"חביבי, מה פתאום החלטת לכתוב על להקת התרנגולים?", שאלה אותי נעמי פולני כשפגשתי בה לראשונה במסדרונות תיאטרון הבימה והוסיפה: "בכל כמה זמן מישהו נזכר בתרנגולים. זה נעשה מיתולוגיה, אה? אבל אם אתה כותב, תשתדל כמה שפחות להשתמש בציטוטים שלי במילה 'אני'. התרנגולים היא כולנו, וכמובן אל תשתמש במילים לועזיות כשאתה מצטט אותי. עברית היא קודש עבורי".

הפגישה בינינו התקיימה זמן קצר לפני שפולני התבשרה על זכייתה בפרס ישראל לתיאטרון, מחווה הולמת וראויה למי שנחשבת לאחת הנשים המשפיעות על התרבות הישראלית. "אני לא מתרגשת מהפרס, כי הזמנים קשים והמצב בארץ קשה. אנחנו בעתות לא פשוטות", אמרה השבוע. "אבל אני שמחה על הפרס, כי אני זקוקה לממון בשביל להתקיים. הכרה כבר יש לי, כשאתה עושה דברים ואתה משקיע וטוב בהם, אז מעריכים אותך".

במהלך שיחתי עם פולני בת ה־91 התחלתי להבין את המהות של התרנגולים, הלהקה המפורסמת והמצליחה ביותר בשנות ה־60. למעשה אין ישראלי שלא גדל על שירי הלהקה. בגני הילדים שרים עד היום את הפזמון מ"שיר השכונה" - "לא רוצים לישון, רוצים להשתגע", וברדיו עדיין משמיעים את "אין כמו יפו בלילות", "זאת מרחוב פנורמה" וגם את "ככה סתם כאילו כלום". בשלוש שנות קיומה טיפחה הלהקה בניצוחה של פולני כישרונות רבים, בהם שלישיית הגשש החיוור, יהורם גאון, חנן גולדבלט, ליאור ייני ועליזה רוזן שעשו חיל בהמשך.

שובבות הנעורים, ההומור הצברי והפזמונים שהיטיבו לתאר את המציאות הישראלית וההווי במדינה הצעירה של ראשית שנות ה־60, הפכו את התרנגולים לנושאי בשורה חדשה. הם שרטטו את דמות הישראלי האולטימטיבי: הפוחז, הרגיש, האוהב ובעיקר היפה.




עם כסף לקפה וסנדוויץ'

אז איך הכל התחיל? ב־1959 נקראה פולני, אז במאית וכוריאוגרפית מבוקשת בלהקות הצבאיות, לשמש כמעמידת פזמונים בתוכניות ה־12 וה־13 של להקת הנח"ל, "לא לצאת מהכלים" ו"בדרך כלל". "באותה תקופה עבדתי גם עם להקת פיקוד הצפון ולהקת גיסות השריון, ומכל להקה שאבתי השראה והכרתי כישרונות צעירים נהדרים", היא מספרת. "עבדנו על ההעמדות, תנועות גוף ופנטומימה, ובעיקר התמקדנו בהפיכת השיר להצגה של ממש".

בראשית 1960, עם סיום התוכנית ה־13 של להקת הנח"ל, החליטו יוצאי הלהקה: יהורם גאון, חנן גולדבלט, ישראל (פולי) פוליאקוב, עמירם ספקטור ותובל פטר לפנות לפולני שתמשיך לעבוד איתם. "נעמי איירה את הפזמונים בצורה שהותירה בנו רושם עז, וידענו שאנחנו מוכרחים לעבוד עמה. לא ידענו באיזו מסגרת, רצינו רק להיות לידה, ללמוד ממנה", סיפר לי יהורם גאון בראיון שקיימתי עמו ב־2015, "אז ביקשנו ממנה לביים אותנו בהרכב חדש שנקים. לא היה לנו שם ולא חשבנו על הפן המסחרי. רק לעבוד במחיצתה".

נעמי פולני. צלם: מירי צחי נעמי פולני. צלם: מירי צחי


"נעמי למעשה התחילה את התקופה הפרנקופילית של הלהקות הצבאיות. ההשראה להרכב שרצינו להקים הייתה הלהקה הצרפתית הגברית הפרר ז'אק וגם הקומפניון דה לה שנסון", סיפר לי באותה שנה האקורדיוניסט תובל פטר ז"ל. "ראינו שההעמדות של נעמי הן ברמה אחרת וידענו שאם יש מישהו שיתאים לתפקיד הזה זו רק היא".

