בשנה שחלפה מאז שנטע ברזילי חוללה היסטוריה וקטפה את המקום הראשון בתחרות האירוויזיון עם Toy, כמעט לא חלף יום שבו התקשורת והציבור הישראליים לא עסקו בתחרות שתיערך בשבוע הבא לראשונה בתל אביב, ובה ייצג את ישראל קובי מרימי עם שירו Home. על רקע האירוע ההיסטורי הזה, כינסנו לפאנל מיוחד כמה ממשתתפי ויוצרי שירי האירוויזיון בעבר, שהעלו חוויות נוסטלגיות וגם ניסו להעריך את סיכוייה של ישראל לנצח גם השנה.



"בשנת 1972 הייתי בגרמניה, והמפיקים שלי רצו שאייצג את גרמניה בקדם האירוויזיון", מספרת אילנית, שהייתה הראשונה לייצג את ישראל באירוויזיון שנערך ב־1973 בלוקסמבורג עם השיר "אי שם", שיצרו עבורה אהוד מנור ונורית הירש. "נתנו לנו לראות את הפרוטוקול וראינו שאין את ישראל. ואז אמרתי לשלמה צח: 'למה ישראל לא יכולה?' שלמה ואני עלינו לירושלים לאסתר סופר מרשות השידור ושאלנו אם ישראל יכולה להשתתף באירוויזיון.



ואז אסתר שלפה מהשולחן שלה מכתב הזמנה להשתתף בתחרות ואמרה שהיא מקבלת את זה כל שנה, אבל אין להם תקציב והם לא יודעים איך להתנהל עם זה. אז החלטנו שנלך לבד. צלצלנו לשווייץ ואמרו שהרשימה כבר נסגרה. אבל החלטנו להתכונן לאירוויזיון, והשאר כבר ידוע".



בתחרות ההיא סיימה אילנית במקום רביעי, אך זכתה לשוב לאירוויזיון בלונדון ב־1977 עם השיר "אהבה היא שיר לשניים", שיצרו עבורה עדנה פלג ואלדד שרים, וסיימה במקום ה־11.



"אני פשוט הלכתי לתחרות", אומר אבי טולדנו, שייצג אותנו בשנת 1982 באירוויזיון בבריטניה עם "הורה", שהלחין למילותיו של יורם טהרלב, וסיים במקום השני. "היה אז קדם אירוויזיון. בשנת 1981 התמודדתי בקדם עם 'קרנבל' שהגיע למקום השלישי, ואחרי זה הגעתי בקדם עם 'הורה' למקום הראשון. שנה אחרי זה עפרה חזה זכתה בקדם עם 'חי' שהלחנתי".





לטולדנו יש גם סקופ על "הורה". "המקום הראשון שזכה אז בבריטניה היה השיר 'מעט שלווה' של הזמרת הגרמנייה", הוא מספר. "מסתבר שמישהו תבע אותה אחרי כמה שנים על פלגיאט וזכה במשפט. ככה שיכולנו לזכות".



"בשנת 1980, לאחר שישראל לא השתתפה באירוויזיון, הגיע אלינו האמרגן חיים סבן, שהיה חבר של המוזיקאי שוקי לוי", מספרת גם שלומית אהרון, שייצגה את ישראל באירוויזיון באירלנד ב־1981 עם הכל עובר חביבי. שירם "הלילה", שכתבו אהרון ויובל דור והלחין שוקי לוי, סיים במקום השביעי. "חיים העביר לנו שיר באנגלית שכתב שוקי. יובל דור ואני כתבנו טקסט בעברית לשיר והופענו איתו בקדם. השאר היסטוריה".



"אני הגעתי בטעות לאירוויזיון", מגחכת דפנה דקל, שייצגה את ישראל באירוויזיון בשוודיה ב־1992 עם השיר "זה רק ספורט", שכתב אהוד מנור והלחין קובי אשרת, וסיימה במקום השישי. "קובי אשרת ואהוד מנור ז"ל כתבו שיר יותר מדי מוצלח".



