הגלגל של חדד, שביוני יחגוג 60 קיצים, הסתובב בכיוון הלא נכון. “היומן שלי היה עמוס בהזמנות להופעות”, הוא שב אל נפתולי הקריירה שלו. “לאט-לאט זה הלך וירד, עד שפתאום גיליתי יומן ריק. אז אתה מתקשר לאנשים ואומר שאתה צריך עבודה ואומרים לך ‘לא'. יש כאלה ש'לא' נותן להם דרייב, אותי זה עצר. לבת שלי, שהיא רקדנית וזמרת, לא אתן שזה יקרה. ‘תמרי, את לא תקחי דוגמה ממני', אמרתי לה לא פעם. ‘את לא תישברי כפי שנשברתי אחרי ‘זודיאק'”.
סיפור חייו מורכב. הוא בן למשפחה יוצאת תימן, דור שלישי בראשון לציון. הוריו גרושים, נפרדו בטרם בא לעולם. “פגשתי את אבי לראשונה בגיל 6”, מספר חדד, תמיד הבן של פנינה הגננת. “הוא לא רצה להכיר בי. עברתי תקופה איומה. הייתי היחיד בכיתה בלי אבא. בפעם האחרונה התראינו כשהייתי בן 15. הייתי זקוק לחתימה שלו לדרכון לארצות הברית, ומאז נוצר בינינו נתק מוחלט”.
הוא בוגר בית הספר “חביב” בעירו, כמו אמו וסבו. “אני שר מילדות”, חדד מעיד על עצמו. “לא נראה לי שקולי השתנה מאז. נשארתי ילד, מרגיש ילד. פיטר פן? משהו כזה. כינו אותי 'חוזליטו' וגם 'הזמיר'. זה הביא אותי בשירות הצבאי לארגן ערבי שירה ביטבתה במסגרת הנח”ל, ומשם הגעתי ללהקת פיקוד הדרום. שירתי שם עם חנוך רוזן, דורון מזר, אבי דור ועירית ענבי, חברתי הטובה מלהקת קסם”.
מהלהקה עבר למופע “ברנשים וחלומות”. שנות ה־80 היו העשור החם שלו. בין השאר הופיע בבית ליסין, בקאמרי (ב”סוויני טוד” וב”עלובי החיים”), השתתף במופע “הלהקות חוזרות”, נסע עם להקת הפסטיבל החסידי לחו”ל, שיחק בהצגות ילדים, הופיע באוסטרליה והתחרה ארבע פעמים בקדם־אירוויזיון - שלוש מהן כחבר בלהקת “קסם” ופעם בגפו. כל זאת כמתאבן לקראת השיא ב”זודיאק”, שם פיזז לצדו כאלמוני השחקן־במאי־כוריאוגרף יחזקאל לזרוב, בהיותו רקדן מתחיל.
הצורך להתפרנס הביא אותו בעשור הקודם לפתוח עם שותף פלאפלייה במרכז ראשון לציון. אבל התקוות להתבססות כלכלית בעזרת כדורי הפלאפל התנפצו. “נפלתי עם שותף שלא הסתדרתי איתו ואפילו הגענו לכך שלא היה לנו כסף לשלם על החשמל”, הוא מספר. “למזלי, ליווה אותי עורך דין טוב שמנע ממני ליפול לחובות”.
כעת, אם חדד מכין פלאפל, הוא עושה זאת בביתו. זאת בעקבות תפנית מפתיעה נוספת בסיפור העלילה שלו, כשעם כל כמיהתו לבמות מצא את עצמו הופך לעקר בית במשרה מלאה, לאחר שנשא לאישה את ג'יין, פיליפינית הצעירה ממנו ב־15 שנה ועסוקה בעבודתה כאחות בחדר ניתוח.
“נפגשנו ב־99', שנתיים אחרי בואה ארצה, כשעבדה אצל חברים. התאהבתי בחיוך שלה”, הוא מעיד. “ג'יין ישראלית במהות שלה ומעורה במה שקורה כאן. ההתחלה הייתה קשה, ניסיונות של המדינה לגרש אותה מהארץ. כדי למנוע את זה הגעתי עד אברום בורג, יו”ר הכנסת דאז. כשביקשנו להתחתן, קידמו אותנו במשרד הפנים בשאלה המוזרה: ‘מתי אתם רוצים לטוס?'. כסוג של עונש חשבו לשלוח אותנו עד פרו כדי להינשא בנישואים אזרחיים. מאז ג'יין התגיירה ונהייתה אחת משלנו, שמחוברת לישראל יותר מאשר לקהילה שלה. כמי שקולטת שפות, היא מדברת וכותבת עברית על בוריה. כעת, כשהיא עובדת בבית חולים עם צוות מרוסיה, היא מדברת רוסית מדהימה”.
התרעות פיקוד העורף