"לא הייתה לנו מחשבה להקים להקה שתהפוך למשהו אייקוני", מגלה חנן גולדבלט. "רק רצינו להעלות תוכנית עם שירים מוכנים של להקות אחרות ולעשות כמה ג'ובות. מעבר להרוויח כסף, לא הייתה לנו מטרה. פולי ואני, שהיינו חברים מאוד קרובים וגדלנו בכפר הירוק, רצינו לקנות משק משל עצמנו".

"לא תכננו מראש שההרכב יכלול רק גברים", מסבירה פולני, "רוב הפזמונים שהושרו אז בלהקות הצבאיות היו סולואים של גברים, אז זה פשוט יצא כך. לצד החבר'ה מלהקת הנח"ל פניתי לעוד חיילים מלהקות צבאיות שונות שעבדתי איתן וכך הצטרפו גם שייקה לוי מלהקת פיקוד המרכז וצבי גרטל ויוסי צמח מלהקת גיסות השריון".

"באותה תקופה בלטתי בלהקת פיקוד המרכז, אבל עם השחרור, כבן קיבוץ ציפו ממני לחזור לעבודות הקיבוץ ולשכוח מעולם המשחק", משחזר שייקה לוי. "רגע לפני השחרור, בעידוד של עודד קוטלר ואילי גורליצקי ניגשתי לבחינות לתיאטרון הקאמרי. עד שהתשובות הגיעו, השתתפתי בתוכנית הראשונה של להקת השעות הקטנות במועדון בצפת. כשנגמרה התוכנית קיבלתי תשובה מהקאמרי שהתקבלתי. התפקיד הראשון שנתנו לי היה של סטטיסט, ניצב בהצגה 'הלילה השנים עשר'. לא הייתי מרוצה מזה אבל זו הייתה פרנסה".

לאחת ההצגות הגיעו גולדבלט, גאון ופוליאקוב. הם סיפרו ללוי על הלהקה המתגבשת שתהיה תשובה ישראלית לקומפניון דה לה שנסון. "מנהל הקאמרי רצה שאגיע לתיאטרון כניצב בהצגה 'מרי סטיוארט'. אמרתי לו שאני הולך עם החבר'ה ואנחנו מקימים להקת זמר. 'להקה שמלהקה, זה קאמרי', הוא אמר לי. 'להקה נופלת וקמה, זה שטויות'. כקיבוצניק הייתי אדם של חבר'ה והרעיון של להקה קסם לי".

גאון של נעמי

לאחר שהתקבצו תשעה יוצאי להקות צבאיות, הגיע זמן החזרות. "בהתחלה עשינו חזרות בדירה של נעמי בנווה צדק בתל אביב", נזכר גולדבלט, "עבדנו רק על פזמונים ולא על ההעמדות. לאחת החזרות הזמינה נעמי את שאול ביבר, שהיה קצין התרבות של להקת גיסות השריון, והוא סידר לנו מקום לעשות בו חזרות, שם כבר עבדנו גם על הכוריאוגרפיה והתנועות".

ביבר העניק לפולני את הקומה השנייה בבית השריון בשדרות ירושלים ביפו. "שאול אפשר לי לעשות במקום מה שאני רוצה", מציינת פולני. "הייתה לי יד חופשית בכל. זה עזר לנו מאוד".

יהורם גאון. צלם: אריאל בשור יהורם גאון. צלם: אריאל בשור


"אגב, הייתה תקופה של חודשיים שעשינו חזרות בדירות הזויות בירושלים", מזכיר גולדבלט. "יהורם ותובל למדו אז באוניברסיטה העברית וכדי להקל עליהם העתקנו את החזרות לשם. מהר מאוד הבנו שכסף לא ייצא לנו מההרכב, אז החלטנו להפיק את המיטב ולעשות זאת בשם האומנות".

"נכנסנו לתקופה שבה בקושי היה לנו מה לאכול. היה לנו כסף רק לסנדוויץ' וקפה מהמזנון של בית השריון", מצהיר לוי. "עשינו במשך שנה תמימה חזרות בלי שקיבלנו תשלום, וכדי לחסוך מדי יום הייתי הולך ברגל מהחדר השכור שלי בצפון תל אביב עד יפו. רק לצביקה גרטל היה כסף, כי הוא עבד במקצועו כנגר. הוא היה מגיע לחזרות עם אופניים וכולו מלא נסורת".

