"הייתי הילדה שלא תגיע רחוק", מצהירה הזמרת יסמין לוי, אחת הנציגות המצליחות של ישראל בסצינת המוזיקה העולמית. "לא הייתי המוצלחת, לא יפה, לא מבריקה במיוחד. ילדה טובה מבית מסורתי. לא חשבתי שאגיע ל־BBC, לבית האופרה בסידני שבאוסטרליה ולקרנגי הול בניו יורק. אפילו לא חשבתי שאעלה למטוס ללונדון". אבל היא עלתה למטוס וכבשה את העולם: הייתה מועמדת לפרס תגלית השנה של הרדיו הבריטי ב־2005, אלבומה הרביעי "Sentir" הגיע למקום השביעי במצעד אלבומי מוזיקת העולם של בילבורד, ושירה "Una noche mas" השיג מעל 30 מיליון צפיות ביו־טיוב.

נראה כי גם בחלוף 19 שנים מאז צאת אלבומה הראשון "Romance & Yasmin", מצונפת בתוך יסמין לוי הילדה הירושלמית חסרת הביטחון, שלא מאמינה שכל זה קורה לה. "עד היום אני מתפלאת שאנשים באים להופעות שלי", מצהירה לוי. "אני בחוסר ודאות בכל יום בחיי. כל יום חושבת שזה זמני ועומד להיגמר. תחושה די נוראית. המוזיקה היא הדבר היחיד שאני יכולה לעשות ואמשיך לעשות עד שאנשים יחליטו שהם לא רוצים לשמוע אותי - ואז אפתח מאפייה".

הדיסוננס הזה בין הזמרת המצליחה שיש לה קהל מאזינים נאמן בשפה הספרדית כמעט בכל פינה בעולם, לבין האישה הפשוטה שלא בטוחה לרגע במקומה, ניכר במהלך כל השיחה עם לוי. בכל פעם שהיא מציינת הצלחה גדולה שקרתה לה, מיד אחר כך יגיע משפט מצטנע ("אני לא סלב, לא מצלמים אותי אוכלת פלאפל ברחוב"). "זה כאילו יש שתי יסמין", היא מסבירה. "אחת חלשה שאפשר לרמוס אותה במילה אחת, ויש יסמין לוי שעולה על הבמה, המקום שהכי בטוח לה ושמוגנת על ידי הקול שלה".

חוסר הביטחון שמניע את לוי הוא כנראה גם סוד הקסם שלה, והוא נשמע היטב מבין מילותיה. "אני לא יכולה לשיר שירים שמחים על שמש וכוכבים", היא מבהירה. "במהות שלי עצב, יגון וכאב הם המעיין שממנו אני נובעת".

דווקא שאלה קלילה על המראה שכל כך מזוהה איתה - פס העיפרון השחור האפל שתוחם ומדגיש את עיני הדבש שלה בכל עת - חושף פן פגיע במיוחד. "מאיפה העיפרון? מכיעור", היא אומרת ושותקת לכמה שניות. "אני בן אדם שגדל בידיעה שהוא מכוער, שקלתי 20 קילו יותר. עכשיו אני בתקופה הכי רזה שלי ועדיין קונה בגדים גדולים, עם כל הטיפולים הפסיכולוגיים שעברתי. כשהייתי קטנה הרגשתי שמסתכלים על אחותי ולא עלי. לכן אני כל כך רגישה לאחרים, כי אני הייתי במקום הזה. לכן לא אחמיא למישהו אם לא אוכל להגיד משהו יפה גם למי שלידו. כשהתבגרתי התחילו לומר לי שאני יפה, אבל אני לא יכולה לראות את עצמי בלי איפור כדי לא לנפץ את מה שהם מאמינים בו. אתה יכול לומר שזו המסיכה שלי או המגננה שלי - הכל מקובל עלי. זו אותה ילדה מכוערת שחושבת כך".

להתפשט מכל ההגנות

כעת, בגיל 43, לוי יצאה לדרך חדשה והפכה לראשונה לשחקנית. היא מככבת על המסך בעונה השלישית של הסדרה "בתולות" (ימי ראשון ב־20:15 בהוט 3 וב־NEXT TV). אחרי הצילומים התקבלה גם לתפקיד במחזמר "זה אני", המבוסס על שירי אייל גולן ומציג בימים אלו בקאמרי.

