יש סיכוי שלעולם לא הייתם מנחשים מי היה המתופף הצעיר שליווה את להקת הפלטרס האגדית בהופעותיה בארץ, אי־אז בשנות ה־70. "זאת הייתה חוויה בלתי רגילה לנגן ללהקה אמריקאית ברמה כל כך גבוהה", משחזר מאיר ישראל, בדרך כלל רוקיסט מכף רגל ועד ראש, שלעתים קופץ לסגנונות מוזיקליים אחרים. "הייתי אז בן 20 - אולי טיפה יותר - כשהם והזמרת שאיתם, התייחסו אליי באהבה ואהדה, בעוד שאני נהניתי לגעת בדבר האמיתי, כמו שקוראים לזה".

סיפורים כאלה ואחרים יספר ישראל במופע שלו "נותן ברוק". במופע ישתף את הקהל בסיפורים מדרכו המוזיקלית, שראשיתה במשפחה יוצאת יוון בדרום תל אביב, לאו דווקא בצמוד לתופים, שאליהם הגיע אחרי פלירטים עם הגיטרה והאקורדיון. "זה קרה כשהביאו לי מאמריקה תקליט של הביטלס", הוא אומר. "עד כדי כך התאהבתי בהם, שבפורים התחפשתי לחיפושית. הכי רציתי להיות רינגו סטאר".

רצונו, כבודו. "אבא שלי קנה לי לבר המצווה מערכת תופים מסוג 'רונית' תוצרת הארץ, עם אורות בתוך התוף כדי לחמם את העור שמעליו בימים קרים", משחזר ישראל. "מי שעזר לאבא שלי, שלא הבין בתופים, לבחור את מערכת התופים, היה השוליה בנגרייה שלו בלוינסקי, מיקי גבריאלוב, שגר ברחוב לידינו, וכמי שמבוגר ממני בשלוש שנים, התחיל במוזיקה לפניי".

מסיפורים כאלה נבנה המופע?
"כן, אבל לא במכוון, אלא משהו שנרקם עם הנגנים, שמופיעים איתי במופע. זה התחיל כשהייתי נוסע עם גיטריסט הבס, מיכה מיכאלי, והגיטריסט אייל בן המורייה, לקלידן יואב זילברשטיין, שמחזיק אולפן בקדימה. פעם בשבוע היינו מנגנים להנאתנו. תוך כדי כך, יואב היה פותח שולחן, ובהפסקות בין הנגינה, היה מגיש מרקים ופוקצ'ות שהוא יודע להכין. ככה יצאו הסיפורים".

"להקה צבאית? חס וחלילה"

בין סיפוריו הוא מפנה בדרכו החיננית מבט אל להקות הקצב של אז, ואל דרכו האנטי־ממסדית. "כמה שהייתי צעיר עדיין, כולם כבר הכירו אותי", הוא מעיד. "להקה צבאית? - חס וחלילה. הייתי מוכן לעשות הכל כחייל, רק לא לשרת בלהקה כזאת. יצא שבהתחלה לא שירתי בכלל. מפני שהייתי אמור לנסוע עם 'עוזי והסגנונות' לאנגליה, קיבלתי דחיית שירות. כשחזרנו, לא לקחו אותי. אבל במלחמת יום הכיפורים, כשהייתי כבר נשוי מגיל 18, וראיתי שנגנים חברים שלי היו מגויסים, רציתי גם, ונהייתי חייל שהופיע מצפון ועד דרום. פעם אפילו הופענו מעבר לתעלה. גם אם היו לידינו יריות, תודה לאל, הכל עבר בשלום".

בנוסף מספר ישראל במופע על שני מפגשים מכוננים בקריירה שלו: הראשון היה להקת תמוז, שבזכותה הפך למתופף קונצנזוס. "אספר לך איך בדיוק נהייתי חלק מתמוז", חושף ישראל. "כשאריק איינשטיין יצא במופע 'סע לאט', שלום חנוך ואריאל זילבר הופיעו לפניו כחימום. הקהל רצה רק את אריק, וכדי שלא יעיפו אותם מהבמה, הם קראו לי לנגן איתם. 'אם יהיו תופים, זה ישתיק את קריאות המחאה', כך הם חשבו. זה היה הגרעין המייסד של תמוז".