"בזמן החזרות אף אחד לא קיבל תשלום - לא הם ולא אני. לא היה לנו מאיפה", מסבירה פולני. "אבל לא היו טרוניות. הייתה חדוות יצירה. היינו עושים חזרות מהבוקר עד אחר הצהריים המאוחרים. שעות רבות".

אבל יש מי שלא יכול היה להמשיך ככה. "הייתי רק בשתי חזרות ועזבתי מיד כי הבנתי שלא נקבל תשלום", מספר ישראל איתמר, יוצא להקת פיקוד הצפון שנקרא לדגל על ידי פולני. "לא יכולתי להסתמך על תוכנית עתידית ולעבוד שנה בלי לקבל גרוש. זה היה הימור של חברי הלהקה".

בספרו האוטוביוגרפי "עוד אני פוסע" סיפר גאון על תקופת החזרות: "במשך חודשים רבים קיימנו חזרות וביצענו עשרות שירים שונים, כשלכל שיר יצרה נעמי העמדה מיוחדת וצבע משלו. מעולם לא ערערנו על החלטה של נעמי. מעולם לא הצענו לה שיר או העמדה חלופית לזו שהציעה לנו. היא הייתה כל כך נערצת ומוחלטת שלא העזנו. כשהייתה מכנסת אותנו במעגל, היינו בולעים בצמא את הערות הבימוי שלה. למעשה לא הייתה לה כוונה להעביר אותנו משלב החזרות להופעות: אלה כלל לא עניינו אותה. 'הופעות והצגות הן עבודת פקידות', הייתה אומרת לנו".

 נעמי פולני 1978. צלם : יצחק ישמח נעמי פולני 1978. צלם : יצחק ישמח


התרנגולים הייתה נקודת המפנה בקריירה של גאון. "מעטים יודעים, אבל למעשה נעמי היא זו שגילתה את יהורם", טוען גולדבלט, "במהלך החזרות היא פתאום אמרה לו, 'אני רוצה שתשיר את "זמר אהבה לים"'. ויהורם, שגם בלהקת הנח"ל לא קיבל סולואים, היה בשוק. נעמי הפצירה בו, ובלית ברירה הוא שר ומאז לא הפסיק לשיר".

ואף על פי שעבור פולני הופעות היו "עבודת פקידות", הם יצאו לדרך. "מדי יום שישי היינו מנקים את בית השריון ובערב מקיימים הופעה למשפחה ולחברים עם השירים החדשים וההעמדות שלמדנו", אומר לוי. "כולם התלהבו מהתוצאות".

"מי שדחף אותי לעבור מחזרות להופעות היה איצקו רחמימוב, שחקן תיאטרון הקאמרי", משחזרת פולני. "'מופע כזה מושקע חייב להיות מוצג לכולם', הוא אמר. 'אתם תהיו שלאגר'. הוא דאג לנו לכל מה שהיינו צריכים והרבה בזכותו התחלנו להופיע".

גרסאות כיסוי

הפזמונים שנבחרו ללהקה היו בעיקר גרסאות כיסוי לשירים שאהבה פולני מלהקות צבאיות והרכבים אחרים. "לקחתי שירים שאהבתי ושידעתי שאפשר לעבוד עליהם", היא מספרת. "כך למשל לקחנו את 'אוהבי הטבע' ו'אליפלט' של להקת גיסות השריון, את 'ערב במסחה', שביצעה להקת בצל ירוק, 'חולשה של בת', ששרה להקת הנח"ל ו'אין כמו יפו בלילות', 'כבוד עצמי' ו'זאת מרחוב פנורמה' של רביעיית מועדון התיאטרון. והיו גם שירים שביצענו ובהמשך החלטנו לוותר עליהם".

"הבאתי ללהקה את 'שיר השוק'", אומר לוי. "זה שיר שנעמי שמר כתבה לתוכנית של להקת השעות הקטנות מצפת, ואפילו הקלטנו אותו במסגרת זו. אחרי שעברתי לתרנגולים הצעתי לנעמי את השיר והיא אהבה אותו".

