בראשית שנות ה־80, כשתופעת זמרי הקסטות התפשטה כאש בשדה קוצים, משה גיאת, עם החיוך שכמעט לא מש מפניו, היה מנותני הטון בה. קלטותיו עם להיטים דוגמת “יומה יומה” סחפו את הקהל ונמכרו ברבבות עותקים. “יורשו של ג’ו עמר”, הייתה כותרת כתבה שפרסמתי במעריב, אי אז בשנת 1980. דווקא כשהמוזיקה המזרחית, שהוא היה מהפעילים המרכזיים למען החדרתה אל הקהל הרחב, כבשה את מרכז הבמה, הוא נעלם, מבחירה.

את גיאת אני מאתר הרחק מהזרקורים של היום, בבית בשכונת מוסררה בירושלים, שנוף מרהיב נשקף מכל עבריו. מעטים מאיתנו מסוגלים להצהיר כי עלה בידיהם להגשים את חלום ילדותם, וגיאת זכה בכך. “כל מה שרציתי, זה בית הצופה אל הר הבית”, הוא אומר בעיניים בורקות. “הבט מכאן אל הפנורמה. הר הצופים. הר הזיתים. כיפת הסלע. הר הבית. כנסיית הקבר. מנזר נוטרדם. מה צריך יותר?”.

הכותל המערבי.

“הוא קצת חבוי בין בתי העיר העתיקה. זה מקום התפילה שלי, שאליו אני יורד מדי בוקר. במידה מסוימת זה גם מקום עבודה בשבילי, כמי שעורך בר מצוות בכותל. בילדותי, כשהיינו חוזרים מהביקורים אצל קרובים שלנו בקטמון, לא הייתי מפסיק לבכות. כל כך נקשרתי לירושלים, שזה לא הרפה ממני. לפני 22 שנה התחלתי לחפש בסביבה, עד שמצאתי את הבית הזה, שנבנה בימי הטורקים והוא בן 160 שנה. זה היה בתקופת הפיגועים של שנות ה־90 ואשתי חששה לעבור הנה. היא הסכימה שנבוא לניסיון של חודש – ונשארנו. החיים כאן תענוג, המקום פסטורלי. אין את הלחץ של אזור המרכז. קמים בבוקר ושומעים את צלצול פעמוני הכנסיות ואת קריאות המואזין”.

תענוג בעירבון מוגבל.

“אכן, המיקום רגיש. הפיגועים בשער שכם היו מולנו ואז לא יצאנו מהבית. ‘הבאת אותי למערב הפרוע’, אשתי הייתה אומרת. אבל נתנו לגל הרע הזה לעבור מעלינו בלי מחשבות של עזיבה. הרי לא ניתן לערבים להרגיש שהם מנצחים אותנו”.

האישה שאיתו

גיאת, 63, נולד וגדל בשכונת התקווה, שם למד בבית הספר “עוזיאל” בכיתה מעל עפרה חזה. “אני זוכר אותה כילדה חיננית ועדינה, בת למשפחה מכובדת בשכונה”, הוא משחזר. “עם קול הפעמונים שלה היא הייתה סולנית מקהלת בית הספר. לימים, כשנפגשנו בהופעות, כבר היה מרחק. המפיק שלה, בצלאל אלוני, עטף אותה בהרבה אהבה ומצד שני דאג שלא יתקרבו אליה יותר מדי”.

הוא שר מילדות. “זה תורשתי אצלנו”, גיאת מציין ומספר על אביו הצבע, חובב זמר, שהיה חזן בבית הכנסת בצנעא וכאן עודד את שמונת ילדיו לשיר. “הוא ממש דחף אותנו אל הבמות ובזכותו הגעתי אל מה שהגעתי”.

