זאת הייתה תאונת שירה חמורה בשידור חי. תאונה שהייתה נמנעת בקלות, אם הזמרת הייתה משתמשת בפלייבק, כפי שנהוג במופעי ענק רבים מאותו סוג. אם זה היה התרחיש, כמובן שהיו כמה מצקצקים על חוסר האותנטיות, אבל הם היו טיפה בים, בהשוואה לאוקיינוס המזועזעים והלועגים הנוכחי. רוב הצופים היו מקבלים את הפלייבק בהבנה, כחלק מכללי המשחק של עולם הפופ. מה המסקנה? שהכעס המרכזי על מדונה לא נגרם כי היא זייפה, אלא כי היא ניפצה את האשליה. את הבועה הוורודה שעולם הפופ מבוסס עליה. זה בעצם סוג של שקר מוסכם, שכל עוד הוא לא מתגלה אפשר לחיות איתו בשלום.
האתוס של הרוק'נרול, ושל הסינגר סונגרייטרים, הוא כמעט הפוך מזה של מדונה. יוצר שמעביר באופן הכי אישי, בלתי אמצעי ונטול מניירות או עיבודים את האמת שלו לעולם. הוא יכול לעמוד על בימת ענק, רק הוא והגיטרה, כשהוא לבוש בג'ינס וטי־שירט מהוהה, ועדיין למגנט רבבות צופים. זה האידיאל. האמת בפרצוף. מנגד, מדונה הייתה מהאומנים הראשונים שהפכו לקודקוד של קונצרן פופ. כלומר, ריכזו סביבם כישרונות גדולים בתחום כתיבת שירים, הפקה, כוריאוגרפיה, אופנה וכו', תוך שהם מוכרים בעיקר את האישיות שלהם. ולא מתיימרים להגיש מוצר "כן" ו"אמיתי" אלא להפך. אשליה מודעת לעצמה, שמספקת למאזין דווקא אסקפיזם ומשהו גדול מהחיים.
התרעות פיקוד העורף