"רגע, דפנה, בואי נספר לו מה באמת קרה", אומר קובי אשרת, שחווה את האירוויזיון כיוצר גם עם השיר "הללויה", שהלחין למילותיה של שמרית אור, וזכה במקום הראשון באירוויזיון שנערך ב־1979 בבנייני האומה בירושלים, בביצוע חלב ודבש. "ערב אחד אהוד צלצל אלי ואמר לי שהוא רוצה שנכתוב שיר לאירוויזיון. אמרתי לו: 'אהוד, אתה זכית, אני זכיתי, עזוב, תן לאחרים להשתתף'. ואהוד אמר לי: 'מה אכפת לך? זה רק ספורט', ואז הוא כתב את השיר. השיר התמודד בקדם, וזה היה קדם לא פשוט. זה היה קדם עם משפט. השיר 'התקווה', שזכה במקום השני, היה של ענת עצמון וירוסלב יעקובוביץ'. ענת וירוסלב הגישו צו לבית משפט על זה שהשיר שלנו ארוך ב־17 שניות מהמותר ודרשו לבטל אותו, לפסול אותנו מהאירוויזיון ושהם יזכו. השופט כנראה חיבב מאוד את דפנה ופסק לטובתנו".



אשרת הלחין גם את השיר "עולה עולה", שכתבה חמוטל בן זאב וביצע יזהר כהן בשוודיה (1985, מקום 5), ועיבד מוזיקלית את "שיר הבטלנים" שכתב והלחין זהר לסקוב וביצע "צמד הבטלנים" (אבי קושניר ונתן דטנר) באירוויזיון בבריסל (1987, מקום 8), ואת השיר "כאן", שכתב והלחין עוזי חיטמן וביצעו אורנה ומשה דץ באירוויזיון שנערך ברומא (1991, מקום 3).




המשתתף האחרון בפאנל הוא אימרי זיו, שבניגוד לשאר המשתתפים הגיע לייצגנו במסגרת התוכנית הכוכב הבא לאירוויזיון. "בשנת 2015, כשישראל השתמשה לראשונה במתכונת של 'הכוכב הבא לאירוויזיון', דורון מדלי, שכתב את Golden Boy של נדב גדג', הציע לי להשתתף כזמר ליווי", הוא מספר. "אחר כך הם רצו אותי לעוד שנה עם חובי סטאר. היה דיבור שאנסה את מזלי כמתמודד ב'הכוכב הבא'. לא הובטח לי שום דבר, פשוט אמרו לי ללכת ומה שיהיה - יהיה. וזה קרה".

איך בוחרים או יוצרים שיר לאירוויזיון?
אשרת: "אנשים חושבים שיש נוסחה. זה קשקוש. אתה צריך שביום מסוים ובשנה מסוימת יתחברו כמה גורמים. אם חסר אחד מהם, זה לא יקרה. אתה צריך שיר שיהיה יותר טוב מכל האחרים, עם אפיון מנצח. אתה צריך את המבצע המנצח, ואתה צריך להיות במדינה שבדיוק בזמן הזה זה קורה בה משום מה. ישראל זכתה ארבע פעמים, זה לא צחוק".

טולדנו: "לדעתי, הדבר החשוב ביותר זה לבוא עם שירים שיהיה להם אפיון מקומי, משהו אותנטי משלנו. יש משהו אקזוטי באוזן האירופאית, כשהיא שומעת משהו שלנו שאותו הם לא יודעים לעשות".

היום כבר לא שרים בעברית. מה דעתכם על זה?

אילנית: "זה חבל. האירוויזיון הפך כבר לשואו. בזמנו זו הייתה תחרות שבה ייצגו מדינה ושפה. היום זה כבר לא קיים, וחבל".

אשרת: "כל האירוויזיון שינה את פניו לחלוטין. אז, כל מדינה הייתה חייבת לשיר בשפתה, וזה נתן ייחודיות לשירים. אתה שומע היום את יוון שרה פופ אנגלי. ליוון יש מוזיקה נפלאה, מה הם צריכים לשיר באנגלית?"