"הסיפור העצוב שלי בסדרה הוא שהתאהבתי בגבר בן אנוש והייתי חייבת לבחור אם אני מוותרת על החיים בים או על האהבה בארץ", מספרת לוי. "כמובן שוויתרתי על הים וקטעתי רגלי כשנשכבתי על פסי הרכבת. הדמות עשתה את זה מתוך בחירה והבנה שיש מחיר לאהבה. העצב הגדול יותר הוא שהקשר לא המשיך, ונשארתי לחיות בגפי. לא עם הים ולא עם אהובי".

איך הצלחת להתחבר לסיפור כל כך קשה?
"אני מכירה מישהי שניסתה להתאבד לפני 40 שנה ונשארה קטועת רגליים. כמה הזוי שזה סיפור שנשאר בתודעה שלי כשגדלתי. קושי הוא חלק מחיי - אמא שלי התאלמנה בגיל צעיר, ומגיל קטן הרגשתי בוגרת, כמו אישה קטנה".


 יסמין לוי, בתולות. הוט יסמין לוי, בתולות. הוט


יש מוטיב פטאלי בדמות שלך, גם על המסך אבל גם במוזיקה.
"אני הכי דרמה. בשירה שלי שומעים את זה. אני 'מתאבדת' על כל שיר גם אם אני שרה אותו כבר 19 שנה, כי אני מאמינה בכל מילה שיוצאת לי מהפה. בשבילי שיר הוא לא רק לחן ומילים, אתה מביע באמצעותו משהו שאתה מאמין בו. אין אצלי אפור - יש רק שחור ולבן. וכמובן, אני טוטאלית. יסמין ששרה על מוות חיה את המוות, אם היא שרה על אישה שנטשה, אז זו יסמין שנטשה. ביום שאפסיק לחיות את מה שאני שרה, אפסיק לשיר".

איך הרגשת כשראית את עצמך לראשונה על המסך?
"אמרתי 'מי זו?', זו לא הייתה יסמין, הייתי בשוק. הצילומים היו אחת החוויות היפות בחיים שלי, הם השאירו את חותמם בי. לקחתי נתיב אחר בחיים. הלכתי ללמוד משחק. הלימודים זעזעו לי את הנשמה, אבל היו אחת המתנות הגדולות שנתתי לעצמי. זה תהליך קשה רגשית, הוא מעמיד מולך את כל הדברים שאתה מתכחש אליהם, מפשיט אותך מכל הגנה. באתי ללימודים במטרה להשיל הכל ממני, להיפצע. הלכתי בלי פחד. כיום אני כותבת סדרה שהדמות הראשית בה היא יסמין. כל מאוויי וכל תשוקותי יוצאים שם החוצה ואני רוצה לשחק אותה. הבנתי שאני צריכה לשחק. ב'בתולות' קיבלתי טבילת אש, טבילת מים. זה יכול לדעוך או ללכת למקום שאני מצפה לו. כשהתקבלתי למחזמר 'זה אני', זה גרם לי לאושר שאין לתאר, כאילו משהו היה חבוי בי שם".

האייקון של עדות המזרח

"אני פחות מוגנת במשחק על במה", מצהירה לוי בהקשר למחזמר שיצר מאור זגורי, ושעורר סערה ציבורית עוד לפני שהוכרז מי יהיו השחקנים. "אני מרגישה מופשטת, כל הבעה שלך מנותחת, ואסור לך לטעות, וזה גורם ליותר מדי התרגשות. בהצגה כזו אתה מבין שאתה לא המסמר, אלא חלק מקאסט של עשרות משתתפים. בלעדי מאור יכול להיות שהייתי נופלת. הוא אסף אנשים שלא שיחקו מעולם והיום הם שחקנים בתפקידים ראשיים. הוא עובר איתי ועם כל אחד מאיתנו מסע ארוך. מאור הוא מתנה ונכס לכולנו".

המחזמר עורר סערה גדולה. ארגונים פמיניסטיים ואומנים טענו שהוא נועד לנקות את שמו של גולן אחרי הפרשיות שבהן נחשד.
"שאלתי את עצמי את השאלות האלה, איך יהיה לשחק במחזמר על אייל גולן, חששתי ממה יגידו. אבל כמו שיש 'כנר על הגג' ואופרה וגם 'מרי לו' עם השירים של צביקה פיק, מאור התבקש לכתוב מחזמר ישראלי על המוזיקה של עדות המזרח. הוא חיפש את האייקון הכי גדול. על זהר ארגוב כבר נעשו מחזות, ויש את אייל גולן. אנחנו שותפים להיסטוריה תרבותית, זה מהפך תרבותי. מאור לא חשב על אייל, על איך הוא חי, מה הוא עשה וממי הוא התגרש. הסיפור של המחזמר מבוסס שייקספיר, אבא שכופה את רצונו על בנותיו אבל הילדה הקטנה רוצה לשיר כמו האמא. לאורך כל המחזמר אנחנו עדים לדילמה שלה, האם להיכנע לרצונו של אביה. אנשים שפטו את המחזמר לפני שראו אותו, אבל כשראיתי במה מדובר, הבנתי שהוא לא יכול להזיק לי. וגם אם כן, זה שווה את זה כי אני יכולה להעביר את המסר".

