20 שנה חלפו מאז הוציא עמיר בניון את אלבום הבכורה שלו. שני עשורים מלאים בסערות אישיות ופוליטיות, במשברים שהגיעו לעין הציבור וגם בכאלה שהתנהלו מתחת לרדאר. ככל שהוא חלק בלתי נפרד מהמוזיקה הישראלית, נראה שאנחנו לא יודעים הרבה על בניון. הוא משתדל לתת ליצירות שלו לדבר בעד עצמן, אבל יודע שכדי להגיע לקהל יש צורך בשיתוף פעולה עם התקשורת.

וכך, רגע לפני מופע מיוחד שבו יחזור אל "רק את", אלבומו הראשון, הוא הזמין אותי למקום שבו הוא הכי טבעי וחופשי: אולפן החזרות, כשהוא מוקף בלהקתו ובצלילים שסללו לו את מסלול החיים המוזיקלי. כבר בכניסה לאולפן, על אף הקירות המבודדים והאטומים לרעש, אפשר היה להבחין בקולו החם של בניון ממלא את החלל עם "שמחות קטנות" הקלאסי ומצמרר את הלב עם "כשאת עצובה".

קשה לתאר את הקסם ששרר בחדר החזרות הצפוף קמעה. האווירה נעה בו כבמטוטלת בין הומור וצחוק מתפרץ לבין ארשת פנים רצינית, מקצועית ופדנטית. גם 20 שנה של קריירה מתוקשרת לא הפכו את בניון לאדם משופשף בראיונות. לשיחה איתי הוא מגיע נינוח וחייכן, אבל אפשר לגלות מאחורי החזות השמחה את הביישנות וההתרגשות. "אני לא אדם נוסטלגי", הוא מצהיר. "אבל כיף לי לבצע פתאום שירים שעשיתי בעבר. זה גורם לי להרגיש כמו בחור צעיר". 


יריית הפתיחה של בניון הייתה סיפור הצלחה של ממש, עם מכירות של כ־40 אלף עותקים. זו הייתה הסנונית שבישרה על קריירה ענפה של 15 אלבומי סולו, שני מיני אלבומים ולא מעט שירים שכתב לאומנים מהשורה הראשונה בארץ, בהם גידי גוב, ישי לוי, גלי עטרי ויהורם גאון.

"השירים שאני כותב יכולים לתפוס אותי בכל מקום: בלילה במיטה לפני שאני נרדם או בבוקר כשאני פוקח את העיניים, באוטו בדרך לפגישה ואפילו בזמן הפגישה", הוא מספר. "ברגע שזה קורה וזה אמיתי, אני מוכרח לעזוב את כל מה שאני עושה ולכתוב. כי רק ברגע הזה אני יודע שיש שיר שבאמת מגדיר את האני הפנימי שלי ואני שלם איתו".

מילים בשעת לילה

בניון, 43, נולד בבאר שבע למקסים ואסתר, שעלו בצעירותם ממרוקו והשתכנו בעיר הדרומית. "מאז שאני זוכר את עצמי תמיד אהבתי מוזיקה וחיפשתי צלילים ואתגרים מוזיקליים, וזו לא קלישאה", הוא מבקש להבהיר. "כשהייתי ילד קטן הייתי מכוון את הגיטרה ומחפש בה צלילים שונים, חקרתי את הנושא. אבא שלי נגן עוד וזמר, ואני זוכר את עצמי מתבונן בו כשהוא מנגן ולומד ממנו. את ההשכלה המוזיקלית הראשונית ספגתי ממנו. גדלתי בבית ששמעו בו המון מוזיקה, וכנראה שזה היה באופי שלי".

מתי התחלת ליצור שירים לראשונה?
"הכתיבה באה אצלי בתהליכים, בפרצי יצירה שהופיעו פתאום. בגיל 14 כתבתי את אחד השירים הראשונים שלי, 'גולן'. במהלך הלוויה של בן דודה שלי התחלתי לכתוב אותו, פשוט תיארתי את המקרה. לאורך השנים שיפצתי את השיר, והוא מופיע באלבום הבכורה שלי. בגיל 17 ו־18 הייתה לי עוד פריחה יצירתית של כתיבת שירים, ובשנות ה־20 לחיי שוב החלו לצאת שירים, בעיקר באמצע הלילה".



