השבוע האחרון במוזיקה הים תיכונית (אם אפשר לקרוא כך לפופ מסולסל) היה בסימן דואטים: בעוד ליאור נרקיס איחד כוחות עם משה פרץ בשיר החדש – "שמלה לבנה", מוטי טקה חבר לגל מלכה ל"ילדה של סטורי", הגיע היום זמנם של דודו אהרון ואיתי לוי לשתף פעולה.



השיר "השמחה שלנו" בו משתתף לוי לראשונה כיוצר השיר יחד עם אהרון ואבי אוחיון מיועד ומכוון מלכתחילה לרחבת הריקודים, לשמחה, לחפלה. בעוד החורף גורר עמו באופן טבעי שירי רוגע, שקט ומלנכוליה בדמות בלדות, הקיץ מעודד את מיטב האמנים להתאמץ ולתור אחר להיט המדינה הבא.



לרגעים אף האמנתי שהפעם זה משחק לטובת לוי ואהרון: שני קולות מעולים, זמרים הידועים כפרפורמרים אנרגטיים רוקחים יחד שיר קצבי וקליט? מתכון די מצליח. למרות הטקסט הבנאלי, בתי השיר תפסו את אוזניי למן השמיעה הראשונה: מלודיים, זורמים, קולחים, קליטים ובעיקר מלאי "פאן". לאור הבתים המצוינים, ציפיתי שהפזמון "יפוצץ" את השיר, כלומר ישלים את הבתים מוזיקלית לאחר שאלו הרימו לו להנחתה.





במקום זה, לצערי, נאלצתי להתפשר על פזמון די מוריד, צפוי ובטח שלא מלהיב, כזה שגורע יותר ממועיל לבתים. במקום פזמון שישרוף את האוזן ואת הרחבה, מקבל המאזין לחן פזמוני מאולץ ולא מקורי במיוחד שמיד מעביר למעבר מוזיקלי נורמטיבי וסטנדרטי, בכך די מאבד את האנרגיות שזרמו בתחילת השיר. אגב מעברים, בחציו השני של השיר השניים מעבירים את המאזין לקטע מהשיר הנודע משנות ה-50 - "שמחה גדולה הלילה" ("הלילה לילה לילה שמחה גדולה הלילה") מה שמוסיף מאוד, נשמע במקום ודי מציל את הפזמון המקרטע.



לסיכום, אני בספק אם השיר באמת ימצה את הפוטנציאל העצום הגלום בו, כשהשלם הפעם, בעיקר בגלל הפזמון וחשיבה שאינה מחוץ לקופסה, לא עולה על סך חלקיו ומתפספס.