יסמין לוי נופר סלמאן. "זה אני". צילום יוסי צבקר יסמין לוי נופר סלמאן. "זה אני". צילום יוסי צבקר


כאישה המחאה נגעה בך?
"בוודאי, אני אמא ואישה. אבל המחזה הזה הוא התגובה לניצול מיני ולניצול הנשים. האבא מנסה למוטט כל רצון של הבנות, והמחזה מביא אל הבמה את ההבנה של האישה שהיא מחליטה בשביל עצמה. היה לי חשוב להביא את המסר שאת אחראית על גופך, על מעשייך ועל חייך".

אנשי יחסי הציבור של התיאטרון תדרכו אתכם איך לענות על שאלות על אייל גולן?
"הכינו אותנו שהולכת להיות סערה, ואמרו שהתמודדו עם המון תביעות ובלגן, אבל לא הדריכו אותנו איך לדבר. אני חושבת שזה היה עלבון אם היו אומרים לנו איך לענות ומה להגיד. אמרו לנו 'אנחנו מודעים למה שקורה, יפנו אליכם וישאלו, האמת שלנו היא כזו וכזו'".

מוזיקה שתופסת בגרון

לוי היא בתו של זמר הלדינו המצליח יצחק לוי, שזכה לפופולריות אדירה בקהילת היהודים הספרדים בישראל ובעולם בשנות ה־50, ה־60 וה־70, ואף התמנה למנהל השידורים היומיים בלדינו בקול ישראל, כשהוא מקדיש את חייו לשימור התרבות. "אמא שלי צעירה מאבא ב־24 שנים, הוא היה בן גילו של אבא שלה. היא ברחה מהבית בגיל 16 כדי להיות איתו", היא מספרת. "גם אמא הייתה שרה, אבל כשהם התחתנו הוא ביקש ממנה לבחור אם להיות זמרת או להיות לו לאישה, הוא לא רצה שהיא תחיה את החיים הקשים האלו, וגם לא רצה את הגורל הזה לילדים שלו. הוא לא רצה שנחיה כמו צוענים, כל הזמן על מטוסים, בלי מנוחה, בלי תעסוקה קבועה. אתה יכול לראות בעצמך זמרים ש־40 שנה על הבמה ופתאום אין להם עבודה.

"גדלתי בצִלו, הוא דמות מאוד נערצת. לא חשבתי שאשיר, למעשה עשיתי הכל כדי לא להיות זמרת. בכלל רציתי להיות וטרינרית. אבל המוזיקה תפסה אותי בגרון והביאה אותי למקום שבו אני נמצאת. ביום שרציתי לשיר שאלתי את אמא שלי מה היא הייתה בוחרת, והיא נאנחה ואמרה לי, 'תראי מה נהיה ממני'. אמא - שמדברת על אבא בהערצה כזו כאילו הוא עדיין חי היום - דיברה על העצב שנגרם לה בגלל שנטשה את המוזיקה.





"היא הייתה שרה במטבח. דופקת עם הסכין על קרש החיתוך או מקלפת פולים ושרה. ככה היה נהוג. הגברים היו שרים שירי קודש בבית הכנסת, והנשים היו שרות שירי חול במטבח. אבל החלום של אמא היה להקליט אלבום בלדינו. אבי הבטיח לה שכאשר ייצא לגמלאות יקליט לה אלבום, אך הוא נפטר לפני שהספיק. 40 שנה אחרי שהבטיח לה זכיתי להגשים את חלומה והפקתי לה ביחד עם בעלי אמיר ישי אלבום שכולו על טהרת הלדינו. זה האלבום המרגש ביותר שהפקתי בחיי ולו רק מכיוון שהוא הגשמת חלומה".