כבר אז עמדת על במה ושרת?
"לא, ממש לא, בכלל לא הייתי בעניין באותו זמן. עברתי תהליך הפוך: קודם התחלתי באולפנים ואז רק עברתי להופיע".

בשנת 1993, לאחר שחרורו המוקדם מהצבא ("בגלל סיבות אישיות") התפרנס בעיקר מעבודות שיפוצים עם אביו, והוסיף ליצור שירים ולחקור את יכולותיו המוזיקליות. עיקר מטרתו הייתה לחסוך כסף כדי להקליט את השירים שלו באולפן. "הרגשתי שזהו, הגיע הזמן לעשות עם זה משהו", הוא מסביר.
ב־1997, במימון עצמי, הקליט בניון את הסקיצות הראשונות באולפני "הוק סטודיו" של שמוליק דניאל בתל אביב, שהיה אז בעיקר חדר חזרות.

איך ההורים הגיבו כשהבינו שאתה רוצה לעסוק במוזיקה כמקצוע?
"הם מאוד תמכו בי והתייחסו לרצון שלי בטבעיות. הם ידעו שמוזיקה היא העולם שלי".

בניון לא ידע ששמוליק דניאל, בעל האולפן, שלח את הסקיצות של השירים שהוקלטו אצלו באולפן - "מורה לחיים" ו"כשאת עצובה" - לידידו המוזיקאי מיכה שטרית. "יום אחד התקשרה אלי בהפתעה המזכירה של מיכה מחברת ההפקות שלו", הוא נזכר. "היא אמרה לי שמיכה אהב את מה שהוא שמע ושהוא רוצה לפגוש אותי. בהתחלה לא הבנתי על מה היא מדברת. אז היא סיפרה לי מה ששמוליק עשה. הגעתי לפגישה במשרד של מיכה ושם למעשה התחיל הרומן שלי איתו. הוא החליט להפיק לי אלבום והתחלנו לעבוד יחד".

השניים החלו לעבוד על האלבום בשלהי 1998. שטרית לא בזבז זמן וכבר בזמן העבודה שלח סקיצות ראשוניות מהשירים שהוקלטו לאנשי מקצוע בתעשיית המוזיקה והתקשורת, בהם שמעון פרנס ודידי הררי. "פתאום התחלתי לקבל תגובות מאנשים שאמרו לי, שמענו את השירים שלך ברדיו", הוא משחזר. "אמרתי לעצמי ולהם שזה לא יכול להיות כי האלבום לא מוכן, אין סינגלים, אין כלום".




איך הגבת?
"שאלתי את מיכה. הוא סיפר לי ששלח כמה סקיצות במייל, אבל גם הוא לא האמין. הוא לא חשב שמישהו יסכים להשמיע ברדיו סקיצות. החלטנו להדליק את הרדיו ולבדוק. ואז ברשת ג' בשעה 11 בבוקר שמעתי את 'כשאת עצובה'".

התברר שאת שמעון פרנס ודידי הררי לא עניין שמדובר בסקיצה. הם כל כך התלהבו מהשיר שהחליטו לשדר אותו בתוכניתם בלי לספר לשטרית או לבניון. "הסקיצה הזו הושמעה בלי סוף בתחנות בלי שהשיר היה מוכן", מחייך בניון. "זה גרם לנו למהר, להשלים את העבודה על האלבום כדי להוציא אותו החוצה".

