נפתח בהמחשה אודיו־ויזואלית. היכנסו, בבקשה, ליו־טיוב, הקישו see me feel me, ואז בחרו בלינק של ההופעה החיה בוודסטוק. אתם תודו לי. חמש דקות של אש ותמרות עשן, באדיבות המי - אחת מלהקות הרוק הגדולות בהיסטוריה (טוב, די עם הנימוס, הכי גדולה), שמבצעת את קטע הסיום מתוך אופרת הרוק שלה, “טומי". יצירת מופת שחוגגת ממש עכשיו יובל להיווסדה.

כשאני אומר אופרת רוק, אתם בטח מצפים למופע גרנדיוזי, עם תפאורת ענק וצליל וגישה כללית מנופחים להפליא. תודה רבה, רוג'ר ווטרס, גם על זה. אבל בקטע שבו תצפו תגלו רוק שרירי, רזה ועוצמתי בעליל. וזה בדיוק סוד יופיה של “טומי". החיבור בין היומרנות הסיפורית והמוזיקלית של יצירת קונספט עם עלילה מתגלגלת ומוטיבים מוזיקליים חוזרים, לבין הרוק'נרול הסוחף של המי, שלא נותן ליומרה הזו להפוך לטרחנית. להפך. הוא בונה יצור כלאיים מרהיב, שהוא גם אינטלקטואלי וגם חייתי לגמרי.

שזה, באופן כללי, גם מה שניתן לומר על האיש שמאחורי כל הרעש הזה, פיט טאונסנד. היוצר המרכזי של המי ואחד המוזיקאים הגדולים בהיסטוריה, שהיה גם בוגר סקרן ורעב לידע של בית ספר לאומנות וגם ניהיליסט אמיתי. כזה שמצא במוזיקה פורקן כמעט אלים למצוקות הפרטיות שלו. האיש קרא ביום ספרי פילוסופיה ומיתולוגיה הודית, ושבר בלילה גיטרות על הבמה, תוך שהוא שותה ומסניף כל מה שנקרה בדרכו.

בהתאמה, גם הסיפור של “טומי" רווי במוטיבים אוטוביוגרפיים מתוך ההתבגרות הקשה של טאונסנד. העלילה, בגדול, היא כזו: קפטן ווקר, חייל אנגלי במלחמת העולם הראשונה, מוכרז כנעדר. אשתו יולדת את בנם, טומי, ומוצאת לה מאהב. כשווקר שב הביתה במפתיע, הוא מגלה את המאהב, הורג אותו בהתקף זעם והכל לנגד עיני ילדו הקטן. ההורים דורשים מטומי להאמין שהוא לא ראה, לא שמע ולא יאמר דבר על מה שקרה, והוא הופך באופן פסיכוסומטי לחירש, אילם ועיוור. טומי פסיבי כמעט לגמרי לאורך שנות ילדותו והתבגרותו, ומבוגרים שונים מתעללים בו ומנצלים אותו. ואז מתגלה שיש לו כישרון נדיר למשחק הפינבול והוא הופך לסוג של אליל, עם שובל של מעריצים. הוא נרפא, כשרופא מאלץ אותו לעמוד מול מראה.

טומי שב לתפקוד נורמלי, נתקף בתחושות גדולה ודורש ממאמיני הפינבול שלו לצאת איתו למסע רוחני כדי להגיע לגאולה. אבל אלה מורדים בו, לבסוף, כשהוא לא משפר את מצבם החומרי. ולנמשל: טאונסנד עצמו עבר התעללות מינית בגיל צעיר, סבל מהזנחה רגשית קשה של אמו ואימץ את מוטיב האילמות מהפילוסופיה של הגורו ההודי מייהאר באבא, שגזר על עצמו שתיקה בשנות ה־20 של המאה הקודמת. התורה של באבא, שזכתה לפופולריות רבה בעידן הפסיכדלי, גרסה שאתה צריך לאבד את עצמך כדי למצוא את אלוהים ואת האני הפנימי שלך. שזה בדיוק מה שקרה לטומי. וככל הנראה, גם לטאונסנד.

***

בשנת 1969 המי - חבורה אנגלית שכללה פרט לטאונסנד את הזמר הענק רוג'ר דאלטרי, המתופף המיתולוגי קית מון והבסיסט המדהים ג'ון אנטוויסל - הייתה כבר להקה סופר מצליחה. "My generation" שלהם נתפס כהמנון של דור שלם, שלושת האלבומים הראשונים שהוציאה הפכו ללהיטים, והיא זכתה לפופולריות גם במקום החשוב ביותר, כלכלית לפחות - ארצות הברית. טאונסנד אפילו הוזמן להיות המרואיין הראשון של מגזין ה"רולינג סטון", שרק נוסד. ובאותו ראיון הוא חשף שהלהקה עובדת על אופרת רוק חדשה. להלן "טומי".

