זה לא במקרה שהלוגו שנבחר לתחרות האירוויזיון שנערכת בישראל הוא "סמל קינטי" המורכב משלושה משולשים זוהרים שיוצרים צורת כוכב. בישראל הנטייה היא לשאוף אל הכוכבים. הכי גדול, הכי מרהיב והכי שאפתני - רק צריך להיזהר ממה שקרה בפעם האחרונה בה כיוונו אל הכוכבים - ושלחנו את החללית "בראשית" אל מחוץ לאטמוספירה.

הפקת האירוויזיון הישראלית מתעתדת לעשות את מה שלא נעשה מעולם בתחרות הזו - להביא את מדונה, הכוכבת הגדולה ביותר בעולם (על פי מדדים מסוימים, הזמרת שמכרה הכי הרבה אלבומים בהיסטוריה של ספר השיאים של גינס) לתחרות המוזיקלית. עוד מהלך, להביא את ה'וונדר וומן' המקומית שתמלא בה תפקיד מסתורי (בואו נקווה ששליחת סלפי מארה"ב לא נכללת בהגדרה 'מסתורי'), ואכן נדמה שהפער בין הבעיות שצצות חדשות לבקרים בהפקה ומאיימות לבטל את האירוע, המלחמות בין תאגיד השידור לממשלה והאולם הקטנטן שנבחר לקיים בו את התחרות לבין הגרנדיוזיות הפומפוזית של ההפקה נראה לפעמים כמעט בלתי ניתן לגישור.

נטע ברזילי, חצי גמר האירוויזיון. צלם : אורית פניני
נטע ברזילי, חצי גמר האירוויזיון. צלם : אורית פניני


אל תבינו אותי לא נכון, כאזרח ישראלי וכעיתונאי, בתום שני חצאי גמר מוצלחים, אני מחזיק אצבעות שגמר תחרות יעבור חלק ויהיה מושלם, ולו בשביל ההזדמנות הנדירה לסקר אירוע בסדר גודל כזה מקרוב. אך עם יריית הפתיחה של שרת התרבות שהצהירה נחרצות "שאם האירוויזיון לא יתקיים בשנה הבאה בירושלים- הוא לא יגיע להתארח בישראל", וההחלטה של התאגיד שלא להזמין לבסוף את השרה לתחרות, אולי מחשש שמא תתפרץ לבמה עם דגל ישראל באמצע הנאמבר הבריטי, ניתן לסכם את ההתנהלות סביב התחרות האירופית בארץ במילה אחת – ישראליאדה.

"אני מתחייב שזה יהיה האירוויזיון הטוב בהיסטוריה", אמר אלדד קובלנץ, מנכ"ל תאגיד השידור כאן, "אנחנו לא מאמינים בלהנמיך ציפיות כדי להראות הצלחה. חוץ מזה, עדיף כישלון מפואר מחלומות במגירה". ונראה שכאן בדיוק טמונה הבעיה. כישלון, מפואר או לא, לא צריך להיות אופציה. כשנציגנו לאירוויזיון 2017, אימרי זיו, התראיין ואמר בתקשורת "אנחנו נעשה כל מה שאנחנו יכולים כדי לגרום לאירופה לרקוד ולהרגיש 'Alive' כל השאר - בידיים שלכם", הוא הוריד מעצמו את האחריות לניצחון והגיע למקום ה-23, אך כשנטע ברזילי התכוננה לתחרות של 2018 גם היא וגם הצוות שלה חזרו שוב ושוב על אותה המנטרה - שניצחון הוא האופציה היחידה שקיימת – והביאו את האירוויזיון לישראל.

כעת, כשהבמה מצוחצחת ומוכנה ותותחי הקונפטי טעונים ומלכת הפופ עוד רגע מתיישבת על כס הברזל בתל אביב, בואו נזכור את החלק הראשון מהנאום של קובלנץ – כי חלק השני הוא לא אופציה.



קיץ ברבנר הוא עורך התרבות של אתר "מעריב" ונושא ההרצאה "מאחורי הכותרות" על תקשורת בתחום התרבות. הכתבה המלאה מופיעה ברשת מקומוני "מעריב".