שבוע גדוש בשירים עבר על כוחותינו כשברקע בחירות חדשות שתתקיימנה ב-17 בספטמבר, מצעד הגאווה השנתי והמציאות היומיומית שמסרבת לתת לנו מרגוע ולהרפות מהגז ושמו שגרה.

לפני שנתחיל, אני רוצה בנימה אישית, להתייחס לעליהום ומסע ההשמצות שצץ ברשתות החברתיות נגדי ונגד ביקורתי במדור של שבוע שעבר על השיר "שבעת ימים" של שלום חנוך ומתי כספי.

כשם שאני מקבל כל ביקורת או טוקבק שנכתב, אכזרי ומטונף ככל שיהיה - חשוב לי לציין שכשאני כותב ביקורת מוזיקה, אני כותב את דעתי האישית נטו כשהיא נטולת פילטרים, צנזורה או צביעות. כשם שאמן יודע ואוהב לקבל ביקורת חיובית, הוא צריך להיות מוכן גם לקבל ביקורת שלילית.

"מבקר מוזיקה" אין פירושו להיות מומחה למוזיקה, אלא להיות נכון ומוכן לכתוב את הדעה האישית כפי שהמקום שהוא כותב בו מבקש ממנו, לטוב ולרע.

עם כל הכבוד וההערכה הבאמת רבים שיש לי למתי כספי ושלום חנוך (מודה, אני מעריץ את יצירותיהם לאורך השנים), לאף אמן, גדול ו"אגדי" ככל שיהיה - אין חסינות מביקורת או מאמירת דעה אישית שאינה כפופה לשום גוף, ארגון או אדם.

לכן, איני מוצא שום צורך להתנצל באמירת דעתי האישית על השיר הזה כחלק מהשירים שאינם לטעמי, כי אני דוגל באמירת האמת האישית שלי כמבקר, גם אם היא לא מנגנת לחליל האמת של אחרים. כשם שאמנים חשופים לביקורת שלי ושל שאר מבקרי המוזיקה, גם אני והקולגות שלי חשופים לביקורת הטוקבקיסטים, לכן הכל לגיטימי כל עוד האמת וחוסר הלקקנות הם האורים ותומים. לפחות עבורי.

***

"חם באוזן"

ועכשיו לעניין: זה לא סוד שהפופ הישראלי נמצא בשנים האחרונות בשיאו הפופולרי וקורץ לאחרונה גם לחו"ל ואחת ההבטחות לעשות זאת היא לא אחרת מאשר אנה זק בת ה-18, שכבר שחררה ארבעה סינגלים בינלאומיים והשבוע את החמישי שנשמע בוגר מקודמיו, הן מבחינת הביצוע, הן מבחינת הטקסט והמשמעות והן מבחינת ההפקה המוזיקלית הכל כך בינלאומית ותפורה למידותיה.

Call It Out הוא פופ תוסס וטהור שאינו מנסה להתיפייף יתר על המידה, שאינו מתחכם או מתפלסף אלא מכוון בצורה נוסחתית למפה הצעירה (שלא לומר טינאייג'רית) הגומעת בצימאון רב את אינפלציית השירים ולזק, שמלווה גם בקליפ מיוחד ומושקע של רומן בוצ'אצקי - יש את כל הנתונים לעשות זאת. כל שדרוש זו התמדה ועבודה קשה ונראה, לפי מגמת השיפור שלה משיר לשיר, כי היא במסלול הנכון.

הרבה זמן שלא שמעתי את מארינה מקסימיליאן שרה שיר מקורי חדש בעברית, בייחוד לאחר הסינגלים האחרונים הלועזיים שניסו לייצר במידה מסוימת קריירה בחו"ל. מודה, פחות התחברתי לסינגלים האחרונים שלה, כי הרגשתי שבמובן מסוים היא די נתקעה באותו מקום מבחינה יצירתית ודי מחזרה את עצמה (מה שקל לעשות כשמדובר בפופ).