איך השפיעו ההופעות בתמוז על התיפוף שלך?
"מי שהשפיע היה לואי להב, המפיק המוזיקלי שלנו. למעשה, הנגינה שלי כבר הייתה קיימת כשלואי, שבא מאמריקה, שם עבד עם ברוס ספרינגסטין, העלה אותה כמה מדרגות למעלה. הטיפים שלו לקחו אותי למקומות אחרים בתיפוף, וגרמו לחברי הלהקה להיות יותר טובים ויותר מקצועיים. עם זאת, בצליל שהוצאתי מהתופים עם הסאונד שלי, תמיד נשארתי אני. זה משהו שבא מבפנים".

זה לא מקרי שאורחיך במופע בתמונע יהיו יהודה עדר ואיתן גדרון, שניגנו איתך בתמוז.
"לגמרי לא. מעבר לנגינה בלהקה, שלא החזיקה יותר מדי זמן, הפכנו לחברים. בשנים האחרונות החברות בינינו הלכה והעמיקה. אם כבר חוגגים מופע כמו 'נותן ברוק', אמרתי: יאללה, זה הזמן לחדש כמה מהשירים של הלהקה שבה לא הייתה חלוקה בין זמרים לבין נגנים, והכל נקבע באופן דמוקרטי".




המפגש המכונן השני של ישראל, שדרכו נהיה המתופף של המדינה, היה כמובן עם שלמה ארצי: "בהתחלה ניגנתי לשלמה פה ושם בשירים כמו 'לא עוזב את העיר', אבל מפני שהייתה לו להקה משלו, 'גברת תפוח', לא הופעתי איתו באופן קבוע. רק קראו לי להקלטות. עשר שנים אחרי תמוז, נהייתי המתופף שלו. האמת? לא תפסנו ראש מיד. הייתי יותר עם החברים שלי במוזיקה מאז שנות ה־60. היינו מקליטים לו, ואיך שנגמרה ההקלטה, שלום, הביתה וזהו. מאז 'לילה לא שקט', שלמה ואני נהיינו לא רק חברים, אלא כמו משפחה. משהו שנרקם בחזרות הממושכות. כשנמצאים כל כך הרבה זמן עם מישהו, נוצרת משפחתיות, כשלצד ההופעות ברחבי הארץ, היו גם המסעות לחו"ל, שבהם התגבשנו עוד יותר".

לא נמאס לפעמים להיות כל כך הרבה זמן ביחד?
"לא אגיד לך שהכל ורוד. לפעמים גם מתווכחים פה ושם, אבל בהרכב של שלמה יש אווירה כזאת שבה אין דבר כזה נמאס".

ובאשר לאריק איינשטיין?
"כאן אצטט את דברי רבי אורי זהר, ישתבח שמו, בלוויה של אריק, שאם יבוא המשיח ואריק יהיה לידו, הוא יסתכל עליו ולא על המשיח. אריק היה משהו מיוחד, עם כל הבדיחות וההווי שנוצר בהקלטות שלו".

ואם כבר נוסטלגיה, טבעי שישראל ייזכר גם בשמוליק קראוס. "כשאילן וירצברג, המפיק המוזיקלי שלו, קרא לי לפני 35 שנה לנגן לתקליט שלו, פחדתי, אחרי כל סיפורי האלימות שרצו עליו", מודה ישראל. "כמי שלא הכיר אותו אישית לפני, חששתי שישבור לי את התופים. כשנפגשנו באולפני טריטון, לא רק שגיליתי אדם שונה מכל מה שסופר עליו, אלא שבשיר 'אחרי 20 שנה' הוא אפילו ריגש אותי עד דמעות".




מחוץ לעולם המוזיקה, ישראל מוכר כאיש משפחה חם. לו ולרעייתו, ריקי, שלוש בנות ושמונה נכדים, "והתשיעית צריכה להגיע אוטוטו". יונתן, אחד מנכדיו, מסתמן כממשיך דרכו. "אני נפעם כשאני שומע אותו מתופף", מספר הסב.

לנכדיו יש סבא מכור לתופים. לא די לו בחזרות ובהופעות, והוא מקפיד עם המשמעת העצמית שלו להתאמן באולפן הפרטי שלו - יש בידוד, אין מריבות עם השכנים - שעתיים ביום. אלה הם החיים של מאיר ישראל. "כשאני מתופף, אני מרגיש שאני עף", הוא אומר.

עוד מעט אתה בן 67, גיל שבו יוצאים לפנסיה.
"לא במקרה שלי. אני מרגיש בשיא הכושר ומנגן יותר טוב מאי פעם בעבר".

והחלום?
להופיע עם הפילהרמונית".