הפעם הראשונה שלה על הבמה כזמרת הייתה בערב לזכרו של אביה, היא הייתה רק בת 19. "אמא שלי שמעה אותי שרה בבית וביקשה ממני שאשיר שם", חוזרת לוי לתחילת הדרך. "עליתי עם ג'ינס וחולצה, עצמתי את העיניים ושרתי כמו ששרתי במטבח, שירה של מסורת שכבר לא קיימת כיום. לא הבנתי מה אני עושה, נתתי למוזיקה להוביל אותי. שרתי שיר אחד, והשיר הזה שינה את חיי. כל קהילת הלדינו אמרה עלי שאני הדור הבא, תלו בי תקוות. וזה היה מאוד מרגש ומפתיע".



אך גם הקבלה וההערכה שלהן זכתה לוי בקרב קהילת דוברי הלדינו הייתה קצרת מועד, ועד מהרה הפכה לוי מהבטחה גדולה לאכזבה גדולה. "עד שהגעתי, כל מי ששר לדינו היה גבר מבוגר בן למעלה מ־70 ואני הייתי בת 19", היא מספרת. "כשעבדתי על האלבום הראשון שלי חיברתי בין הפלמנקו ללדינו והכנסתי גם אלמנטים טורקיים, צועניים ונוצריים למוזיקה. אמרתי שיהודים חיו בספרד ובטורקיה במשך מאות שנים ולא יכול להיות שאלמנטים מהמוזיקה המקומית לא ייכנסו ללדינו.

"אבל אנשים מהקהילה שלי כעסו. הם אמרו שקלקלתי להם את המוזיקה, שאם אבא שלי היה בחיים הוא היה מאוכזב. לא הבנתי על מה האכזבה. לקחתי את זה קשה. רגע אחד הייתי התקווה שלהם, 'הבת של', העריצו אותי ופתאום הפכתי להיות מי שסרח. אז יצאתי לרעות בשדות זרים בחו"ל".

במשך שבע שנים הייתה לוי מנותקת מהקהילה. "ואז פתאום התקרבתי למקורות", היא אומרת. "הבנתי שלקחתי את השירים שאנשי הקהילה גדלו עליהם, שירים שאמא שלהם הייתה שרה בזמן שעבדה במטבח. ופתאום באה ילדונת שמשנה את כל מה שהם זוכרים. הייתי צריכה לעבור דברים ולהתבגר כדי להבין שמה שעשיתי להם הוא סוג של חטא. אבל גם הם הבינו משהו עלי, הם הבינו שהבאתי את הבשורה של הלדינו לעולם והפכו להיות גאים ושמחים בכך שפרצתי והצלחתי. כיום יש בינינו אהבה מאוד גדולה".

הטירוף שבאומנות

לוי מספרת על עצמה שתמיד הייתה מרדנית. "כשאני מאמינה במשהו, אז 'תמות נפשי עם פלשתים'", היא מעידה. "יש דיסק אחד שלי שאני לא יכולה להקשיב לו, מכיוון שהוציאו אותי נחמדה שם. כיוונו לקהל שיוכל לשתות יין בזמן שהוא מקשיב לי. מבחינה מסחרית הוא הדיסק הכי מצליח שלי, וזה חותך אותי. לא באתי כדי להיות נעימה, זה לא התפקיד של האומנות. אומן צריך שיהיה בו סוג של טירוף כשהוא עושה מה שאנשים אחרים לא יכולים להוציא החוצה".

בעודה נאמנה לאמת שלה, לא רבים האמינו בה. לוי מספרת שרק מסכת של שכנועים מצד אשתו של המנהל האישי שלה פול ברגר - שהיה מנכ"ל סוני ועבד עם אומנים גדולים, בהם סלין דיון וברוס ספרינגסטין - הביאה לפגישה ביניהם. "היא הייתה אומרת לו, 'תקשיב ליסמין לוי' והוא היה עונה לה 'זה לא מעניין'", היא מתארת. "יום אחד היא אמרה לו 'אם אתה לא מקשיב ליסמין, אל תדבר איתי יותר על מוזיקה' וניתקה לו את הטלפון בפנים. אז הוא הגיע לפגוש אותי.

"אחרי ששרתי מולו במשך שעה, הוא אמר לי, 'אני אחתים אותך, כי אף אחד אחר לא יבין אותך. אבל לא תמכרי יותר מ־123 דיסקים בעולם'. הוא לקח אותי מתוך רחמים, ואנחנו צוחקים על זה עד היום. כשהתחלתי להופיע והזמינו אותי לבמות הכי גדולות בעולם שמחתי, כי הבאתי לעולם את המטבח של אמא. לא אמרתי, וואו הזמינו אותי ל־BBC, אלא שמחתי שרוצים לשמוע את המסורת שלי".

