כשאני אומר אופרת רוק, אתם בטח מצפים למופע גרנדיוזי, עם תפאורת ענק וצליל וגישה כללית מנופחים להפליא. תודה רבה, רוג'ר ווטרס, גם על זה. אבל בקטע שבו תצפו תגלו רוק שרירי, רזה ועוצמתי בעליל. וזה בדיוק סוד יופיה של “טומי". החיבור בין היומרנות הסיפורית והמוזיקלית של יצירת קונספט עם עלילה מתגלגלת ומוטיבים מוזיקליים חוזרים, לבין הרוק'נרול הסוחף של המי, שלא נותן ליומרה הזו להפוך לטרחנית. להפך. הוא בונה יצור כלאיים מרהיב, שהוא גם אינטלקטואלי וגם חייתי לגמרי.
שזה, באופן כללי, גם מה שניתן לומר על האיש שמאחורי כל הרעש הזה, פיט טאונסנד. היוצר המרכזי של המי ואחד המוזיקאים הגדולים בהיסטוריה, שהיה גם בוגר סקרן ורעב לידע של בית ספר לאומנות וגם ניהיליסט אמיתי. כזה שמצא במוזיקה פורקן כמעט אלים למצוקות הפרטיות שלו. האיש קרא ביום ספרי פילוסופיה ומיתולוגיה הודית, ושבר בלילה גיטרות על הבמה, תוך שהוא שותה ומסניף כל מה שנקרה בדרכו.
בהתאמה, גם הסיפור של “טומי" רווי במוטיבים אוטוביוגרפיים מתוך ההתבגרות הקשה של טאונסנד. העלילה, בגדול, היא כזו: קפטן ווקר, חייל אנגלי במלחמת העולם הראשונה, מוכרז כנעדר. אשתו יולדת את בנם, טומי, ומוצאת לה מאהב. כשווקר שב הביתה במפתיע, הוא מגלה את המאהב, הורג אותו בהתקף זעם והכל לנגד עיני ילדו הקטן. ההורים דורשים מטומי להאמין שהוא לא ראה, לא שמע ולא יאמר דבר על מה שקרה, והוא הופך באופן פסיכוסומטי לחירש, אילם ועיוור. טומי פסיבי כמעט לגמרי לאורך שנות ילדותו והתבגרותו, ומבוגרים שונים מתעללים בו ומנצלים אותו. ואז מתגלה שיש לו כישרון נדיר למשחק הפינבול והוא הופך לסוג של אליל, עם שובל של מעריצים. הוא נרפא, כשרופא מאלץ אותו לעמוד מול מראה.
טומי שב לתפקוד נורמלי, נתקף בתחושות גדולה ודורש ממאמיני הפינבול שלו לצאת איתו למסע רוחני כדי להגיע לגאולה. אבל אלה מורדים בו, לבסוף, כשהוא לא משפר את מצבם החומרי. ולנמשל: טאונסנד עצמו עבר התעללות מינית בגיל צעיר, סבל מהזנחה רגשית קשה של אמו ואימץ את מוטיב האילמות מהפילוסופיה של הגורו ההודי מייהאר באבא, שגזר על עצמו שתיקה בשנות ה־20 של המאה הקודמת. התורה של באבא, שזכתה לפופולריות רבה בעידן הפסיכדלי, גרסה שאתה צריך לאבד את עצמך כדי למצוא את אלוהים ואת האני הפנימי שלך. שזה בדיוק מה שקרה לטומי. וככל הנראה, גם לטאונסנד.
***
בשנת 1969 המי - חבורה אנגלית שכללה פרט לטאונסנד את הזמר הענק רוג'ר דאלטרי, המתופף המיתולוגי קית מון והבסיסט המדהים ג'ון אנטוויסל - הייתה כבר להקה סופר מצליחה. "My generation" שלהם נתפס כהמנון של דור שלם, שלושת האלבומים הראשונים שהוציאה הפכו ללהיטים, והיא זכתה לפופולריות גם במקום החשוב ביותר, כלכלית לפחות - ארצות הברית. טאונסנד אפילו הוזמן להיות המרואיין הראשון של מגזין ה"רולינג סטון", שרק נוסד. ובאותו ראיון הוא חשף שהלהקה עובדת על אופרת רוק חדשה. להלן "טומי".
השאפתנות של טאונסנד וחבריו הביאה אותם לייצר משהו שהיום נתפס כטריוויאלי, אבל בזמן אמת היה חידוש מהפכני. יצירת רוק הבנויה סביב דמות מרכזית ועלילה מתמשכת, ובנויה כאופרה לכל דבר. היא נפתחת באוברטורה, כלומר קטע כלי המהווה מבוא ליצירה כולה וכולל לחנים שיחזרו בהרחבה בהמשך העלילה; כוללת מוטיבים מוזיקליים שחוזרים על עצמם לאורך האלבום כולו; חציה הראשון מסתיים באנדרטורה - עוד קטע כלי ארוך, שמסכם את תחושותיו של הגיבור עד לשלב הזה; והיא מסתיימת בשיר שהוא מעין מחרוזת של רכיבים מוזיקליים שנכללו באופרה. אם “סרג'נט פפר" של הביטלס שיצא שנתיים קודם לכן נחשב מהפכני, כי היה מאחוריו סוג (קלוש למדי) של קונספט, כאן כבר דובר באלבום קונספט לכל דבר ועניין. סיפורי ומוזיקלי. וכזה שהגיע בזמן הנכון. המסרים של “טומי", גם אם אפשר להאשים אותם לפעמים בפשטנות, השתלבו להפליא עם רוח התקופה המהפכנית של סוף הסיקסטיז.
התרעות פיקוד העורף