כשיוסי בנאי (1932־2006) הלך לעולמו בפתאומיות לפני 13 שנה, פוליטיקאים ואנשי רוח הגדירו אותו: "גדול האמנים הישראלים של הדורות האחרונים". הוא הותיר אחריו אינספור תפקידים צרובים בתודעה בתאטרון ובקולנוע, אך גחלת מורשתו מוסיפה לבעור, בעיקר בזכות שיריו הגדולים.
אודה ואתוודה, דעתי על המופע חצויה. מצד אחד, מופע מחווה של בן לאביו הוא תמיד אירוע מרגש ומסקרן. בנאי שר בחינניות ובאמוציות נוגעות את שירי אביו, כולל קלאסיקות: "אני וסימון ומואיז הקטן", "אהבה בת עשרים", "ספירת מלאי", "הגורילה", "ערב עירוני", "תחת עץ האהבה" ועוד.
גם קטעי הקישור נכתבו בצורה הומוריסטית ועניינית וסיפקו לקהל פסיפס אותנטי על יחסיהם של יובל ויוסי, כפי שלא נחשפו עד כה. הקהל נהנה, התענג, ואפילו שר איתו חלק מהמילים. מאידך גיסא, משהו בליין־אפ של השירים לא עבד, וכמה שירי חובה מתבקשים כמו "על כל אלה" ו"בחולות" – בלטו בהיעדרם.
המופע נפתח עם "אמרתי לך שיהיה כך ולא האמנת", שיר די כבד (מילים: יהודה עמיחי. לחן: יונתן בר גיורא), שזכה לביצוע מייגע ולא הדליק כספתח. אחר כך בא "מרוב אהבה", שבו הגניב בנאי כמה זיופים (מקווה שמהתרגשות). הזיופים, אגב, חזרו גם ב"הגבירה בחום".
ביצועי השירים, עם כל הרגש שבהם, נשמעו לי בחלקם טכניים מדי, בלי ניצוץ של רגש אמיתי. גם קטעי הקישור המעולים נשמעו יותר מדי מהפרומפטר, ופחות מדי מהלב, כאשר למשל, למרות שהיה מדובר במופע צהריים, בנאי חזר מספר פעמים על המילה "ערב" (משום שכך, כנראה, היה כתוב בפרומפטר).
התרעות פיקוד העורף