אהרון: "לא צריך להיות צביון בינלאומי. זו תחרות שירים, וכל מדינה צריכה לשיר בשפה שמאפיינת אותה. זו מטרת התחרות".

זיו: "אנשים אוהבים לשמוע אנגלית כי הם מבינים אנגלית. מי שלא מבין עברית, לא אוהב לשמוע עברית".

טולדנו: "אז איך אתה מסביר ש'הללויה' ו'אבניבי' זכו במקום הראשון?"

זיו: "חבר'ה, אני לא מדבר על לפני 40 שנה, אני מדבר על היום. זה כמו שאני הייתי בלהקה צבאית, ואנשים לא אוהבים לשמוע שירים מקוריים אלא אוהבים לשמוע מזרחית. אין מה לעשות, זמנים משתנים. אנחנו לא יכולים להיתקע בעבר".

אשרת: "הוא צודק".

אהרון: "הוא צודק, אבל יש לי תיאוריה שלפיה גם אם אנשים אוהבים דברים, אם אתה מביא להם משהו אחר שאתה מאמין שהוא נכון, זה יכול לרגש אותם מאוד".

זיו: "אגב, אני מסכים מאוד עם האמירה של להביא משהו שמייחד את המדינה. לכן בשנים האחרונות גם בשיר שלי, גם אצל נטע ברזילי וגם אצל נדב גדג' היה משהו ים־תיכוני. זה מה שנותן את הייחודיות. אני לא אוהב ב'הכוכב הבא' שאומרים: 'זה מתאים לאירוויזיון וזה לא מתאים'. כל שנה יש משהו שונה. אין מתאים או לא מתאים".

להחליף את ההמנון

תספרו אנקדוטות מאחורי הקלעים של השירים.
טולדנו: "עם 'הורה' הייתה בעיה. המילה 'הורה' זה זונה בפינית. אז בכל פעם שהיו משמיעים את 'הורה', היו בפינלנד סוגרים את הטלוויזיה כי לא נעים, הילדים. לכן קיבלנו ניקוד 0 שם. אבל ברצינות, אני זוכר שכשהיינו במלון, בא אלינו איש ביטחון שאמר מה מותר ומה אסור ואיך צריך להתנהג. הוא הציע, כיוון שכולנו גרנו באותה קומה, נאמץ איזו סיסמה או קוד שנדע אם לפתוח את הדלת או לא. בסוף הצענו שהסיסמה תהיה 'הורה'. כשאתה דופק על הדלת ומהצד השני שואלים: 'מי זה?', אתה עונה: 'הורה'. ואם הוא שואל 'איזו הורה?', אתה עונה: 'ההיא עם ה־ה'".

אהרון: "הייתי אז בחודש השביעי להריוני ובאותה תחרות הגענו למקום השביעי. טליה, הבת שלי, אומרת שאם הייתי בחודש הראשון בהריון איתה, אולי היינו זוכים במקום הראשון. גם היו צריכים להרחיב את השמלה שלי בגלל ההריון. אני זוכרת שישבנו עם צדי צרפתי ותפרנו פאייטים לשמלה".

דקל: "בשבוע של האירוויזיון חגגתי יום הולדת 26 וקיבלתי את המתנה הכי יפה, ויסלח לי בעלי שקונה לי מתנות יפות ומהממות. אהוד מנור וקובי אשרת כתבו לי שיר במתנה: 'שבעה במאי' על שם יום ההולדת שלי. אני זוכרת שבאתי ובהפתעה ראיתי את קובי שר את השיר על פסנתר כנף שקוף, וכל המשלחת הייתה. הקלטתי את השיר לא מזמן יחד עם קובי".

