בית טוניסאי 

“הבית ברחוב בורוכוב 11 בנתניה היה בית טוניסאי טיפוסי, חם ואוהב. גדלתי עם עוד שבעה אחים ואחות של סבתא. הוריי הגיעו לארץ מתוך ציונות, ואבי עבד סביב השעון כדי שלא יחסר לנו דבר. הוא היה זמר ופייטן בפוטנציאל שלו. אחי הגדול איציק שר וניגן על גיטרה וממנו שאבתי את עיקר חיבורי למוזיקה.

הטעם המוזיקלי שלי הושפע מאוד ממה ששמעו אצלי בבית- מוזיקה ערבית טוניסאית. 'צלילי הכרם' היו הפסיפס הראשון שחדר לאוזניי כילד. מצד שני, חלק מאחיי האזינו גם לביטלס, אריק איינשטיין ומייק ברנט. סרט ערבי ביום שישי היה חובה. בבית הזה ספגתי את הערכים שלי כאדם, זה הבסיס שממנו הכל התחיל".

יוני רועה משפחה אלבום פרטי. פרטי יוני רועה משפחה אלבום פרטי. פרטי


בית הספר 
“הרגע המכונן שלי כאמן היה בטקס הסיום של כיתה ח’, באולם גדול במושב אביחיל של בית הספר 'בארי' בנתניה. עבדנו על ההצגה ‘הקמצן’, קומדיה של מולייר. שיחקתי את דמותו של הרפגון. זו הייתה הפעם הראשונה שבה הרגשתי את עוצמת הבמה והקהל שיושב ממול. אני זוכר שהיה שם רגע שאמרתי לעצמי ‘זה מה שאני רוצה לעשות בחיים’. בסיום ההצגה, הקהל ניגש אל ההורים שלי והרעיף עלי שבחים, מה שעשה אותי מאוד מאושר, גאה ומלא בסיפוק".




מועדון ״נפטון״ 
“בגיל 15 החלטתי להקים להקת רוק. חיפשתי נגנים בבית הספר ‘אורט ליבוביץ’’ בנתניה, וכך הקמנו להקה. היינו נפגשים בכל יום אחר הצהריים בביתו של דורון שער הקלידן, ומנגנים כל מיני גרסאות כיסוי. מועדון נפטון היה בנתניה המקום הכי נחשב בעיר, ויום אחד פנה אלי הבעלים ושאל אותי אם אני מכיר איזו להקה או זמר שיכולים לבוא להופיע במועדון. הצעתי לו את הלהקה שלי, והוא היה בחששות. בסוף הצלחתי לשכנע אותו והגענו להופיע במועדון. זו הייתה הופעה מוצלחת ביותר, ומיד לאחריה הוא החתים אותנו על חוזה הופעות קבוע אצלו מדי חמישי ובאופן בלעדי. קראנו לעצמנו ‘נערי החוף’, ומפה בעצם התחילה הקריירה שלי. יום אחד ניגש אלי אחד המעריצים עם מעטפה שבה היו אלף דולר שהוא אסף מכל באי המועדון, ואמר לי ‘עכשיו לך תוציא שיר מקורי לרדיו’. הייתי בהלם ובהתרגשות רבה. כתבתי את השיר ‘האם זה נכון’ שיצא לרדיו, ולעולם לא אשכח את קולו של מנחם פרי מרשת ג’ בפינה לשיפוטכם מציג את השיר ואומר את שמי".

לימודי מוזיקה
“אחרי שהשתחררתי מהצבא, החלטתי ללמוד מוזיקה בצורה מסודרת. הלכתי למורה המיתולוגית בנתניה לפסנתר, לאה פרנץ. למדתי אצלה במשך חמש שנים ובזכותה קיבלתי השכלה מוזיקלית שהשפיעה ועדיין משפיעה על כל מה שעשיתי עד היום כיוצר".




קפיצה לבריסל 
“אחרי השירות בלהקת פיקוד הגדנ"ע ולימודי המוזיקה הכרתי את להקת גן עדן. אחד מחברי הלהקה דורון פיקר, שבאותה התקופה לימד קלידים את הזמר אלי לוזון. יום אחד ביקש ממני דורון לבוא איתו בערב למועדון שהיה אז המועדון מספר אחד בארץ. הוא אמר שיש לי שם תלמיד שמופיע בשם אלי לוזון. הלכתי איתו ואני זוכר כשראיתיו מופיע וקיבלתי הלם. הוא ניגן על קלידים, הפעיל תוך כדי מכונת תופים ושר עם קול מטורף. באותו הזמן הגיע לארץ מפיק בלגי שחיפש אמנים ישראלים למועדון שלו בבריסל בשם ‘תל אביב’. הוא הגיע להופעה שלי וסגר איתי במקום. התקשרתי ללוזון לבשר לו ואז הוא הפתיע אותי ואמר שגם איתו סגר אותו המפיק. היינו שנינו בעננים. נסענו למשך חצי שנה להופעות במועדון בבריסל, ושם בעצם התחילה העבודה שלי כיוצר בזמר הים־תיכוני, כשהתחלתי לכתוב לאלי שירים".




