המלחין יוסי מר־חיים, מוזיקאי לכל עת, מקפץ בקלילות פנתרית מסגנון לסגנון ומסוגל להפיק צליל מכל מה שמזדמן לידיו, כולל אפילו מקדחה חשמלית, שואב אבק ומכסחת דשא. ב־1993 הוציא בין שאר מפעלותיו עם המוזיקאי יאיר סתוי את הספר “הכל זהב” ובו סיפור גלגולי הזמר העברי דרך עטיפות התקליטים.

הראשון מבין שני התקליטורים שצורפו לספר כהדגמה לשירים הנסקרים, “מ”היו לילות” בביצוע אסתר עופרים ועד “גן השקמים” בביצוע ריקה זראי, ומ”הכל זהב” בביצוע “התרנגולים” עד “זמר נוגה” בביצוע החלונות הגבוהים, יכול להיחשב כבית לורדים מוזיקלי, כשכל שיריו רלוונטיים כיום לא פחות משנות דור. מר־חיים רב הפנים הוא האיש לשאול אם גם הלהיטים של היום ישרדו בעוד שנות דור.

“כולנו מכירים את ‘דרך השלום’, להיט הענק שגילה לקהל הרחב את פאר טסי”, מגיב מר־חיים בהתלהבות באולפנו הביתי. “היכן הלהיט השני שלו? אני בספק אם את ‘דרך השלום’, כמו להיטי הכוכבים האחרים של היום, ובהם עומר אדם וסטטיק ובן־אל, יזכרו בעוד 30 שנה, כי התחלופה בתחום נעשתה הרבה יותר מהירה”.

והשירים של “מאמי”, אופרת הרוק שהלחנת עם אהוד בנאי, היכן היום?
“השירים האלה נשארו אצל קהל מסוים, חבר’ה שזוכרים את המילים בעל פה, כולל כאלה שעדיין לא היו אז, אבל הקהל הרחב לא מכיר. אולי זה ישתנה כשייצא הסרט של קרן ידעיה בעקבות ‘מאמי’, שאין לי קשר אליו”.

האם לחומר מחאתי, אפילו שערורייתי כפי שהיה ב”מאמי”, יש פתיל קצר?
“המחאה יפה לשעתה. בכל זאת, היו כמה חידושים, בעיקר במסגרות חובבניות. אגב, השיר ‘התולעים’, שהיה שם על הרב כהנא, עם המילים ‘שבו בשקט, תנו לתולעים לעבוד’, קיבל בימים אלה משמעות חדשה, כשממשיכי דרכו מנסים להיכנס לכנסת”.

לא במקרה נזכרנו ב”מאמי”. מה החזיר אותך למיתולוגיה המוזיקלית הזאת וגרם לך להתבסס על השיר ‘כל הנחלים’ מתוך אופרת הרוק כאחד מקטעי יצירתך, Rage, שתבוצע מחרתיים בבכורה בקונצרט התזמורת הסימפונית ירושלים?
“זה פרי יוזמתה של אביה קופלמן, מלחינת הבית של התזמורת, ששאלה אם אני ואהוד (בנאי) נוכל לעשות משהו לתזמורת. השבתי לה שאשמח והערתי שאני בספק אם זה יסתדר עם הלו”ז של אהוד, אם בכלל ירצה לסטות לכיוון הסימפוני. הרמתי את הכפפה ושילבתי את ‘כל הנחלים’, לא בדיוק כפי שהיה במקור, אבל בהתבסס על נבואת הזעם של הלל (מיטלפונקט) - ‘אנחנו שאוכלנו באש/ וילדינו שבאש - סופם/ הן כולנו נחלים חרבים/ רחוקים מאוד מן הים'”.

הכל התחבר

בחזרה לאמצע שנות ה־80. “מיד לאחר שהלחנתי את המוזיקה להצגה ‘נטושים’ שלו, הלל הציע לי להמשיך איתו ב’מאמי’”, משחזר מר־חיים. “אולי הוא חשב שאוכל לעשות את זה לבד, אבל אמרתי לו שלאופרת רוק כזאת אני צריך איתי מישהו שחושב רוק ולא מתפזר על פני סוגי מוזיקה שונים כמוני. פנינו ליוצרים שונים, ובהם פוליקר. אהוד בנאי רק התפרסם, עם השירים ‘עיר מקלט’ ו’עגל הזהב’. שמענו אותם בתקליט שדרים והבנו שחובה ליצור איתו קשר”.

