עם כל הכבוד לשלל הפלאות שבהם חזינו לאורך משדר האירוויזיון הארוך והמצוין, נדמה שהרגע הטלוויזיוני החזק ביותר היה דווקא זה שבו מדונה זייפה את עצמה לדעת לעיני 200 מיליון צופים. הלסת שלי פשוט נשמטה, מילולית, למשמע מפגן השירה הכל כך מביך הזה. המדהים פה הוא לא העובדה שמדונה מזייפת. היא מעולם לא הצטיינה בתחום השירה. אלא בכך שהקונצרן הענקי שעוטף אותה ואמור לגונן עליה, כולל היא עצמה, אפשר לפיאסקו הזה להתרחש.

זאת הייתה תאונת שירה חמורה בשידור חי. תאונה שהייתה נמנעת בקלות, אם הזמרת הייתה משתמשת בפלייבק, כפי שנהוג במופעי ענק רבים מאותו סוג. אם זה היה התרחיש, כמובן שהיו כמה מצקצקים על חוסר האותנטיות, אבל הם היו טיפה בים, בהשוואה לאוקיינוס המזועזעים והלועגים הנוכחי. רוב הצופים היו מקבלים את הפלייבק בהבנה, כחלק מכללי המשחק של עולם הפופ. מה המסקנה? שהכעס המרכזי על מדונה לא נגרם כי היא זייפה, אלא כי היא ניפצה את האשליה. את הבועה הוורודה שעולם הפופ מבוסס עליה. זה בעצם סוג של שקר מוסכם, שכל עוד הוא לא מתגלה אפשר לחיות איתו בשלום.

האתוס של הרוק'נרול, ושל הסינגר סונגרייטרים, הוא כמעט הפוך מזה של מדונה. יוצר שמעביר באופן הכי אישי, בלתי אמצעי ונטול מניירות או עיבודים את האמת שלו לעולם. הוא יכול לעמוד על בימת ענק, רק הוא והגיטרה, כשהוא לבוש בג'ינס וטי־שירט מהוהה, ועדיין למגנט רבבות צופים. זה האידיאל. האמת בפרצוף. מנגד, מדונה הייתה מהאומנים הראשונים שהפכו לקודקוד של קונצרן פופ. כלומר, ריכזו סביבם כישרונות גדולים בתחום כתיבת שירים, הפקה, כוריאוגרפיה, אופנה וכו', תוך שהם מוכרים בעיקר את האישיות שלהם. ולא מתיימרים להגיש מוצר "כן" ו"אמיתי" אלא להפך. אשליה מודעת לעצמה, שמספקת למאזין דווקא אסקפיזם ומשהו גדול מהחיים.




לטעמי, שני הז'אנרים האלה, ובעצם תפיסות העולם האומנותיות שמאחוריהם, לגיטימיים לגמרי. לקח לי הרבה שנים להכיר בזה, כי הגעתי ממחנה הדיסטורשן ולעגתי לכל דבר שהוא לא "אמיתי". אבל בבגרותי למדתי להעריך גם את הצד השני. אין שום פסול באומנות שמבוססת על מניפולציה, כל עוד המניפולציה הזו מוצהרת וחומרי הגלם שלה הם איכותיים. ובמקרה של מדונה, חלק מהדברים שהיא עשתה הם מניפולציה מופתית של ממש. בלי ציניות. לכן, אגב, אם היא הייתה שרה בפלייבק, לא הייתה לי עם זה שום בעיה. מדובר בשואו ענקי, צבעוני ומורכב, שהשירה היא רק אלמנט אחד מתוכו. ולא בהכרח המרכזי.

דיברתי על מוזיקה, אבל הדיון כאן רחב הרבה יותר. מידת הפופולריות של הסגנונות האלה נגזרת ישירות מרוח התקופה. לא פלא שהרוק'נרול כיכב בשנות ה־60 וה־70. שנים שהתאפיינו בניפוץ התמימות, במעמד שיא של העיתונות, שחשיפות שלה הפילו ממשלות, בפריחה של קולנוע אישי וריאליסטי וכו'. שנים שבהן "האמת" הייתה סחורה מבוקשת ונחשבת. ואילו הפופ הנוצץ והגדול מהחיים שולט כמעט לחלוטין בעשור האחרון, שבו האמת הפכה לצל של אמת. מה שמתבטא בכל תחומי החיים, ובייחוד בפוליטיקה. ע"ע מנהיגים כמו טראמפ, או נתניהו שלנו, שהתומכים שלהם לא מצפים מהם כלל לכנות מוחלטת, כל עוד הם "מספקים את הסחורה". להפך, המניפולציות שהם עושים רק מעלות את קרנם, ומספקות הוכחה לסוג של תחכום, ערמומיות ויכולת להסתדר במציאות מסובכת. זה בדרך כלל בא גם עם כריזמה וכישורים בימתיים נכבדים. במילים אחרות, מדובר במלכי פופ. מדונה של הפוליטיקה.

איפה הם בכל זאת עלולים ליפול? כשהמניפולציה גלויה מדי. כשרואים לשקר את התפרים. למשל, כשנתניהו מצהיר במשדר טלוויזיוני כמה ימים לפני הבחירות שלא יקדם את חוק החסינות, ואז הופך לחלוטין את עמדתו. אני בטוח שהבוטות של המהפך הזה, והאופן הגלוי שבו הוא מוצג לראווה, יכשילו בסופו של דבר את המהלך. לא בגלל עצם השקר, אלא כי אי אפשר להתכחש לו. בדיוק כמו הזיוף של מדונה, שקרה בשידור חי.