אשרת: "יש שני סיפורים מעניינים על 'הללויה': בארבע אחר הצהריים הייתה החזרה הגנרלית האחרונה. חמש דקות לפני תחילת החזרה, הגיעו שתי ילדות בריצה מירושלים ונפלו עלי ועל שמוליק בילו מלהקת 'חלב ודבש' ואמרו: 'סבתא שלנו שלחה אותנו להגיד לכם שאם תיכנסו עם רגל ימין לבמה ותגידו שש פעמים: 'ונח מצא חן בעיני השם', אתם תזכו באירוויזיון. אתה חושב שלקחנו צ'אנס? צעקנו בקולי קולות. בנוסף, למחרת היה 1 באפריל ומישהו חמד לצון והוציא לרדיו ידיעה שהממשלה שוקלת להחליף את ההמנון ב'הללויה', והיה בלגן וצעקות".



אילו תגובות קיבלתם כשנחשף השיר שלכם לאירוויזיון לפני התחרות עצמה?
טולדנו: "אצלי היו תגובות מאוד משונות. היה זמר מפורסם שאמר: 'מה? 'הורה'? זה שיר ישראלי, מה האירופאים מבינים ב'הורה'? זה שיר בדיחה, אני אוכל את הכובע אם הוא זוכה בקדם אירוויזיון. בבוקר למחרת האירוויזיון, כשעוד היינו במלון קצת מבואסים מהמקום השני, התקשר אלי אריה מקל מרשות השידור ואמר לי: 'שמע טולדנו, אני אוהב אותך. הבאת לנו את הכבוד בלי ההוצאות. לא צריך לארח'".

אשרת: "אחרי שזכינו עם 'הללויה' באירוויזיון, קיבלנו תביעה מאישה בשם דליה שתבעה אותי למשפט. היא טענה שהיא שלחה לי את המילים של 'הללויה', ואני העברתי לשמרית אור ששינתה קצת את המילים. פתאום כל העיתונאים הכפישו אותנו שאנחנו מנצלים אישה תמימה. עד שהתברר שהיא משוגעת, אחת שגונבת צ'קים ומסובכת עם החוק, וירדו מאיתנו".

זיו: "אצלי, בגלל שזה בעידן הרשתות החברתיות, אתה מקבל את הכל ישר לפרצוף, ואני אדם שקורא כל טוקבק ועוקב אחרי לייקים וכל תגובה. האירוויזיון מבחינתי היה סוג של ריאליטי. במשך שלושה חודשים אתה אך ורק בזה, ואני חושב שקצת הדחקתי. לא הצלחתי לנתק את עצמי מכל הרעשים סביב. ברגע שעלינו בהימורים, אז אנשים סתמו את הפה. בכל שנה יש לאנשים מה לומר. אין מה לעשות".

אילנית: "בגלל שהייתי הנציגה הראשונה, אז כולם התלהבו מ'אי שם' ומזה שאני נוסעת לייצג אותנו במופע כזה גדול. צילמו קליפ שלי שרה את 'אי שם' בחומות עכו. ברגע שהראו את הקליפ בטלוויזיה בשחור־לבן, אנשים מאוד אהבו את השיר. כשהופעתי, בגלל שהיה רק ערוץ אחד, כולם ישבו בבית, צפו והתלהבו מזה שישראל סוף־סוף באירוויזיון בשידור ישיר של המופע".

דקל: "הופתעתי מאוד שבמקום להתעסק בשיר, התעסקו במה שלבשתי. לא הבנתי למה לא מתייחסים לטקסט וללחן ולביצוע, אלא רק לשמלה. הייתה לי שמלת מיני מתנופפת כזו, ובכל פעם שהסתובבתי, הרגשתי לא נוח. אז ביקשתי מצדי צרפתי שיעשו לי מכנסונים כדי שאוכל להסתובב בכיף. כשהגענו לתחרות בשוודיה והסתובבתי עם השמלה, למחרת בעמוד הראשון בכל העיתונים שם הראו תמונה שלי עם החצאית והמכנסונים וכתבו בכותרת: 'פיג'מה ישראלית?' צדי נבהל וישר הוריד את המכנסונים".



