לא סתם אומרים שיש לנו, הישראלים, זיכרון קצר: כשעומר אדם, נסיך הפופ הים־תיכוני, מוכר 30 אלף כרטיסים להופעה באצטדיון בתוך שלוש שעות, מכונת השיווק שלו הופכת את הבהלה לכרטיסים לכותרת ראשית, אבל מי שזיכרונו מגיע עד לשנות ה־80, זוכר שהיו פה פעם מופעי פארק מכובדים. מה זה מכובדים? אפילו כאלו שיכולים להתחרות על מקום בספר השיאים של גינס.
מה שעושים היום בון ג'ובי, בריטני ספירס וגאנז אנד רוזס, עשו בשנת 1984 חברי להקת כוורת. אם לא יותר, הרבה יותר. כמה יותר? זו כבר שאלה מורכבת. על פי הערכות משטרת ישראל, ב־12 באוגוסט 1984 הצליחו חברי הלהקה לאסוף למופע בפארק הירקון כחצי מיליון איש - הקהל הגדול ביותר שנאסף אי פעם להופעה בישראל - למה שהיה אמור להיות מופע הפרידה של הלהקה (ששבה והתאחדה מאז כמה פעמים, וכל פעם היא "סופית ואחרונה בהחלט").
באביב של אותה שנה חזרה להקת כוורת, שפעלה עד לאמצע שנות ה־70, לסדרת הופעות במקומות צנועים בהרבה, תחת הכותרת "כוורת חוזרת". מופע הסיום, שנערך בפארק הירקון, היה פתוח לקהל הרחב. ממש כמו ב"הפגנת ה־400 אלף", אפשר להתווכח על הדיוק שבהערכת המשטרה. יש הטוענים שהמספר נמוך עד כדי מחצית, אבל כל מי שנכח בפארק באותו לילה היסטורי, יודע שהיו שם המונים שהתפרשו גם למקומות שמהם כלל לא רואים את הבמה. אגב, בערך באותם ימים נערך הפארק הנחשב קצת פחות, סנטרל פארק בניו יורק, למופע של הצמד סיימון וגרפונקל שבו נכחו "רק" 400,000 צופים. הנה כי כן, לפחות על פי ההערכה הרשמית, עקפו "מאיר ואלון" בסיבוב את פול וארט.
רק שמלבד למספרים, אפשר אולי בכל זאת למצוא משהו משותף בין כוורת לעומר אדם. נכון שהזמנים והסגנון שונים, אבל גם אדם הוא קונצנזוס שנוגע כמעט לכל מי שמגיע למופעים שלו. הוא נגיש, הוא כיפי, לא חייבים להכיר את כל השירים כדי ליהנות מאווירת המסיבה, ומי שצפה בו בהופעה, יודע שהוא אומן שמארח את הקהל שלו בצורה הטובה ביותר, קצת כמו גידי ודני של ימי כוורת העליזים. קל לזלזל בפופ הים־תיכוני, אבל בינינו, "פה קבור הכלב" הוא לא איכותי יותר מ"איפה כל החברות שלך", ובכל מקרה, בסופו של דבר, המבחן האמיתי הוא עד כמה הקהל קופץ.