אבל לפני ההופעה הראשונה היה צריך לעשות עוד דבר אחד: למצוא שם ללהקה. "היו מספר שמות אופציונליים, אבל הם לא היו מספיק טובים", מספרת פולני. "כשסיפרתי לדן בן אמוץ על הלהקה החדשה של שמונה גברים, הוא מיד אמר 'גבר זה גם תרנגול, אז תקראו ללהקה התרנגולים'".



לפני ההופעה הראשונה הרשמית ערכה הלהקה מספר הופעות הכנה פומביות. "הופענו באיזה קיבוץ, והקיבוצניקים לא הבינו כל כך את ההעמדות והשירים", מחייך גולדבלט. "בסוף ההופעה ניגש קיבוצניק ליהורם. 'איך היה?', יהורם שאל אותו, והקיבוצניק ענה: 'וואללה חרא'. יהורם כל כך התרגז. הרגע שבו הבנו שיש לנו משהו מיוחד היה בערב יום העצמאות 1961. אורי זוהר, שהגיע לחזרות, הפציר בנעמי לתת לנו להופיע עם שני שירים על הבמה המרכזית בתל אביב. היא היססה, אבל אורי שכנע אותה. שרנו את 'שיר השוק' ו'זאת מרחוב פנורמה', והקהל פשוט יצא מכליו. צרח מהתלהבות. אחרי זה אורי ביקש אותנו להדרן, אבל נעמי אמרה לו: 'רק להשתחוויה'. וכך היה".

ב־16 במאי 1961 באולם נחמני בתל אביב נערכה הופעת הבכורה הרשמית של התרנגולים. ללא מיקרופונים או אפקטים נוצצים עלו שמונה בחורים עם רוח גבית של פולני והמטירו בזה אחר זה את השירים שעד מהרה כל המדינה תפזם. "זו הייתה היסטריה מהשנייה הראשונה", אומר לוי, "האולם היה מלא עד אפס מקום, ואנחנו שרים עם התנועות וההרמוניות. רק האקורדיון של תובל והקולות שלנו. בשתי התוכניות לא היה מיקרופון. רק ההד שבאולם. הקהל השתגע. זו הייתה הצלחה מטאורית".

"להופעה הראשונה הגיעו עיתונאים, בהם סילבי קשת, שכתבה ב'ידיעות אחרונות' ונחשבה לאחת המבקרות הקשוחות והקטלניות", נזכר גולדבלט. "כשנעמי ראתה אותה יושבת בשורה הראשונה היא לחשה: 'הלך עלינו'. נשארנו ערים כל הלילה מהמתח, אבל אותה סילבי קשת חרגה ממנהגה וכתבה כתבה מפרגנת שכותרתה הייתה: 'זמר אהבה לתרנגולים'".

שייקה לוי. צלם : משה שי, פלאש 90שייקה לוי. צלם : משה שי, פלאש 90


למרות ההצלחה של התוכנית הראשונה, התרנגולים הופיעו יחסית מעט. "חנן ופולי היו בשירות צבאי והייתי צריכה לבקש מקצין החינוך אהרן זאב אישור מיוחד לצרף אותם להופעות", מסבירה פולני. "סגרתי איתו שנופיע רק בסופי שבוע, כשבאמצע שבוע הם הופיעו עם להקת הנח"ל".

התקציב אז עדיין היה מועט. "כמו בלהקה צבאית עשינו הכל, כולל לבנות את הבמה ולפרק אותה", אומר גולדבלט.

"מי שעזר לנו היה בני גאון ז"ל, אח של יהורם", מזכירה פולני. "הוא היה אז מנהל בכיר בחברת אלקטרה ותרם לנו מזמנו כדי לסדר את ענייני החשמל והתאורה בהופעות".

עם ההופעות חברי הלהקה התחילו לראות שכר בעמלם. "מיליונרים לא היינו מזה", אומר לוי. "לא עשינו זאת בשביל הכסף באותה תקופה".

"החלוקה הכלכלית בינינו בתוכנית הראשונה הייתה שאני מקבלת פי שניים מהם", חושפת פולני. "זה הוסכם על ידי כל הצדדים".

מגש של כסף

אלבום הבכורה של התרנגולים, שכלל את מיטב שירי המופע, יצא לאור ב־1961 וזכה להצלחה תקשורתית וציבורית. שירים נוספים שלא נכללו באלבום אך הפכו לקלאסיקות, בהם "הסיירים" ו"חולשה של בת", יצאו על גבי דיסק עשרות שנים מאוחר יותר.