מה חשבתם על השיר שלכם כששמעתם אותו?
אילנית: "הזמן עשה את שלו, ועד היום אני שרה את 'אי שם' ואת 'אהבה היא שיר לשניים' ואוהבת אותם. לגבי 'אי שם', ישבנו, אהוד מנור, נורית הירש, שלמה צח ואני, וחשבנו איך לכתוב שיר לאירוויזיון. האזנו הרבה לפסטיבלי סן רמו האיטלקיים שהיו פופולריים אז. אהוד בגדולתו ידע למצוא מילים שיתאימו ללחן. ונורית היא בינלאומית ויודעת מה לכתוב. מאוד אהבתי את השיר כי הוא היה תפור עלי ולסגנון שלי".

דקל: "אחרי שאמרו לי ששם השיר הוא 'זה רק ספורט', אמרתי לאהוד מנור: 'אני באמת הולכת לדבר הזה בשביל הכיף והפאן ואני אשמח אם הטקסט יעורר את זה'. כששמעתי את הלחן של קובי, בהתחלה התלהבתי ממנו ואחרי זה אמרתי לעצמי: 'צריך בלון חמצן כדי לשיר את השיר הזה, הוא מאוד מורכב!'. חשבתי שייתנו לי שיר קל".

טולדנו: "כשהקלטנו את 'הורה' באולפני סיגמא המיתולוגיים, יצאתי עם הקסטה של השיר והאזנתי לו באוטו בדרך הביתה עם דמעות בעיניים. הרגשתי שיש פה שיר שלא יכול להיות שלא יצא ממנו משהו. זה היה כל כך מרגש. שמעתי אותו מיליון פעם ולא התעייפתי. זו הייתה התחושה הכי עוצמתית שהייתה לי מבחינת שיר".

אילו חוויות זכורות לכם מהתחרות עצמה?
טולדנו: "הייתי בלי אוויר בתחרות. אפשר היה לעשות מלחמת עולם מאחור ולא הייתי שם לב. הייתי כל כך מרוכז בשלוש הדקות האלה, שכל שנייה נראתה לי סוף העולם. אחרי הביצוע יורם טהרלב בא ואמר: 'יש לך מקום ראשון בטוח'".

אהרון: "קיבלו אותנו בעניין. אני זוכרת ששמרו עלינו מאוד. הלכנו יום אחד לטייל בין החנויות ושמתי לב שיש כל מיני אנשים שמסתכלים עלינו וצלליות שעוקבות אחרינו, וזה קצת הבהיל אותי, אבל אז הבנתי שאלו בעצם אנשי ביטחון ששומרים עלינו. אני זוכרת שהיו בביצוע שלנו הפרעות בשידור חי, ועד היום אנחנו לא יודעים אם זה היה מכוון או לא".

אילנית: "עשיתי פרסומת ל'דפנה טורס' כדי שיממנו לנו את הכרטיסים למשלחת. אנחנו מימנו בעצמנו את הנסיעה. רק אחרי זה רשות השידור החלה לממן את נסיעת הנציגים. העיתונאים רדפו אחרינו בסקרנות. אני גם זוכרת את שומרי הראש, בייחוד לאחר טבח הספורטאים במינכן. עוד חוויה שזכורה לי הייתה שלנורית הירש, שהלחינה את 'אי שם', הייתה חולצה עם אלף כפתורים צפופים, והיא לא הייתה מסוגלת לסגור אותה. אז היא ביקשה ממני לכפתר לה את החולצה כי אני הייתי רגועה. לפני שעלינו לבמה, נורית נלחצה ולא זכרה את הקצב. הייתי צריכה להרגיע אותה".

אשרת: "זכור לי הרגע שאחרי ביצוע הניצחון של 'הללויה'. יצאנו מהבמה ואיזה 700 עיתונאים רדפו אחרינו באמוק. כשנסעתי עם דץ ודצה לרומא, שלחתי כשבוע לפני התחרות את הפרטיטורות לתזמורת שתלמד את התפקידים המוזיקליים. כשהגעתי לחדר החזרות, אני זוכר שהתזמורת קמה ומחאה כפיים. המנצח אמר: 'לא שמענו את השירים, אבל העיבוד שלך מנצח'".