בגלל הרוח
“ב־1988 חופני כהן התקשר אלי וביקש ממני לפגוש חבר קרוב שלו שהגיע לארץ, בשם שלומי שבת. הוא רצה שאתחיל לעבוד איתו לאחר ששלומי הוציא דיסק ראשון בארץ והוא נכשל. חופני חשב שהחיבור בנינו יכול לעבוד. נפגשתי עם שלומי ומיד הייתה בינינו כימיה. דרכו למדתי את רזי המוזיקה הלטינית, ובמשך שנתיים יצרנו את האלבום ‘בגלל הרוח’, שאותו הפקתי מוזיקלית, ניהלתי אמנותית וכתבתי את רוב שיריו. האלבום הזה היה עבורי הבית ספר הכי גדול בכל מה שקשור להפקה ולניהול אמנותי".

חוה אלברשטיין

“ב־1997 ביקשה ממני הזמרת והיוצרת חוה אלברשטיין להלחין שיר בשם 'גבעולים', שכתבה עבור הזמרת גיתית שובל. הלחנתי אותו ושלחתי לחוה סקיצה בקלטת בביצוע שלי. באותו ערב היא התקשרה אלי והציעה לי לעבוד על אלבום משלי. בהתחלה נבהלתי ולא רציתי, ואז בעלה, הבמאי המוכשר נדב לויתן, שכנע אותי. חוה, עם דורון פיקר המוזיקאי וחברי הטוב, החלו לעבוד איתי על סקיצות. את רוב מילות האלבום היא כתבה חוה ואף שרה איתי את שיר הנושא ‘זו אותה הרוח’. למדתי המון מחוה, ובעיקר את הדבר הכי חשוב: להיות נאמן לצורך ולא לרעשים והגירויים שיש במוזיקה כדי לעשות כסף קל או למכור את נשמתי לטובת צרכים של אחרים".




הטברנה 

“בשנת 1999 קרא לי המגיש המוערך שמעון פרנס לפגישה ברשות השידור, ואמר לי שהוא הולך להגיש תוכנית של מוזיקה ים־תיכונית בשם ‘הטברנה’. ‘אני רוצה אותך כמנהל מוזיקלי של התוכנית’, אמר. כהרגלי בקודש די נבהלתי, אבל הוא הצליח להחדיר בי ביטחון ואמר: ‘תקים להקה, בעוד חודש מתחילים. ריכזתי נגנים, ואז שמעון ביקש ממני לקחת נעימה זנוחה בשם ‘נעימת השיכורים’ ולעבד אותה מחדש כדי שהיא תסגור כל תוכנית. כבר אחרי התוכנית הראשונה הפכה הנעימה להצלחה היסטרית. לאחר שנתיים שמעון פרש מהתוכנית, מה שהוביל את יוסי משולם ז"ל, מנהל התוכניות בערוץ 1, להציע לי להגיש את התוכנית. המעבר הזה לחזית הבמה הפך אותי בן לילה לאמן מוכר ומחוזר ולמגיש תוכניות רדיו וטלוויזיה".

אירוויזיון 2003 

“לאחר ניסיונות כושלים בקדם האירוויזיון עם שירים כמו ‘זודיאק’ ו’הארץ המובטחת’, התקבל שיר שלי ושל יוסי גיספן לאירוויזיון בשם ‘מילים לאהבה’, בביצוע ליאור נרקיס. חלום שסוף־סוף התגשם בלטביה. לא אשכח את ההרגשה הזאת של לייצג את ישראל בעולם. התרגשות אדירה וחוויה של פעם בחיים. זה היה אחד השיאים הכי גדולים שלי כמוזיקאי". 





סלסול ישראלי 


“יום אחד ניגשתי לחנות ספרים ושאלתי את המוכר אם יש תווים של השיר ‘שבחי ירושלים’. ‘אין לנו תווים של שירים מזרחיים’, אמר לי המוכר. ‘למה?’, שאלתי. הוא ענה שזה לא מספיק חשוב. יצאתי מהחנות נעלב, והחלטתי ליצור ספר אנתולוגיה של 120 שירים ישראליים ים־תיכוניים שכתובים בתווים. עם מוטי פינצ’בסקי, הבעלים של ההוצאה לאור ‘אורנית’, יצרתי את הספר שבו סיפרתי את התפתחותה של המוזיקה הים־תיכונית מתחילת המאה הקודמת ועד שנות ה־2000, עם מאמרים שכתבו לי אמנים משפיעים כמו שלמה בר, אביהו מדינה, אהובה עוזרי, עוזי חיטמן וננסי ברנדס, ובעיקר גרמתי לכך שהיום יודעים שגם למוזיקה הים־תיכונית יש תווים".

ב־22 באפריל יופיע יוני רועה בפסטיבל "ימי זמר" בחולון עם הפרויקט "שירים הם חברים"