"מכיוון שנעמי רצתה עושר מוזיקלי, היא הביאה להקלטות תזמורת שכללה את תובל פטר על האקורדיון, יגאל קלאוס על הקלרינט ועוד מתופף", אומר גולדבלט. "היה רק מיקרופון אחד לנו ומיקרופון אחד לנגנים, אז בנינו במו ידינו מחיצה מקרטונים וקלקר בין האזור של התזמורת לאזור שלנו וכך הקלטנו. בשיר 'בראשית' היה קטע שירה מסובך ללא הפסקות. אי אפשר היה לחתוך את סליל ההקלטה ולהדביק, מה שאומר שהיינו צריכים לבצע אותו בטייק אחד. נעמי הייתה לחוצה כשניצחה עלינו. כשסיימנו את הטייק כולנו צעקנו יחד: 'יש!'. זה השיר היחיד שבאמת יצא לנו המיץ ממנו. כל הקלטות האלבום ארכו יומיים בסך הכל".

ב־1962 החלה פולני לעבוד עם התרנגולים על תוכנית שנייה, עם שינויים פרסונליים גדולים. יהורם גאון עזב לטובת השתתפות בהצגה "כנרת, כנרת" בקאמרי ובהמשך הצטרף לשלישיית גשר הירקון. גולדבלט, שרצה לגוון, עזב באמצע העבודה לטובת מועדון "החמאם" ביפו, שם השתתף לצד גאון בהצגה "שורש כל רע" (הזכורה בשל שני להיטים: "דון פרנצ'סקו" ו"נשים"). צבי גרטל החליט להתמסר לעבודתו כנגר, ויוסי צמח עזב אף הוא ופנה לפתח קריירת בימוי.

גברי בנאי. צלם: מירי צחי גברי בנאי. צלם: מירי צחי


מי שתפס את הפיקוד הוא האמרגן אברהם "דשא" פשנל, שהיה אז בראשית דרכו. "פשנל הצטרף לניהול הלהקה כמפיק", מדגישה פולני, "הוא לא היה מעורב בעניין האומנותי. הבאתי לו את התרנגולים על מגש של כסף. הוא ראה שיש פוטנציאל כלכלי ועשה עבודה נהדרת בשיווק הלהקה ובכלכלה".

הכוחות החדשים שהצטרפו לצוות היו גברי בנאי מלהקת הנח"ל, נגן החליל והקלרינט יגאל קלאוס, שניגן בתקליט הבכורה של התרנגולים והגיע מלהקת גיסות השריון, ושחקן תיאטרון הקאמרי ליאור ייני, שכבר בזמן החזרות פצח ברומן עם פולני.

"נעמי ניגשה אלי מאחורי הקלעים של ההצגה 'כנרת כנרת' שבה שיחקתי, והזמינה אותי להופעה של התרנגולים", משחזר ייני, מי שלימים נישא לפולני. "מאוד מצא חן בעיני מה שראיתי: גם תנועות גוף מעולות, גם פזמונים נהדרים והרמוניות. לא חשבתי להיות זמר, אבל מישהו אמר לנעמי שאני שר יפה והיא צירפה אותי ללהקה".

"ישבתי עם דן בן אמוץ וחיים חפר בבית קפה וניגש אלי בהפתעה פשנל ושאל אותי: 'אתה רוצה לנגן בתרנגולים?", נזכר יגאל קלאוס. "הוא אמר שהוא ונעמי רוצים להעשיר מוזיקלית את ההרכב ולהוסיף עוד כלי נגינה מלבד האקורדיון של תובל. סגרתי איתו על סכום של 1,000 לירות לחודש. זה הון תועפות. חברי ההרכב היו חתומים בחוזה לפי הופעה ויצא להם משהו כמו 550־650 לירות לחודש".



"כשנעמי קראה לי, בדיוק השתחררתי מלהקת הנח"ל", אומר גברי בנאי. "הייתי מגיע מירושלים, שם התגוררתי, לחזרות ביפו. בזמן שעבדנו על התוכנית השנייה, הופענו עם התוכנית הראשונה. חלק מהשירים הכרתי מלהקת הנח"ל וחלק למדתי מחדש. נעמי פולני היא בית ספר של איש אחד. לימדה אותנו שם משחק, דיקציה, פיתוח קול, תנועה. כל מה ששחקן רוצה וצריך. היא לא הייתה אישה קלה, אבל בסך הכל הערצנו ואהבנו אותה ויש לה קבלות. אני בטוח שחלק גדול מההצלחה של הגשש החיוור בא בגלל נעמי, כי היא לימדה אותנו להסתדר כצוות ולימדה אותנו שמה שחשוב זה טובת הדבר: ההצלחה של המופע".