זיו: "כמה שזה נשמע קלישאתי, הדבר העיקרי שהתרכזתי בו היה לעלות לגמר. הרגע הזה שאמרו שישראל עלתה לגמר - זו הרגשה שאתה לא יכול לשכוח. נשמתי לרווחה כי 'אין פדיחה'".



איך קיבלו אתכם בארץ לאחר התחרות?
זיו: "אומנם עליתי לגמר, אבל המיקום שלי בגמר לא היה גבוה. כשהגעתי לארץ הייתה אהבה מאוד גדולה וחיבוק גדול מהקהל".

טולדנו: "אין מילה שיותר מסמלת את ארץ ישראל הישנה והטובה מ'הורה'. השיר היה כל כך ישראלי, והקהל אהב את זה וקיבל אותי מאוד יפה אחרי זה. הייתה גאווה גדולה. חזרתי מיד אחרי האירוויזיון להופעת יום העצמאות בבאר שבע, והיו צריכים 20 שוטרים להבריח אותי באמבולנס מהופעה להופעה. הייתה היסטריה המונית ומפחידה בתחושה שכל אחד רוצה לגעת בך".

אהרון: "הייתה תחושה ששולחים אותך לנצח באיזו מלחמה, שזה יותר חשוב מהכל. חזרנו ולא ניצחנו במלחמה, אז הייתה תחושה של קצת החמצה ואכזבה, אבל לאט־לאט זה התאזן, והשיר הזה עד היום אהוב על ידי הקהל".

אשרת: "בגלל שזו הייתה הפעם הראשונה שישראל זכתה בדאבל, אף אחד לא חלם או פנטז על זה, ובאולם הייתה היסטריה. בתקופה שלנו לשירים הייתה המשכיות. היום מי זוכר את השירים של האירוויזיון בשנים האחרונות? אפילו המדינות הזוכות לא זוכרות את השירים".

אילנית: "כולם התלהבו. היו עוצרים אותי ברחוב ומפרגנים לי, והרעיפו עלי תגובות חמות. הרגשתי שאני הולכת לייצג את המדינה וצריכה לעשות את העבודה פרפקט".

דקל: "השיר התקבל באהדה רבה בסך הכל. יש דור שלם של ילדים שגדל על השיר הזה".

קובי: "בתקופה שלנו, בגלל שהכל היה בעברית ונורא ישראלי, הרגשנו שאנחנו באמת מייצגים את המדינה. בתקופה של אימרי יש יותר גלובליזציה".
זיו: "מצד שני, בגלל שכולם כיום מעורבים בבחירת הנציג ובתהליך הבחירה של השיר, אז יש סוג של שליחות כי אנשים כל כך סומכים עליך כי רואים אותך כנציג שלהם".



הייתם חוזרים שוב לתחרות?
זיו: "קל, ברור שכן".

דקל: "ממש לא. זו הייתה חוויה נעימה וזהו. נגעתי באירוויזיון בכל פן אפשרי: גם כמשתתפת וגם כמנחה. מיציתי".

טולדנו: "בשביל להיות בעשירייה הראשונה, אני לא פוסל. כי נשארים לך שירים שהם בדרך כלל מאוד מצליחים".

אהרון: "זה מתאים לגיל מסוים. זה כיף לפעם אחת, אבל לשאר הקריירה אתה רוצה דברים אחרים".

אילנית: "היום בטח שלא הייתי עושה את זה. כשקובי כתב לי באייטיז את 'בללייקה', הוא מאוד רצה שנלך עם זה לאירוויזיון, אבל אמרתי לו שאני כבר לא רוצה ללכת - לא לקדם ולא לאירוויזיון. הייתה לי קצת אכזבה מהאירוויזיון של 1977. השיר פנטסטי, אבל מיציתי. לא מזמן ראיתי אירוויזיון שבו זמר צרפתי מבוגר עלה לשיר ולא השתלב כל כך בין החבר'ה הצעירים, וזה נראה לי פתטי כבר".