לכן, כששמעתי את "יש פה בית" נגליתי שוב לאותה יוצרת רעבה שהייתה, כמהה להמציא את הגלגל מחדש ובעיקר מוכרת כנות אמנותית שווה בלב ובפה. השיר, אותו יצרה יחד עם אורן ברזילי ("מופע הארנבות של ד"ר קספר), לא כולל פזמון קליט יותר מדי והוא לא תופס את האוזן גם לאחר שתי האזנות, אבל הוא שיר סול מדויק, מרגש ובעיקר נוגע ותכלס זה מה שסינגר סונגרייטרית כמו מקסימיליאן צריכה להתגאות בו.




בשנה האחרונה התמקדה ריטה בעיקר בהקלטת קאברים לסדרות וסרטים כמו "נפרדנו כך" (מתוך הסדרה "מלכות") ו"בואי אמא" (מתוך הסרט "בן חוזר הביתה") שהיו נחמדים אבל די סתמיים לטעמי (לפחות "נפרדנו כך" שדי קלקל את ההנאה מההאזנה) ועתה סוף סוף החליטה לחדש ולהישאר רלוונטית עם השיר "באתי אליך" שכתבו נעם חורב ולורן פלד.

השיר תפור מבחינה טקסטואלית וגם מלודית למידותיה של ריטה, שבקולה החד פעמי מבצעת בטוטאליות התיאטרלית קמעה את השיר, אך אני מודה שהלחן פחות הלהיב אותי, פחות סחף ולא התרומם יותר מדי, לא התקדם מעבר לבית ופזמון די משעממים מוזיקלית וקשה לי לראות את השיר נצרב בזיכרון הקולקטיבי הקצר (שלא לדבר על האורך).

נסרין קדרי, השופטת הטרייה ב"דה ווייס", חבקה השבוע שיר חדש – "רוצי עם הלב". פייר? לא הייתי מעביר אותה עמו אודישן. אמנם אין עוררין על כך שקדרי זמרת מעולה עם גוון קול ייחודי וורסטילי, אך בחירת שיר לא הכי מיוחד או מקורי שנשמע כמו רבים מאותו סגנון (טראש פופ ים תיכוני), שבלוני ומאולץ - פשוט לא נשמע טבעי על קולה.

בגלל שאני יודע שהיא מסוגלת להרבה יותר והוכיחה את עצמה לא פעם בלהיטי הענק שייצרה, מרגיש לי שהפעם הניסיון להקליט שיר קצבי (לעונת הקיץ) נעשה די בחיפזון ולכן גם הביצוע הקולי די מוגבל ולא נותן לזמרת את החופש האולטימטיבי שתמיד אפיין אותה. אכזבה.

פופ והיפ הופ עם נגיעות רוקנרול פיפטיזי סיקסטיזי והשפעות יווניות ומזרחיות מרכיבים את שירו החדש של ההרכב "רבע לאפריקה" – "תוריד ת'רגל מהגז".השיר כולל הומור שכונתי, פזמון קליט וקצבי והמון אנרגיות חיוביות וממשיך את הקו המסקרן שההרכב דוגל בו ומפיץ בעזרתו את המוזיקה בארץ ובחו"ל.

לסיום, קאנטרי ישראלי מתקתק ומפתיע (אך טבעי) בו נתקלתי השבוע הוא "נבדה", השיר המשותף של להקת ג'יין בורדו יחד עם אלון אולארצ'יק, שכולל הרמוניות נפלאות של סולנית ג'יין בורדו - דורון טלמון ואולארצ'יק, שכהרגלו מציג ראש פתוח מוזיקלית ובורר בקפידה את השירים.

משהו בסאונד הכולל לצד גיטרה, בס, תופים וקלידים גם בנג'ו ויוקוללה מביא וייב מיוחד, בלתי שגרתי ומלא תעוזה כי הוא לא מכוון למיינסטרים בבסיסו אך נשמע כל כך מיינסטרים וראוי להגיע לכמה שיותר אוזניים.