כך נרקם מעשה המרכבה המוזיקלי יוצא הדופן של “מאמי”. אל בנאי, שאז, בגלגולו הטרום־דתי, שר חומרים נועזים שהיום לא היה מעז להתקרב אליהם, הצטרפו הנגנים יוסי אלפנט, גיל סמטנה וז’אן ז’אק גולדברג, חבריו מלהקת “הפליטים”. מר־חיים הביא עמו את הקלידן שפי ישי, שעם אלפנט היה מופקד על העיבודים ועל ההפקה המוזיקלית של המופע. כמו כן הוא שימש כמפיק המוזיקלי של התקליט הכפול שיצא בעקבותיו.


אהוד בנאי. צלם : ראובן קסטרואהוד בנאי. צלם : ראובן קסטרו


“הייתה בינינו חלוקת עבודה - מה שהלחנתי עיבד שפי ישי, בעוד שאלפנט עיבד מה שהלחין אהוד”, מעיר מר־חיים. “אגב, לחן השיר ‘המלחמה’ החל מאלתור של מיטלפונקט, מחבר כל הטקסטים. בעצם, כל אחד מאיתנו היה באלמנט שלו ואיכשהו הכל התחבר יחד”.

לא קשה לנחש שהאפקטים הרבים שנשמעים בשירי “מאמי” הם מתוצרת מר־חיים, שבנוסף להיותו מלחין הוא גם איש סאונד ראשון במעלה. “כל האפקטים נוצרו בחדר העבודה שבו אנחנו יושבים כעת”, מעיד מר־חיים. “עיוותי הקול נוצרו בעזרת מכונה שבסך הכל עלתה 100 שקלים. למעשה, כל הפעלולים שלנו הובאו ב־2002 לגרסה המחודשת שהועלתה בהבימה”.

בשירה חברו אל בנאי אריה מוסקונה, איש הרוקנרול המובהק ששר את תפקיד המספר, ומזי כהן, שגויסה לתפקיד מאמי הצעירה מעיירת הפיתוח בדרום, שחייה התהפכו כשבן זוגה נפגע בתאונת דרכים והפך לצמח. “מזי נבחרה לתפקיד הראשי לא בעקבות שיריו של סנדרסון ששרה בלהקות 'גזוז' ו'דודה', אלא בזכות הביצוע המדהים שלה ל’אם זו אהבה’, השיר של אהוד מנור ואבנר קנר, ששרה בלהקת 'פרמיירה'”, חושף מר־חיים.

לדברי מר־חיים, הקהל גילה לאט-לאט את “מאמי”: “אני לא יודע לאן היינו מגיעים אלמלא העקשנות של נסים ציון, מנהל צוותא דאז, שהיה מפיק אופרת הרוק”. הוא אינו מסתיר שקבוצות מאורגנות של חיילים הובאו כדי למלא את הקרחות באולמות. “בשבילי, ‘מאמי’ הייתה חוויה של פעם בחיים. את ‘סמארה’, אופרת הרוק הבאה שלו, הלל יצר עם אבי בללי ו’נקמת הטרקטור’”, הוא אומר.

אם ב”מאמי” נתנו את הטון הטקסטים הנוקבים של מיטלפונקט, ברבות מיצירותיו האחרות נתן מר־חיים דרור לדמיונו להשתולל. כבר בשנות ה־60, ביצירה שיצר עם יונה וולך, הוא כלל צעקות ורקיעות רגליים. הזמרת עדי עציון־זק הייתה לא פעם שותפתו בהברקות שכלל ביצירותיו. באחת מהן היה עליה להקפיץ כדור, אפילו לעשות עמידת ידיים ולשחק בגולות לצד השירה. ביצירה אחרת שלו בביצועה, נכלל קטע מהקלטת נחיתת “אפולו 11” על הירח. ביצירה “מכונות הרעש”, שכללה קולות מוזרים כמו התנעת אופנוע וצליליו של בלנדר, הנגנים היו לבושים בשחור־לבן, כמו קלידי פסנתר.

פסנתר תחילה

מי שחתום על כל הטוב הזה נולד בירושלים בשלהי 1940 להורים מוותיקי היישוב. אמו הייתה פסלת ואביו קבלן, שבתקופת מלחמת העולם הראשונה היה ממתנדבי הגדוד העברי. הרומן שלו עם המוזיקה החל דרך פסנתר שהיה בבית, ויותר מאוחר באמצעות האזנה לרדיו רמאללה ולתוכנית מקול אמריקה שבה התוודע לג’אז. הוא בידר בנגינה את החבר’ה בצופים, ובמסיבות בתיכון ניגן שירי פופ כדי להרשים את הבנות. את הקונטרבס אימץ ככלי השני שלו.