אשרת: "אני לא יכול לחזור. היום אין תזמורת, הרוב פלייבקים".

בזכות ולא בחסד

מה דעתכם על שיטת בחירת המתמודדים לאירוויזיון היום א־לה "הכוכב הבא לאירוויזיון"?
שלומית: "זו שיטה נהדרת שמוכיחה את עצמה, אבל מצד שני זה ממדר זמרים שהם כבר משופשפים ומקצועיים. אני לא נגד זה, אבל בעיני החיסרון הוא שאתה בוחר את הזמר, אבל לא בוחר את השיר. לקהל יש שליטה על האמן שייצג אותנו, אבל לא על השיר".

קובי: "אין לנו מושג איך השיר של האירוויזיון נבחר. מי מחליט אילו שירים נבחרו? מי יושב בוועדה? לקהל יש אינסטינקט שיפוטי הכי נכון. השקלול בין דעות מקצועיות לדעות של הקהל הוא השילוב הנכון".

טולדנו: "אם אתה בוחר את הזמר עם השיר, זה יכול להיות יותר יעיל".

אהרון: "אבל הנה נטע זכתה בשיטה הזאת".

טולדנו: "נטע היא סיפור יוצא מן הכלל, כולל המסר שהיא העבירה. זה מה שעבד".

דקל: "נטע מדהימה. אבל אני באמת מאמינה שצריכים לתת לציבור גם לבחור את השירים".

אשרת: "דורון מדלי אמר שנטע 'נקלעה לסיטואציה', אבל אם היא לא הייתה מבצעת את השיר, הוא בחיים לא היה זוכה. נטע עשתה את השיר".
אילנית: "הזמרים ב'כוכב הבא לאירוויזיון' הם צעירים וללא ניסיון וזה משפיע עליהם נפשית. זה החיסרון. לפעמים כל זה גדול עליהם, ואחרי האירוויזיון הם נופלים מבחינה נפשית".

טולדנו: "לפעמים לזכות במקום הראשון זה יותר גרוע מהמקום האחרון מבחינה נפשית. זה מאוד קשה לסחוב את התקופה הזאת".

אשרת: "זה מה שקרה עם 'חלב ודבש'. כשהקמנו את הלהקה בשביל האירוויזיון, איך שהם זכו עם השיר הראשון שלהם - היינו צריכים להוריד אותם לאדמה. הם היו כל הזמן על התקרה ונטרפו מהבום הזה. הם לא הבינו מה קורה איתם והתבלבלו".

זיו: "פעם אלו היו אמנים עם קריירות, ולכן הם באו יותר מוכנים. היום רוב המתמודדים אנונימיים. ובקשר לפורמט, התחרות מערבת את העם בתהליך הבחירה. נכון שאפשר לשלב את הקהל גם בבחירת השיר, וזה יכול להיות פורמט נהדר. נקודת ההתחלה בקריירה שלי הייתה באירוויזיון, שזה מקום מאוד גבוה לזמר מתחיל. אבל אני חושב שאם אתה לא מגיע לטופ 10, אנשים זוכרים לך את זה לא לטובה".

טולדנו: "כל זמר צריך לחפש את הזרקור הכי גדול שיש, ואם יש לו את השאיפה לעמוד על הבמה הזו של 'הכוכב הבא' בזכות ולא בחסד – שילך על זה".



מה דעתכם על השיר של קובי מרימי?
אילנית: "השיר מלודי מאוד והזמר מוכשר מאוד. העניין הוא שהיום האירוויזיון כל כך מגוון שאי אפשר לדעת. לפני נטע זכה שיר פורטוגלי שנגע ללבי".