מעבר לשירה במקהלת בית הכנסת בשכונה ולהופעות בשמחות משפחתיות עם אחיו התאום אהרן, שיאה של תקופת הנעורים בקריירה הממושכת של גיאת היה בזכייה בתחרות כישרונות צעירים של “מעריב לנוער”. היו שראו בשניים צמד מבטיח, עד שאחיו קיפח את חייו בתאונת דרכים בעודו רוכב באופניו. “בעקבות האסון, במשך חודשים כמעט לא הייתי מסוגל לשיר, הרגשתי שחסר לי מיתר”, הוא מעיד. “כשהתגייסתי לצבא הלכתי לקורס מש”קי דת, הראש שלי לא היה בשירה. אבל כאשר אחד מהחבר’ה שם, איציק פינקלשטיין, מי שהיה אחר כך חבר שלישיית ‘גלגל’ וחזן, אמר שהוא הולך להיבחן למחרת ללהקה צבאית, הצטרפתי אליו והתקבלתי איתו למקהלת הרבנות הצבאית בניצוחו של מנשה לב־רן. הייתי התימני הראשון בתולדות המקהלה, ספגתי את החזנות האשכנזית ואת השירה החסידית. כששרתי ביידיש את ‘צ’יריבים צ’יריבום’, זאת הייתה ממש אטרקציה”.

גיאת נקלט היטב במקהלה. לא רק שהתברך בשירי סולו, הוא גם קיבל תוך זמן את הפיקוד עליה ואגב כך פתח שם את השערים בפני ציון גולן, מנסיכי הזמר המסולסל. כשהשתחרר, הוא, “תימני שמת על חזנים כמו משה קוסביצקי ומוישה אוישר”, הקים עם יהודה וסרמן, חברו מהמקהלה, את צמד “הראשונים”. “השילוב בינינו היה משהו”, מעיד גיאת. “שרתי במסגרת הצמד ביידיש, יהודה שר בתימנית והקהל, גם בהופעות בחו”ל, השתגע עלינו, אם כי היו שטענו נגדי כי השתכנזתי”.

פעלת נגד זה?
“לא הייתי צריך לעשות הרבה, רק להיות נאמן למקורות של המוזיקה המזרחית. ב’נורה נורה’ גיירתי שיר של פריד אל־אטרש. עם השיר הזה ועם ‘יומה יומה’, מאת ציון שרעבי, שאחר כך כתב לי גם את ‘פעמון זהב’, עוד להיט ענק, הגעתי לשיא. מי שמאוד עזר לי להגיע לכך היה אברהם דוד הכהן, שאותו גייסתי כמעבד וכנגן ראשי בקאנון”.

מה היה מבחינתך השיא?
“תקליט שהוצאתי בחברת ‘האחים ראובני’ מכר לא פחות מחצי מיליון עותקים, וזה בלי הזיופים”.

כיצד הכרת את אשתך נעמי?
“נעמי היא בת למשפחה יוצאת תימן מקריית אונו. הכרתי אותה באחת ההופעות שלי ומאז היא איתי לאורך כל הדרך. אף פעם לא נתתי לה לצאת לעבודה. למזלי הרב היא הייתה זאת ששמרה עלי מפני שטויות שהן מנת חלקו של מי שמצליח מהר ובגדול, כשהייתי מבזבז כסף מההופעות במועדונים ובחתונות בלי לחשוב על יום המחר. רציתי לעוף והיא ידעה לקרקע אותי”.

עד לאן לקחו אותך השטויות?
“עד אבו כביר. הכסף הרב שהרווחתי בלבל אותי. פתאום בא לי בית בסביון. כן, מה שאתה שומע. קניתי וכמעט לא גרתי בו. השמועה התפשטה במהירות והביאה אלי את אנשי מס ההכנסה. בו ביום נעצרתי בחשד לאי־ניהול ספרים ונאלצתי לבלות באבו כביר. זה באמת היה לא נעים, אם כי אלה שהיו עצורים איתי בתא התייחסו אלי יפה. ‘לפחות תשיר לנו איזה מאוול קטן’, הם ביקשו ממני ופינקו אותי בקפה ובבורקסים”.

גיאת מעביר כיום חודש, חודשיים או שלושה בשנה בהופעות בפני קהילות יהודיות בעולם. “אפילו בקהילה בג’רבה שבטוניסיה”, הוא מדגיש.

בשנות השיא הוא ירה תקליטים בשרשרת. 20 כאלה הוציא, אם לא מונים את אלבומי האוסף שלו. מתישהו זה נעצר. כבר עברו כתשע שנים מאז שהוציא את אלבומו האחרון, “מצהלות”. “שבעתי”, הוא מנמק. “כעת אני נותן לאחרים להשתגע. לאחר שהגשמתי את חלום חיי לגור בירושלים, אני מרגיש שהגעתי למנוחה ולנחלה. כשאני צופה מהבית שלי אל הר הבית, נראה לי שמה שנשאר לי זה להגיע להר הזיתים (שם נמצא בית קברות גדול – יב”א)”.