לצד הגברים החדשים הוחלט לצרף שתי נשים להרכב: עליזה רוזן ודבורה דותן (דוקובסקי), ששירתו בלהקת הנח"ל. "בתוכנית השנייה עבדנו על שירים מקוריים שנכתבו ללהקה במיוחד ולא על גרסאות כיסוי, ולכן התאמנו את התפקידים גם לנשים", מסבירה פולני את ההחלטה.

"הכרתי את השירים ואהבתי את הלהקה, שהייתה אז בשיאה, אז הסכמתי להצטרף", אומרת רוזן. "נהגתי לבוא מירושלים ליפו לחזרות, וזו הייתה חוויה נהדרת. העבודה עם נעמי השפיעה על הקריירה המקצועית שלי".

"התחברתי עם נעמי עוד בלהקת הנח"ל, והיא כבשה באישיותה ובמקצועיות שלה", מספרת דותן. "כשהשתחררתי והיא הציעה לי להצטרף לתרנגולים, זרמתי מיד בלי להסס. העבודה בחברותא קסמה לי, ועבורי החזרות היו יותר מעניינות מאשר ההופעות והפרסום".

שיגעון בשכונה

במתכונתה השנייה עבדה הלהקה על השירים "הכל זהב", "כשאת אומרת לא", "ככה סתם", "שיר אהבה חיילי", "יוסי, ילד שלי מוצלח" ו"שיר השכונה", שהפך להמנון שנות ה־60 והחזיק בתואר השיר הארוך ביותר בתולדות הזמר העברי (6:27 דקות). שירים נוספים שבוצעו על ידי התרנגולים בהופעות אך לא יצאו בתקליט הרשמי היו "פנס בודד" ו"השמלה הסגולה".

הלחנים נכתבו על ידי סשה ארגוב, כשעל המילים היו אמונים חיים חפר, ע.הלל ודן אלמגור. מי שעיבדו והפיקו מוזיקלית את השירים היו גיל אלדמע ואלכס וייס. מרבית השירים הפכו ללהיטים וזכו לאורך השנים לאין ספור גרסאות כיסוי. ביולי 1963 בבית המורה בתל אביב עלתה התוכנית השנייה, ואף היא כקודמתה, נחלה הצלחה כבירה. "הופענו שלוש הופעות בערב, 46 הופעות בחודש. זה היה טירוף", מציין קלאוס.

"שברנו שיאי הופעות שהיו עד אז", מוסיף בנאי. "מהכסף שעשיתי בהופעות של התוכנית השנייה קניתי דירה. כולנו הרווחנו מזה. ברגע שפשנל לקח את הניהול הכלכלי לידיים, כולנו הסתדרנו. בניגוד למה שהיה להם בתוכנית הראשונה כשפשה לא היה".

שיגעון התרנגולים הגיע לשיאו במצעד הפזמונים השנתי של 1963, כש"שיר השכונה" זכה בתואר שיר השנה - אך מעטים יודעים על התרמית שהסתתרה מאחורי השיר: התרנגולים הוציאו את השיר לרדיו על גבי סלילים לפני שהקליטו אותו על גבי תקליט. בזמן הזה חברת התקליטים מקולית, בניהולו של שלמה פיינטוך, קיבצה בחשאי מספר חיילים מלהקת פיקוד המרכז דאז (בהם אושיק לוי והצמד חדוה ודוד) והקליטה עיבוד זהה למקור של שיר השכונה על תקליטון.




על התקליטון התנוססה תמונה מאוירת של שכונה ושם הלהקה - להקת השכונה. הקהל חשב שמדובר בשיר של התרנגולים ורכש בהמוניו את התקליטון, עד שפשנל עלה על התרמית. חברת מקולית נקנסה, והחיילים נקנסו ורותקו לבסיס. כעונש החליטו יוצרי "שיר השכונה" חיים חפר וסשה ארגוב לא לכתוב ללהקת פיקוד המרכז שירים חדשים למשך שתי תוכניות. "זה היה העתק כמעט מדויק, גם בקולות וגם בעיבודים", מציין גולדבלט. "העתקה של אחד לאחד".