פרנס זוכר את הסיפור קצת אחרת. טוב, בכל זאת חלפו כבר 20 שנה. "אני ומיכה היינו מיודדים באותו זמן", הוא מספר. "ביקרתי אותו באולפן שלו וכבדרך אגב הוא השמיע לי את הסקיצה של 'כשאת עצובה'. נפלתי מיד. באותו זמן הז'אנר של מוזיקת הקסטות היה לקראת סיומו וחיפשנו משהו חדש. הקול המיוחד הזה היה משהו שלא שמעתי עד אז ומיד הרגשתי שיש פה משהו. מיכה הביא לי את הקסטה עם הסקיצה ושידרתי אותה ברשת ג'. לאט־לאט השיר תפס ונהיה להיט. בהמשך הזמנתי את עמיר להתארח אצלי בתוכנית הטלוויזיה 'בטברנה', וזו למעשה הייתה הפעם הראשונה שהוא נראה על המסך, הופעת הבכורה שלו. משם הוא המשיך לכבוש פסגות. אגב, עד היום אותה הקסטה עם הסקיצה של השיר שמורה אצלי היטב".

מתנה מהקדוש ברוך הוא במאי 1999 יצא האלבום "רק את" בהפקתו של שטרית ובלייבל של חברת הד ארצי (ששיתפה פעולה עם חברת "תן סי.די", שהייתה בבעלותו של שטרית). האלבום כלל 11 שירים, שאת כולם בניון כתב והלחין. מלבד "כשאת עצובה" הופיעו בו גם השירים "מורה לחיים", "יש לי חלום", "אולי הפעם", "געגוע" וגם "רק את" כשם האלבום. הם חשפו ווקאליסט נשמה נהדר, וקול שלא נשמע עד אז במוזיקה המקומית. מיד הפך בניון לאחת ההבטחות המוזיקליות הגדולות של ישראל.

שיערת שהאלבום יזכה להצלחה כזו?
"האמת היא שלא חשבתי על כלום. לא לכאן ולא לכאן, פשוט עשיתי את מה שהמוזיקה אמרה לי לעשות - וזהו".

עקבת אחרי הביקורות?
"היחצנית מהמשרד של מיכה שטרית עדכנה אותי, וזה היה פשוט וואו. בום מטורף".

איך התמודדת עם ההצלחה?
"הקדוש ברוך הוא עזר לי כך שלא התחרפנתי. לשמחתי יש לי גם משפחה תומכת שהייתה שם בשבילי. שמחתי על ההזדמנות שניתנה לי להביע את עצמי מוזיקלית, אז התמקדתי בעשייה מוזיקלית ולא בשום דבר אחר".





עד כמה העבודה על האלבום ייצבה אותך מבחינה מנטלית?
"באתי לעבוד על האלבום הזה חסר ניסיון לחלוטין. זו הייתה חוויה ראשונה. היא נתנה לי סטירת לחי קטנה שלא אשכח לעולם. העבודה על האלבום השפיעה עלי רגשית, השפיעה עלי לטובה, ונתנה לי מתוך בורות גמורה להבין מה עושים. היא נסכה בי את ההתלהבות להמשיך לחפש עוד דברים ולחקור עוד ניסיונות מוזיקליים שעניינו אותי. העבודה המוזיקלית, בין אם היא באולפן או בסיבוב הופעות, אף פעם לא נגמרת בחוויה אחת. יש כל כך הרבה חוויות יומיומיות שאני לוקח איתי".

מי קהל היעד שמגיע להופעות שלך?
"הקהל שלי לא נתון להגדרה. אני מנסה להדביק ולחבר את כולם יחד בזכות המוזיקה, ליהנות ולאהוב את מה שאני עושה. אני מנסה תמיד לנסות ולעשות דברים חדשים ולסקרן את הקהל הרחב על כל גווניו המוזיקליים".

מה הסיפור מאחורי השיר "כשאת עצובה"? באמת כתבת אותו על המדינה ולא על בחורה שאהבת?
"ברגע שאנשים יפסיקו לתהות מה מסתתר מאחורי השירים - השיר יאבד את הקסם והפואנטה. כל היופי במוזיקה הוא להשאיר לכל אחד את הסקרנות התמידית מהשיר ולגרום לו לשמוע אותו שוב ושוב. בהקשר של 'כשאת עצובה' אין משהו מיוחד שמסתתר מאחוריו, פשוט שיר שכתבתי".

