי או לליא קניג, והכי רצוי לשניהם יחד, והם מצילים את התיאטרון מקריסה.

פעם סיפרה ליא קניג על הפקת ענק יומרנית ועתירת תקציב שעלתה בתיאטרון. החזרות, שנמשכו חודשים רבים, אכלסו כל חלל פנוי בתיאטרון, שכמעט שבת מכל פעילות מחוסר מקום. "את עזיקרי ואותי, שעבדנו על 'הכתובה' של אפרים קישון, שלחו לערוך חזרות באיזה אולם חזרות נידח בעיר", סיפרה קניג ונזכרה שעזיקרי מאוד נעלב כשהגיע לתיאטרון ופועלי הבמה אמרו לו בעיניים בוהקות שאת הבימה יחלקו בקרוב לשני עידנים: זה שלפני ההפקה המפוארת וזה שאחריה.

ניסים עזיקרי חזר לאולם החזרות הנידח כועס, עצוב ומושפל. אבל בתיאטרון כמו בתיאטרון הרי לעולם אין לדעת. ההפקה המפוארת התגלתה ככישלון קולוסאלי. הקהל לא בא ובמקום זה נהר בהמוניו ל"הכתובה". קניג ועזיקרי נאלצו להופיע ערב־ערב, ולפעמים אפילו פעמיים בערב כדי להציל את התיאטרון מקריסה.

אחרי שנולדה פאני, בתם הבכורה, כשניסים עזיקרי כבש את מקומו הראוי בצמרת התיאטרון עם תפקידים בלתי נשכחים, וכשעליזה עזיקרי קרעה את המועדונים - חלה התפנית בסיפור.




תמונה שלישית

לפגישה הגורלית ההיא בין אריס סאן לעליזה עזיקרי, שכל המדינה ליוותה אותה במצמוצי שפתיים ונצנוצי עיניים, יש כמה גרסאות. לרומן ביניהם יש קבלה שקוראים לה סאני, והיא כבר כבת 48. כשהיא נולדה, חגגו טורי הרכילות וידעו כולם שהרומן בין הגבר הנשוי לזמרת הנשואה הולידו מלבד להיטים גם סיפור מהסרטים.

עליזה עזיקרי לא הסתתרה ולא התנצלה. היא הופיעה על הבמות עם כרסה התופחת. ידעה ושמעה את הקהל מלחשש. היא שרה וכבשה אותם וצפצפה על כולם. ראיתי אותה אז והערצתי את ההתנהלות שלה, שלא הייתה כל כך מובנת מאליה בשנות ה־60.

על אמא שלה אמרה סאני: "היא הייתה בן אדם צוחק, מטורפת, משוגעת. טמפרמנטית מאוד. לא חשבה פעמיים על כל צעד שעשתה". על אביה הביולוגי סיפרה בראיון לאביבה לורי ב"הארץ": "הוא היה רומנטיקן, חיזר אחרי כל נקבה בסביבה. היא קראה לו מניאק. הוא חשב שזה יהיה עוד סטוץ ופתאום שניהם איבדו את הראש". כשעליזה סיפרה לו שהיא בהריון, הוא רצה שתעשה הפלה. אבל היא אפילו לא העלתה דבר כזה על דעתה. "הוא נבהל", סיפרה סאני באותו ראיון, "והרומן ביניהם הסתיים בפיצוץ גדול".

וכמו אבא שלה, שעזב וברח ונטש את המשפחה, גם אריס סאן ברח. ניסים עזיקרי היה זה שהעניק את שם משפחתו לתינוקת שנולדה. וכך, אף על פי שהוא ועליזה התגרשו, הוא המשיך לגדל את שתי הבנות כאביהן לכל דבר. מאוחר יותר נשא ניסים את חמדה, ולהם נולדו שני ילדים.

ב־3 בפברואר בשנת 1990 נפטר ניסים עזיקרי מהתקף לב, והוא בן 51. כשנתיים אחריו נפטר אריס סאן בהונגריה, שאליה הגיע מניו יורק בעקבות משבר כלכלי, ויש שאומרים מפחד הנושים. הוא היה בן 52.





יש אהבה אתה אומר

דומה לים סוער

כמוה יש בלבך הרוגש





הדברים שאתה לי אומר

לא דומים לדברים של אחר

וההד בלבי מזמר

("יש אהבה אתה אומר" / יהודה אופן)




אפילוג

"יש לי זיכרונות מעליזה יותר מאשר לכל אדם שעדיין חי", אמר לי ששון רג'ואן. "היא הייתה כל כך מוכשרת. שולטת בקהל בלי מאמץ מיוחד. הייתה עולה על הבמה, שרה פראזה מוזיקלית ראשונה, והקהל היה מתחיל להשתולל".

ששון רג'ואן היה האמרגן של עליזה עזיקרי ובן זוגה. היינו חברים טובים. נסענו ביחד ליוון לפסטיבל שקראו לו אולימפיאדת הזמר. וכמו שתיאר ששון, כשעליזה עזיקרי רק עלתה על הבמה באצטדיון הענק באתונה והתחילה לשיר, קהל האלפים התחיל למחוא כפיים ולהריע לה.





שוב אלי, שוב אלי

שנים קשות הפרידו

כוכבים יעידו

וימים יגידו





שוב אלי, שוב אלי

אל ימים של תכלת

אל לילות חמים

אל לילות קסומים





כי ימים יגידו

כוכבים יעידו

אללי, שוב אלי

("שוב אלי" / אבי קורן)





ששון רג'ואן חי המון שנים בלוס אנג'לס. הוא כבר לא אמרגן. "אני כבר לא מטפל באנשים", אמר לי. "אני מטפל במוצרים, זה יותר פשוט", והוא יודע מה הוא אומר. עליזה עזבה אותו ואת ארצות הברית בשנת 1984. היא מצאה את השקט והשלווה באילת, שם התגוררה בשנותיה האחרונות.

ב־25 בפברואר שנת 2009, השבוע לפני עשר שנים, נפטרה עליזה עזיקרי בת ה־67 ממחלת הסרטן. "נורא כואב לי", אמרה אז אהובה עוזרי. "היא הייתה זמרת גדולה ואדם נפלא. כל הזמרות של היום מושפעות ממנה, גם אם הן לא יודעות את זה".

אני חושב שגם היא לא ידעה את זה.