"ראינו צ'אנס לעשות כמה גרושים מהצד", אמרה לי חדוה עמרני בראיון שערכתי איתה ב־2015. "היינו חיילים ולא כל כך הבנו את כל העניין. המפקדים שלנו זעמו, אבל עבורנו, שהופענו גם באזרחות, נראה טבעי להקליט קאבר כזה".

"שיר השכונה" לא היה השיר היחיד שעורר סערה. ב־1992 השתמש השופט מישאל חשין בפזמון מתוך השיר "כשאת אומרת לא", שכתב דן אלמגור והלחין סשה ארגוב. זה קרה במשפט בפרשת האונס בקיבוץ שמרת, שבו טענו האנסים שהנאנסת לא התנגדה למעשיהם.

בתגובה ציטט חשין את השיר: "כשאת אומרת 'לא' למה את מתכוונת, למה את מתכוונת כשאת אומרת 'לא'? האם ה'לא' הוא 'לא' באמת, אולי הוא רק 'אולי, אך לא כעת'. או שה'לא' הוא רק 'עוד לא', אולי הוא 'או' אולי הוא 'בוא'. כי את אומרת 'לא' כל כך בחן, שהוא נשמע לי עוד יותר מזמין מ'כן'". חשין טען כי בניגוד לשיר, "לא" הוא "לא". בעקבות המשפט הוסיף אלמגור בית חדש לשיר, המבהיר את מילותיו.

נפרדנו כך

למרות ההצלחה, בסוף 1963 התפרקה להקת התרנגולים כשהיא בשיאה. "היו המון סיבות לסיים את זה", מסביר שייקה לוי, "פתאום ההוא לא דיבר עם השני, החברות בין כולם קצת התערערה, וגם לנעמי היה הרומן עם ליאור. זה כבר היה בלתי אפשרי. פשה הרגיש את זה, ובמהלך טיול של הלהקה בחו"ל הציע לגברי, פולי ולי להקים הרכב שישלב שירים ומערכונים. הסכמנו כי היינו נאמנים לו במאה אחוזים. כבר באותו מלון בחו"ל, עוד בטרם התרנגולים התפרקו רשמית, התחלנו לעבוד על 'ספר לי' ו'עוזי עוזי', השירים הראשונים של הגשש החיוור. והשאר היסטוריה".

גם שאר חברי הלהקה הבינו שהסוף מתקרב. "הקסם התחיל להתפוגג, זה כבר לא היה האידיאל שלשמו הוקם ההרכב, אז החלטנו לסיים בשיא", סיפר תובל פטר. ורוזן מוסיפה: "הרגשנו שמיצינו, כל אחד רצה לפנות לכיוון אחר". "היו לכל אחד מטרות אחרות מלבד התרנגולים", אומרת פולני. "זה טבעי ולגיטימי אז החלטנו לגמור את זה יפה".

ב־1966 החליטה פולני לנסות להחיות את רוח התרנגולים בלהקה חדשה שהקימה, החמציצים. היא צירפה את ליאור ייני, דבורה דותן, עליזה רוזן וצבי גרטל, ובמקביל הקימה חבורת נגנים שכללה את יגאל קלאוס (קלרינט), בנו הודס (בס), אהרל'ה קמינסקי (תופים), הרצל בודינגר (אקורדיון) ועודד ייני (חליל צד).

הצגת הבכורה עלתה ביוני 1967, סמוך למלחמת ששת הימים, וכעבור שנת פעילות אחת התפרקה הלהקה. שיריה תועדו על גבי תקליט וכמה מהם הפכו לקלאסיקות, על אף שנכשלו בזמן אמת: "הצופים והצופות" (צ'רלי קצ'רלי), "מיהו המיילל ברוח", "מישמיש" ו"מרפסות". "החמציצים הייתה ברמה אומנותית הרבה יותר גבוהה מהתרנגולים", אומרת פולני, "הבעיה הייתה שהתוכנית עלתה בזמן מלחמת ששת הימים, העיתוי לא היה טוב".




"באותו זמן מה שהיה לקהל בראש הם הביטלס ולהקות קצב", מסבירה דותן. "החמציצים נתפסו כמשהו מיושן, ארץ ישראל של פעם. הלהקה לא הייתה במקום הנכון ולא בזמן הנכון".