ללוי יש קהל בכל העולם, גם מוסלמים: "אני מופיעה בטורקיה בפני אלפי אנשים, עכשיו סיימתי תשע הופעות בארצות הברית מול קהל שהיו בו גם איראנים. באים אלי להופעות אנשים עם כיסויי ראש ובורקה. אני לא יהודייה בשבילם, לא ישראלית - אני בן אדם שנותן ומקבל אהבה. בתקופת המרמרה אמרו לי שלא כדאי שאגיע לשיר בטורקיה. אבל לא הסכמתי לוותר. המוזיקה היא גשר בין התרבויות, ואז אני באה ושרה את הלב שלי".



יש רגעים בקריירה שלך שאת מצטערת עליהם?
"הרבה שנים ברחתי מעברית, חשבתי שאאבד את הקסם אם אשיר בעברית. יכולתי להסתתר מאחורי הלדינו והספרדית, כי הן שפות של אש ותשוקה. אחרי עשר שנים של הופעות בעולם פתאום הרגשתי שאני זרה בכל מקום, ובעיקר בארצי. אבל אני לא מתחרטת, כי כל דבר שאתה עושה מביא אותך למקום טוב יותר.

"העצב היחידי שלי הוא שבאף מקום אין לי בית. הייתי יותר שעות באוויר מאשר על האדמה. אני מתראיינת, מקליטה ומופיעה, ובלי לשים לב מגיעה לארץ ומרגישה זרה. לא נטעתי שורש, ועל זה יש לי צביטה בלב. אני מרגישה שהשפה שאני שרה בה היא גלותית, כמו שיר הצועני שאני שרה, 'אין לי ארץ' - זה ממש אני. עכשיו כשאני אומרת לך את זה, אני לא מאמינה שהמילים האלה יוצאות לי מהפה. פתאום הבנתי".

יש תחושה שבישראל קיימת עבורך תקרת זכוכית שאותה את לא מצליחה לעבור.
"בורכתי פה בקהל, אבל אני לא זמרת שקופצים עליה ברחוב ולא מצלמים אותה פפראצי. אני זמרת של 'מתנה לחג', של 'מה, אתה לא מכיר את יסמין לוי?'. בן אדם ששומע שיר רוצה להבין על מה שרים, הוא רוצה להרגיש. אז כל עוד אני שרה בספרדית, לא אפרוץ את תקרת הזכוכית. גם עכשיו, כשאני שרה בעברית ומרגישה שאולי אצליח להביא את הטירוף של הלדינו גם בעברית, אני לא רצה ולא קופצת על כל לחן. אני לא בגיל ובמקום לזה, ויש לי היכולת לעשות רק דברים שאני מאמינה בהם".

יסמין לוי. צלם : Ali Taskiran יסמין לוי. צלם : Ali Taskiran


העובדה שהשירים שלך לא מתקבלים באותה אהדה כמו בחו"ל לא מתסכלת אותך?
"כאב לי כשהתקבלתי יפה בעולם ובארץ הייתי צריכה להילחם על כל אייטם. הייתי צריכה לספר לכתבים מה אני עושה, ומצאתי את עצמי מסבירה מי אני ליחצנים שלי, ילדים בני 20, כדי שיכתבו על עשייתה של יסמין לוי במשך 19 שנים. אני מבינה שיש מחיר למאמצים שהשקעתי בחו"ל וממשיכה ליצור בתקווה שבסוף זה יקרה. כיום אני כבר לא מדברת במונחים של לטרוף את הבמה, לכבוש את העולם, אני לא הולכת לעשות קריירה. אני נמצאת כרגע במקום הכי יפה שהגעתי אליו בחיים. לא מתיימרת ולא צריכה להרשים אף אחד.

"הרגע הכי יפה הוא כשאני יושבת בבית וכותבת שיר שיוצא מהלב והבטן ופתאום השיר הופך לנחלת הכלל ואז אני מקבלת ממישהו מכתב שבו הוא כותב לי שרצה להתאבד ואז שמע את השיר 'La Alegria' והבין שיש בעולם עוד לפחות אדם אחד שעצוב כמוהו והחליט להחזיק בחיים. אם עכשיו תגיד לי שאני צריכה למות, אלך למותי בהרגשה שלמה, כי אחרי דבר כזה אני יכולה להגיד בפה מלא שעשיתי את שלי".