השבוע היה טעון מאוד מבחינה מוזיקלית במחוזותינו. שני אלבומים חדשים שיצאו לדודו אהרון ("השמחה שלנו") ובניה ברבי ("מישהו איתי כאן") משכו את עיקר תשומת הלב, בייחוד דודו אהרון עם הסכסוך שפרץ בינו לבין שדר רדיו "לב המדינה" אליקו.

מבחינת סינגלים, יצאו כמה שירים חדשים שניסו לשאת בשורה חדשה אך ספק אם הצליחו לעמוד במשימה בכבוד.

האכזבה הגדולה של השבוע שייכת ללא ספק לשני אייקוני מוזיקה ישראלית, שלום חנוך ומתי כספי, שלאחרונה מופיעים יחד. השניים שחררו שיר משותף שיצרו יחד: "שבעת ימים" ופייר? הדבר הראשון שעלה לי בראש זה שהשיר יכול להיות תחליף הולם לכדור הרדמה מרוב שהוא משעמם, נטול כל עניין או חינניות ודי אנמי.

עזבו לרגע את העובדה שלשלום חנוך נגמר הקול כמעט בצורה טוטאלית ולשיר עבורו זה בגדר חטא ומבייש את בגרותו, ויותר מכך, צורם באוזן ואפילו מרגיז.

מתי כספי איבד כל שליטה על השירה הנמוכה שלו ושר בצורה טכנית מדי וחסרת רגש. שילוב הקולות בין השניים הוא פשוט קטסטרופה בשיר החדש ועוד לא דיברתי על הלחן הבינוני ומטה שדי מאכזב שהוא המיטב שיצא משני יוצרים שאחראים על אינספור קלאסיקות ענק שעיצבו את הפסקול הישראלי והשפיעו על הסאונד המקומי.

הניסיון להגיש רוק אמצע הדרך ובלוז לא הולך לשניים, ואין ספק שמדובר בשיר שצפוי להיעלם לנו מהר מהפלייליסט וטוב שכך.

סאבלימינל פתח את הקיץ האישי שלו עם "איך שהיא רוקדת" (ביילה) בו משתף פעולה עם הזמר האפריקאי דאימונד פלטנומז ונגנית הכינור הישראלית-אמריקאית מירי בן ארי.

השיר אמנם בנוי טוב, מקצב לטיני שובה לב וחמוד אבל תכלס אין בו שום דבר מיוחד. נשמע כמו עוד אינספור שירים בסגנון, סאבלימינל עם הדנ"א האישי שלו די הולך לאיבוד בשיר והתוצאה אמנם נחמדה אבל לא מתקדמת, לא מתרוממת ולא מובילה לשום מקום. שיר סתמי להעברת הזמן ותו לא.

עם טקסט אידיוטי ומטופש ("תגידי זה כאב שאבא שלך גנן?!"), סלסולים מוגזמים ולחן בנאלי שנשמע כמו הכלאה בין BMW שחורה של אתניקס ל"מלך המגרש" של אייל גולן, אושר כהן ועמרי 69 סגל מנסים ללא הצלחה להמציא להיט חדש - "מה את עושה לי".

מה שמאכזב זה שלאושר כהן, שהוא אחד היוצרים הכישרוניים לאחרונה, יש את היכולות והפוטנציאל לתפור למידותיו להיט בדיוק כמו שהוא תופר למיטב היוצרים להם כתב, אך הוא מעדיף לשחק בבולשיט במקום לעשות אמנות. שיר טראשי שיש לגנוז ומיד.



פאר טסי
שואל בשירו החדש: "מי אני? מה אני? מה אני? מי אני? כמוני יש עוד אלף" והוא צודק. מי שסביר להניח שייצרב בתודעה אך ורק בשל מגה הלהיט - "דרך השלום" - לא מצליח להמציא את עצמו מחדש ובקצב הסגנון של שיריו האחרונים - קרוב לוודאי שמהר מאוד גם הקהל ברחוב ישאל: "מי הוא".

למרות ניסיונות חוזרים ונשנים (וחלקם אף מיוחדים, יש לציין) לרכב על להיט טרנדי תורן ולהישאר בתודעה- טסי מתקשה לעלות שוב על דרך המלך.

לאחרונה עזב את משרד "שרית הפקות" שהלך איתו כברת דרך די ארוכה והוציא בימים אלה את "מי אני", שיר חדש אותו יצר עם טליסמאן. השיר נשמע כמו שאר שיריו של טסי, נוסחתי, שבלוני ולא מעניין, לא מגיע לשיא מוזיקלי כלשהוא ולא מתפתח כל כך.

הוא מעדיף בינוניות על פני להביא וייב אחר מזה שמצופה ממנו ולכן אולי גם השיר הזה לא מצליח באמת לסחוף.

בשיר הוא מנסה להעביר מסר שיש להסתפק במועט ולפעמים אהבה גדולה מספיקה בשביל לחיות. גימיק טקסטואלי ידוע, חרוש ומאוס. ספק אם תצליחו לשרוד האזנה של יותר מדקה לשיר. אם כן- שאפו!

מי שפתחה את הלב והראש ומוכיחה שכשרוצים אפשר לחשוב "מחוץ לקופסא" היא דניאל סאן קריאף, סולנית להקת "טיפקס" בשנים האחרונות שעובדת על אלבום הבכורה שלה.

ב"יודעת את הכל", שירה החדש, היא מציגה תמהיל מצוין ומדויק בין מזרח למערב, בין סלסולים מבית אמא לנגיעות פופ אלקטרוניות וטקסט מיוחד, בלתי שגרתי ואישי שאי אפשר שלא להתפעל מהמקוריות היצירתית של קריאף וגם מהקליפ השרירי במיוחד שביים וצילם דודו ואזנה בניחוח DIY.

טריו האלקטרו פופ האלטרנטיבי היללהאר שקיים כבר 3 שנים הקליט את שיר הגאווה הירושלמי החדש לשנת 2019 – "סלברייט" שזכה לקליפ מושקע מאוד המביע את דו הקיום והאהבה האמיתית בין בני האדם ללא שום הבדלי מראה, גזע, דת או מין.

בניגוד לקליפ המושקע, השיר עצמו די סטנדרטי, מונוטוני ולא מתפתח כל כך, גם לא במעבר בין הבתים לפזמון, אבל כשיר ליווי לקליפ המיוחד והמאוד אמנותי וראוי להערכה - הוא סביר.