בדרך כלל זמר רוצה שישמיעו אותו ברדיו ובטלוויזיה ואיננו מסתפק בגיחות להופעות בפני אחינו בגולה.
“אכן, אבל אי אפשר להאשים אותי בזה. אני הזמר היחיד שהוציא 24 תקליטים, כולל אלבומי אוסף, שחלק מהם נמכרו במאות אלפים, ומעולם לא הושמע בערוץ 2. איך זה קרה? אולי גם מפני שבאופי שלי אני זאב בודד, אחד שלא אוהב לקבל הוראות ולחלוק ברווחים עם אחרים. אחרי שפרצתי בגדול עם חברת ‘האחים ראובני’, העדפתי לפעול לבד, בלי יחצנות ובלי לדחוף את עצמי. אם יש כיום מפיק שמוכן להריץ את הפרויקט שנקרא משה גיאת, יאללה, נצא לדרך”.

אתה מתחרט שזזת ממרכז העניינים של הבידור עם בחירתך בירושלים?
“חס וחלילה. מה שאתה קורא לו מרכז העניינים של הבידור הוא מנקודת המבט שלי הבל הבלים. אם להיות שם, זה בשביל הסיפוק הגשמי, והוא בכלל לא מהווה תחרות לסיפוק הרוחני שיש לי במקום הנוכחי שלי. הכל תלוי במה שאדם מחפש בחיים. כאחד שאף פעם לא הלך עם הזרם, כנראה לא חיפשתי מה שאחרים מחפשים”.

איך היה להיות עם זוהר ארגוב בפריז?
“זאת הייתה חוויה עצובה. עצובה מאוד. שמו אותנו באותו חדר. הבחור נעלם לי פתאום ב־11 בלילה, בחמש בבוקר דפיקות חזקות בדלת. איך שנכנס, נשפך מיד על המיטה ונרדם על המקום. מזוהר אפשר היה לצפות להכל. איתו זה היה כמו סרט מתח. שלוש שעות לפני הטיסה לפריז ואין זוהר. חיפשנו אותו, יהודה קיסר ואני, ברחבי ראשון לציון. בסוף מצאנו אותו זרוק באיזו דירה. סחבנו אותו למטוס איך שהיה, בכפכפים. אסור היה לבטל את ההופעה, 3,000 כרטיסים נמכרו. כשנחתנו, לאחר שהשתולל במטוס, ראה אותו יואל בן אמו, האמרגן שלו בצרפת. הוא אמר: ‘טרוף טורף יוסף”.

זוהר ניסה לפתות אותך בסמים?
“ההפך מזה. הוא דווקא הזהיר אותי מהם. ‘בחיים שלא תיגע בדבר הזה’”.

לא משתולל

גיאת, שבא מבית מסורתי, הלך בכיוון ההפוך. מי שחרש את מועדוני שנות ה־80 התחזק באמונתו. “צדיק”, הוא מתגאה בבנו אליאור, הספון בישיבה באוהלה של תורה. “לשמחתי, כל ארבעת ילדיי ושמונת נכדיי שומרי מצוות”, הוא אומר.

המוזיקה הים תיכונית של היום איננה גורמת לו עונג. “לצערנו הרב, במוזיקה המזרחית בימים אלה אין תוכן ואין עומק”, הוא מלין. “הכל מוזיקת פטישים. הכל אינסטנט. העיקר להוציא עוד שיר ויאללה, סע. ושלא יחשבו בטעות שאני מסוגר רק במוזיקה המזרחית. פול מקרטני הוא בשבילי אמן בחסד עליון”.

ומה שעושה בנו של חבר שלך, שימי תבורי?
“מה ששרים סטטיק ובן־אל זה לא מוזיקה, זה צחוק ילדים. התקשורת אשמה בהצלחה שלהם. היא מחפשת רק רייטינג, לא אמנות”.

כאמור, כבר עבר כמעט עשור מאז שגיאת הוציא את אלבומו האחרון. “מה שהוצאתי, מספיק בשבילי”, הוא טוען. “ניתן לאחרים להשתולל. בשבילי לשיר בכותל זה הרבה יותר טוב מאשר לשיר בקיסריה”.