השאפתנות של טאונסנד וחבריו הביאה אותם לייצר משהו שהיום נתפס כטריוויאלי, אבל בזמן אמת היה חידוש מהפכני. יצירת רוק הבנויה סביב דמות מרכזית ועלילה מתמשכת, ובנויה כאופרה לכל דבר. היא נפתחת באוברטורה, כלומר קטע כלי המהווה מבוא ליצירה כולה וכולל לחנים שיחזרו בהרחבה בהמשך העלילה; כוללת מוטיבים מוזיקליים שחוזרים על עצמם לאורך האלבום כולו; חציה הראשון מסתיים באנדרטורה - עוד קטע כלי ארוך, שמסכם את תחושותיו של הגיבור עד לשלב הזה; והיא מסתיימת בשיר שהוא מעין מחרוזת של רכיבים מוזיקליים שנכללו באופרה. אם “סרג'נט פפר" של הביטלס שיצא שנתיים קודם לכן נחשב מהפכני, כי היה מאחוריו סוג (קלוש למדי) של קונספט, כאן כבר דובר באלבום קונספט לכל דבר ועניין. סיפורי ומוזיקלי. וכזה שהגיע בזמן הנכון. המסרים של “טומי", גם אם אפשר להאשים אותם לפעמים בפשטנות, השתלבו להפליא עם רוח התקופה המהפכנית של סוף הסיקסטיז.




הבורגנות החונקת והצבועה; המשפחה המסורתית כגיהינום; הטמטום והסכנה שכרוכים בתהילה ובכוכבות; אימת הפאשיזם; החומרנות המערבית שנמלטת מכל ביטוי של רוחניות ועוד ועוד. עוצמתה של היצירה, בצירוף העיתוי המושלם שלה, הפכו את “טומי" להשראה פורצת דרך, בכל הנוגע לחיבור בין צלילים ועלילה. בלעדיו קשה לדמיין את “החומה" של פינק פלויד, “מופע הקולנוע של רוקי", “מלחמת העולמות" ואפילו את "סיפורי פוגי" שלנו.

***

מבחינת המי עצמם, ההצלחה של “טומי" התבררה כהרסנית למדי. חברי הלהקה, פרט לדאלטרי, שקעו במגוון רחב של התמכרויות. היומרה של טאונסנד רק התעצמה, והביאה אותו לנסות לכתוב אופרת רוק חדשה שתתעלה על "טומי". זה גרם למלחמות עולם עם יתר חברי הלהקה ולהתמוטטות עצבים קשה של טאונסנד. בסופו של דבר, בשנת 1973 המי הוציאו אופרת רוק נוספת שלו, “קוואדרופוניה", שלצד הברקות מופלאות סבלה מעומס יתר של חשיבות עצמית.

שנתיים מאוחר יותר “טומי" זכתה לעיבוד קולנועי של הבמאי הבריטי קן ראסל. כוכב הסרט היה סולן הלהקה רוג'ר דאלטרי, שגילם את טומי, ולצדו שיחקו גם יתר החברים. הסרט, שכלל הופעות אורח מרהיבות של אומנים כמו אריק קלפטון, טינה טרנר, ג'ק ניקולסון, אלטון ג'ון ואחרים, והתבסס באופן גס על עלילת האלבום, היה וולגרי, מוגזם בכל פרמטר וגם הפסקול שלו נפל משמעותית מאיכות המקור. ועדיין, נכללו בו סצינות ויזואליות בלתי נשכחות, שחיזקו את המיתולוגיה של "טומי". קלפטון כמנהיג כנסייה הסוגדת למרילין מונרו; אן מרגרט, אמו של טומי, מתפלשת בשיטפון של שעועית; אלטון ג'ון שר את "pinball wizard" על נעלי פלטפורמה ענקיות ועוד ועוד.



ועדיין, הסרט סימן את הנפיחות והפומפוזיות הכנראה בלתי נמנעות שאפיינו את המי בעידן שאחרי “טומי". רק שש שנים קודם לכן, על הבמה של וודסטוק, הכל עוד היה תמים ופשוט הרבה יותר. המי נתנו שם הופעה בלתי נשכחת של ארבע שעות תמימות, חלק גדול מהן הוקדש לאופרת הרוק שיצאה שלושה חודשים קודם לכן. זה היה לילה מדהים, כולל זריחה שעלתה בשיא המופע וגרמה לבסיסט הלהקה ג'ון אנטוויסל להכריז ש"אלוהים היה התאורן שלנו". אבל הרגע הבלתי נשכח באמת היה זה שבו פעיל השלום אבי הופמן פרץ לבמה והתחיל לנסות לשלהב את הקהל בססמאות נגד וייטנאם. הקהל, מצדו, נענה בשמחה. האקט הכי טבעי מבחינת הלהקה היה לחבק את הופמן, כדי למצוא חן בעיני הקהל ההיפי. אבל טאונסנד, רוקר קשוח ואינדיבידואל אמיתי, התעצבן על האורח הלא קרוא, חבט בו בגיטרה והעיף אותו מהבמה. בדיוק כמו טומי שלו, הוא לא היה מוכן להשתעבד לאהבת הקהל.