לאחר פירוק החמציצים עליזה רוזן ודבורה דותן הפכו לצמד והקליטו להיט בשם "בתי את בוכה או צוחקת". לאחר מכן פנו לקריירות משחק נפרדות. דותן פרשה מעולם הבידור ב־1980, ורוזן ממשיכה לשחק עד היום. תובל פטר הוסיף לנגן באקורדיון עד יום מותו ב־2015. הוא התמקד בעיקר בג'ז, מוזיקה קלאסית ושירי ארץ ישראל הישנה והטובה. עמירם ספקטור נטש את עולם הבמה, עבר להתגורר בארצות הברית והפך לאיש עסקים מצליח. לאחרונה חזר להתגורר בארץ.

ליאור ייני פיתח קריירת סולו מצליחה, כיכב במחזמר "איי לייק מייק" וזכה ללהיטי סולו כ"בואי לאילת", "בדומייה", "אגדה יפנית" ו"מה צריך בסך הכל בנאדם בשביל לחיות?". פולני המשיכה לעבוד כמנהלת אומנותית ומוזיקלית במופעים שונים ובתוכניות רדיו של קול ישראל.

מה סוד ההצלחה של התרנגולים?
פולני: "החבורה הייתה מוכשרת, השירים היו טובים, התקופה הייתה נכונה, והמוזיקה הייתה נהדרת. החומרים היו עם עומק רציני ולא פשוטים מדי".

גברי בנאי: "במילה אחת: 'נעמי פולני'. היא הובילה את כל זה ביד רמה, ואנחנו היינו נפעמים ממנה. אם בשנות ה־40 הלהקה הבולטת הייתה הצ'יזבטרון, בשנות ה־50 זו הייתה להקת הנח"ל, בשנות ה־60 אלו היו התרנגולים, בשנות ה־70 להקת כוורת ובשנות ה־80 משינה. לכל להקה הייתה פריצת דרך בדרכה והיא התבססה על קודמתה כחלק מהאבולוציה של עולם הבידור".

שייקה לוי: "השירים היו נפלאים ואיכותיים, ההעמדות ותנועות הגוף היו חדשניות ופורצות דרך, והיו כמובן ההרמוניות הקוליות שלנו".

עליזה רוזן: "אני חושבת שזה התום. הייתה לנו נאיביות שהפכה את העניין לקסום. כל ניסיון שנעשה אחר כך לשחזר את זה נכשל, כי לא היה בו את אותו התום".



דבורה דותן: "העניין של היחד, של החבורה. זה היה מרגש ותרם להצלחה".

יהורם גאון: "השירים, נעמי פולני והמטרה הלא מסחרית שלנו - ליצור בשם האומנות".

חנן גולדבלט: "נעמי פולני, התמימות והעובדה שלא היה לנו אגו. לא חשבנו 'למה הוא מקבל יותר סולואים יותר ממני'. באנו לעבוד, זה סוד ההצלחה".

ליאור ייני: "היה בלהקה הכל: מעברים הומוריסטיים, שירים מובחרים וצוות מוכשר. מה צריך יותר מזה?".

תובל פטר: "היו חומרים משגעים וכותבים גדולים כמו חיים חפר, סשה ארגוב ודן אלמגור. משהו שאין ולא יהיה עוד".

יגאל קלאוס: "אי אפשר להסביר סוד הצלחה כזה במילים. זה היה ההרכב הנכון בזמן הנכון".

ב־1998 ניסתה פולני להחיות את התרנגולים במופע "התרנגולים חוזרים", אך נכשלה. באפריל 2018 קיבלה פולני על תרומתה לתרבות הישראלית אות הוקרה מיוחד מנשיא המדינה ראובן ריבלין, וביום העצמאות הקרוב תקבל, כאמור, את פרס ישראל לתיאטרון על פועלה.

שלוש שנים פעלה להקת התרנגולים בשני גלגוליה, ובזמן הקצר הזה הספיקה לא רק לפרוץ דרך מבחינת ההעמדה על הבמה והגשת השירים, אלא גם הטביעה חותמה בקלאסיקות רבות שעד היום נחשבות לנכסי צאן ברזל במוזיקה הישראלית. דורות על גבי דורות גדלים על שירי הלהקה שכבר 55 שנה לא פעילה, אך שרדה את מבחן הזמן. כמו פולני בעצמה.