מר־חיים ניגן ג’אז בברים ובמועדונים של שנות ה־60. לפני שלמד באקדמיה למוזיקה, למד באוניברסיטה העברית מתמטיקה ופיזיקה. מורו המובהק להלחנה היה פרופ’ יצחק סדאי, ש”ניתב אותי מהג’אז לכתיבת מוזיקה מודרנית. בהדרכתו הלחנתי ב־64’ את היצירה הראשונה שלי - טריו לחליל, לוויולה ולגיטרה”.



כעבור שנתיים יצא ללימודי מוזיקה בג’וליארד, ארצות הברית, שם למד אצל לוצ’אנו בריו, מענקי המוזיקה במאה ה־20. “בריו היה גאון, אבל ממנו למדתי בעיקר איך לא ללמד מוזיקה”, נזכר מר־חיים. “הוא היה איש קשה שכעס על טעויות של תלמידים. לא פחות משלמדתי ממנו, למדתי מאינסוף מוזיקה ששמעתי בניו יורק. לנו, הסטודנטים, ההופעות לא עלו כסף”.

כשחזר, לצד הוראה באקדמיה למוזיקה הוא נע כמלחין בין פעילות בקבוצות אמנים חוץ־ממסדיות לבין הלחנה לתיאטרון הממוסד. במאזנו יותר מ־100 הצגות בכל התיאטראות, שלהן הלחין את המוזיקה. בין הבמאים שאיתם עבד, הוא מונה את יוסף יזרעאלי ש”מאז ששיתפנו פעולה בהצגת ‘מדיאה’, בכיכובה של חנה מרון, הוא בעיניי איש החזון של התיאטרון הישראלי, והעבודה עם במאי כמו חנן שניר היא מעין בית ספר בשבילי, מה גם שהלחנה לתיאטרון דורשת מהמלחין נוכחות בחזרות”.

ובהלחנה לקולנוע?

“כאן חוויתי חוויה אישית בלתי נשכחת כשהלחנתי את המוזיקה ל’המכה ה־81’, סרטם התיעודי של חיים גורי וז’אקו ארליך על השואה. סרט אחר, ‘רובה חוליות’, שביים אילן מושנזון, הביא לי את פרס מלחין השנה בקולנוע”.

בהלחנת אופרה התנסה מר־חיים לראשונה כבר ב־1976, כשכתב בהזמנת פסטיבל ישראל את ‘איוב’, אופרה סאטירית קצרה עם ליברית של עודד בארי, חבר ילדותו. לתפקיד השטן גייס את עדי עציון־זק, שותפתו הנאמנה להרפתקאות שכאלה.

תהיה עוד אופרה?
“אם מזמינים ממני, אני כותב. כשאני צריך ליזום, יש בעיה, במידה מסוימת, בגלל הביישנות שלי, המהולה בגאווה. בשביל לגשת לכתוב אופרה או סימפוניה, אני צריך להיות בטוח שיבצעו את היצירה. בקול המוזיקה לא תמיד ששים להשמיע יצירות שלנו. מצד שני, כשאני תלוי בעצמי, אני יכול להיסחף לניסיונות בלתי שגרתיים, כפי שהייתה היצירה ‘זאבים ולווייתנים’, שהייתה לטייפ בלבד וללא נגנים על הבמה. כללתי בה קולות מהטבע ושיחות בסווהילית. למה לא? הכל הולך. אפילו חיברתי לא מזמן יצירה לפומפיות ולכלי הקשה”.



מבחינתו, הבסיס להכל הוא פסנתר הכנף, התופס חלק ניכר מחדר העבודה שלו בדירתו בלב תל אביב. לידו ניצבת גיטרת הבס שלו ובהמשך רשמקול סלילים, מחשב עם שני מסכים ומחבט טניס. מר־חיים משוגע לטניס, המהדהד לא פעם ביצירותיו, שוחה בים וצופה בערוץ ההיסטוריה בטלוויזיה. למרגלות הפסנתר מבצבץ פרס ישראל, שבו זכתה רעייתו, הציירת מיכל נאמן.

מר־חיים היה בעבר בוועדות שבחרו את הזוכים בפרס ישראל למוזיקה. כשהוא נשאל מה בקשר אליו, הוא נרתע: “אני? בשום פנים ואופן לא. גם לא אסכים להיות מועמד. אני לא ראוי לו, בפרט שהחיים היו יותר מדי טובים אלי מכפי שמגיע לי. בסך הכל אני מודע לכך שהמוזיקה שלי איננה נחלת הקהל הרחב”.