אשרת: "לא ירדתי מהפסים מהשיר. אבל הוא בחור מרגש, ויש בו משהו פגיע וזה עובר הלאה. נטע זכתה עם שיר קצבי ואנשים מצפים שהשנה גם יהיה שיר קצבי. השנה יש מלא בלדות, ויהיה לקובי קשה מאוד להתחרות. התגובות בארץ נורא פושרות, והתגובות בחו"ל נורא מתלהבות ומתרגשות מהשיר של קובי".

אהרון: "המשהו הפגיע הזה יכול לשחק לטובתו. השיר תפור למידותיו ואם הוא יביא לתחרות את הפגיעות הזו, זה יכול לעשות את העבודה".

זיו: "אף אחד לא יכול לדעת. השיר מאוד מתאים לקובי. אנשים בארץ לא מבינים מה זה אירוויזיון ולא מבינים שבכל שנה זוכה משהו אחר. אנחנו לא מנסים לעשות עוד נטע".

טולדנו: "פעם הייתה לי תחושה שאני יודע ומבין יותר מה צריך ומה לא צריך. היום זה נהיה עניין של מה אחרים יעשו, איך אתה מתבלט ביחס לאחרים. אני מרגיש יותר אבוד בקונסטלציה הזאת. אני לא הייתי בוחר את השיר של קובי. הוא בחור באמת נוגע ללב וזמר מצוין, אבל אני חושב שהוא היה צריך שיר יותר מרגש. אני מאחל לו את כל ההצלחה שבעולם והלוואי שאני טועה".

אהרון: "דווקא מאוד אהבתי את הטקסט, ואני חושבת שאם הוא יסיר את הפוזה של האירוויזיון, הוא יכול לגעת".

מה דעתכם על הביקורות החריפות על השיר?
טולדנו: "זה לא פייר וזה לא נכון. זו תרבות רעה".

אילנית: "היום ברשתות החברתיות על כל דבר מתנפלים. זה הפך לג'ונגל חסר שליטה וגועל נפש".

זיו: "זה נהיה סוג של אופנה לקטול בטוקבקים, היד קלה על המקלדת ונהייתה אופנה לא לפרגן לאמנים. לכל שיר ובכל שנה היו ביקורות טובות ולא טובות. בואו נחכה ונראה מה קורה. מצד שני, תראו איזה דיון זה עושה פה בפאנל. עדיף שידברו עליך רע מאשר שלא ידברו עליך".

איזה טיפ הייתם נותנים לו לאירוויזיון?
אילנית: "לשיר מהלב ובפשטות ולהביע את המילים. בלי מניירות ובלי שום דבר. שיהיה פשוט הוא".

טולדנו: "שילך במלוא האופטימיות ויהיה נינוח ככל האפשר. שייקח אולי כדור, לי זה לא עזר. ההתרגשות תלך ותגבר. שישתדל להיות רגוע עד כמה שאפשר. אני מאחל לו את כל ההצלחה שבעולם".

דקל: "שיזכור ש'זה רק ספורט'".

אשרת: "הרגע שאחרי האירוויזיון יכול להיות לו קשה מאוד אם הוא לא יזכה. הרי כרגע הוא בפריים־טיים ומי יודע מה יקרה לו אחרי זה? חשוב שישמור על עצמו ועל פרופורציות. הוא קסם של בחור".

זיו: "זה יכול להיות גם בעוכריו כי החשיפה מול העולם פחותה. לרוב נציגי אותה מדינה זוכים במקומות האחרונים. דאבל יהיה קשה, אבל אני מקווה שהוא יעשה זאת. הכי חשוב שייהנה מהחוויה המדהימה הזאת".

דקל: "יש בו משהו מאוד זכיר, המכלול שלו הוא משהו שיכול לפרוח גם אחרי התחרות".

אילנית: "מחזות זמר תפורים עליו".

אהרון: "שיידע שהעולם לא מתחיל ולא נגמר באירוויזיון. אם הוא אמן אמיתי, הוא יבנה את הקריירה שלו בכל מצב".