במבט לאחור היית משנה משהו באלבום?
"אסור להגיד דבר כזה. לא הייתי משנה בו כלום. הסכנה עם המבט לאחור שבנאדם ירצה לשנות 90% מהחיים שלו. אז לא, חביבי, כל דבר צריך לקרות בזמן שלו".

יוצא לך להאזין לו לפעמים?
"לא, אני מתמקד במבט קדימה ובליצור עוד ועוד".

מה השיר שלך שאתה הכי אוהב?
"אין כזה דבר, כולם היו בני".

אתה מקבל תגובות מחבר'ה צעירים שמגלים את האלבום הראשון?
"כן, זה תמיד עושה טוב על הלב ומרגש, כי אתה רואה שהמתנה שהקדוש ברוך הוא נתן לך, היכולת ליצור, משפיעה בכל מיני דרכים, אנשים לוקחים את זה ומעבירים את זה הלאה. זה סוג של שליחות. תחושה כיפית".

מה לדעתך הפך את האלבום הזה למופתי?
"אני חושב שכל מי שהתעסק בו עשה את זה מכל הלב ומאהבה של מוזיקה. ומה שיוצא מהלב, נכנס ישר לתוך הלב. כולנו היינו יחסית צעירים וכל כך התלהבנו והתרגשנו. זה היה כל כך אמיתי שאי אפשר היה לזייף את התחושה. וגם כמובן הייתה נגיעת ברכה מלמעלה, מהיושב במרומים".

יצירה של רגש

שתי עטיפות שונות היו לאלבום "רק את": על אחת היו פניו של בניון (טרום עידן הזקן), ועל השנייה התנוסס ציור של עלים ללא תמונתו. "אבא שלי ואני השקענו את הכסף באלבום הזה, לא הייתה לנו עדיין חברת הפקות משלנו", הוא מסביר. "עברו הרבה שנים והקמתי את חברת נבל עשור, ובגלל שהאלבום עבר לחברה אחרת היה צריך לעשות איזה שינוי, אז שינינו את העטיפה".

בין האלבום הראשון לשני "אותו מקום אותה הרוח", חלפו רק כמה חודשים. "מיכה רצה שאחכה קצת עם האלבום השני, אבל הייתי אז ברעם פורה של יצירה ובער בי להוציא עוד שירים לעולם, כמה שיותר", אומר בניון. "לזכותו של מיכה ייאמר שהוא זרם איתי". שטרית חתום גם על ההפקה של האלבום הזה, שכולל את "שמחות קטנות", הדואט המצליח של השניים.

איך אתה מחליט איזה שיר לשחרר ואיזה שיר עדיף לבשל עוד קצת?
"האמת היא שזו החלטה קשה. התשובה לכך היא הרגש נטו. יש לא מעט שירים שכתבתי לאורך השנים ואני מאוד אוהב אותם, אבל מסיבות כלשהן לא מרגיש לי נכון להוציא אותם. רק כשאני מרגיש שהגיע הזמן, אני מוציא אותם לאור, ואז אני יודע שזה ייצא מוצלח מבחינתי".



עד כמה השינויים בטעם של הקהל הישראלי והטרנדים החדשים משפיעים על יצירותיך?
"השירים שאני יוצר הם בעיקר בהשראת חוויות כאלו ואחרות שאני חווה בכל יום ביומו, ולכן כל שיר יוצא אחר ושונה מהשני. צריך ללכת רק לפי מה שאתה מרגיש. כשהיה בא לי לעשות מוזיקה אלקטרונית אז עשיתי. אם יש תוכן, אז האדם 'עושה את הבגדים' ולא להפך. אם אין תוכן, צריך לחפש כל מיני דברים חיצוניים בשביל שיישמע כאילו שיש תוכן. אבל אני מתעסק בעיקר בתוכן".

מה דעתך על השינוי שחל במוזיקה המזרחית שהפכה ליותר פופית?
"גם למוזיקת פופ יש מקום, וזה בסדר גמור".

האם לדעתך היום זמרים יכולים לפרוץ מחוץ לתוכניות ריאליטי?
"אגיד לך את האמת? במדינה כמו שלנו אין לי מושג איך הדברים נעשים. אני עובד ומשתדל להתקדם הלאה. ה'איך' של כל אחד הוא שונה ואינדיבידואלי. אני משער שלכל אחד יש את העימות הזה של איך למצוא את הדרך שלו במקצוע הזה".

מקצוע קשה.
"כן, תלוי למי".

באמונה שלמה

בניון אף פעם לא חשש להביע את דעתו על המצב במדינה, אך נראה שהפעם הוא עוצר את עצמו. אולי זו ההתבגרות, אולי היחצנים ששומרים עליו. למשל ב־2005, כשזכה בפרס אקו"ם על השיר "ניצחת איתי הכל", מחה מעל הבמה על מה שהוא תיאר כניצול האומנים ועל ההתנהלות של אקו"ם. שירים כמו "אני אחיך" מ־2010, שיצא נגד יהודים שמוציאים דיבתו של צה"ל רעה, או "אחמד אוהב ישראל", כנראה לא היו יוצאים כיום.

שירי מחאה לא תופסים כיום מקום במוזיקה שלך. למה?
"כרגע אין צורך בזה. היום כולם כבר אומרים הכל ברשתות החברתיות. כשאנשים לא אמרו ולא הביעו את דעתם, אז היה לי חשוב להגיד".

אגב רשתות חברתיות, עד כמה אתה פעיל?
"פעיל מאוד. אבל מתפעלים לי את זה, כמובן. אני אישית לא מתעסק בדבר הזה".

את הדרך לחדר החזרות בדרום תל אביב עושה בניון מביתו אשר במודיעין, שם הוא מתגורר מאז שנפרד מרעייתו זה 11 שנה ואם שני ילדיו.

היית רוצה שגם הילדים שלך יעסקו במוזיקה?
"אין לי ברירה. הבת הקטנה מנגנת על כינור, פסנתר ושרה, והבן שלי מנגן על פסנתר. הוא זמר מדהים. כלומר, לא משנה מה אני רוצה - הגנטיקה עובדת. חז"ל גילו לנו שהכל עובד, חוץ מהבחירה אם לעשות טוב או לעשות לא טוב".



הרבה מהשירים שלך רומנטיים, אתה טיפוס רומנטי?
"אני טיפוס רומנטי רק ברצון הפנימי, שלא נראה לי שאשיג אותו אי־פעם. אני אדם רומנטי והמוזיקה שלי רומנטית, אבל אני מאלה שאומרים: 'אני אוהב אותך, מה את רוצה?' אתה מבין?".

אחרי האלבום השלישי הוא חזר בתשובה, אבל כיום מתחזק אורח חיים מסורתי ומרבה לצטט מהמקורות. "אף פעם לא היו התנגשויות בין המוזיקה לאמונה", הוא אומר.

מה השתנה בך לאורך השנים?
"אני מתאר לעצמי שהשתנה המון. מה שנשאר בי זה הרצון ליצור. ברגע שהוא ייגמר, ארגיש כאילו מישהו חתך ממני את עץ החיים חס וחלילה. ההתלהבות נשארה גם. להתלהב בכל פעם מחדש אחרי משהו שאתה עושה ולהגיד תודה על זה. כמו שהייתי רץ לאולפן לפני 20 שנה בשמחה, גם היום הגישה הזו נשארה אצלי וזה נפלא. זו מתנה".

אתה מתחרט על משהו בקריירה או בחיים?
"אני שמח על כל רגע ורגע בקריירה שלי. לא מתחרט על שום דבר". 

20 שנה לאלבום "רק את", 6.6, היכל התרבות בתל אביב. אורחים: מיכה שטרית וישי ריבו