"ברחוב הנשמות הטהורות/ הקבצנים פושטים עורות/ גורפים כספים/ פורטים שטרות/ חושפים מומים לעשרות/ ומנגנים על כינורות”, כך נפתח אחד השירים העוצמתיים ביותר בזמר העברי, שקרוב ליובל שנים לאחר כתיבתו מעורר תהיות הן לגבי המסתורין האופף אותו והן לגבי זהות מי שכתב אותו עם נתן כהן, הסולן שמפליא לבצע את לחנו המרגש.

תילי תילים של השערות ושל ניחושים נערמו במרוצת הזמן סביב מיקומו של הרחוב ההוא, אם הוא אמיתי בכלל. היו שהרחיקו לכת וייחסו את הטיפוסים האפלים והשליליים שבשיר לסלאמס מעבר לים. “הכל מעשיות ועל אחריות אלה שהמציאו אותן”, כך מבטל מחבר השיר, שמעון ספיר, אגב חיוך סלחני, את כל מה שנתלה בשירו, כשמדירתו הצנועה בקיבוץ שריד נשקף נופו הפסטורלי של עמק יזרעאל, המנוגד תכלית הניגוד לאווירה הפלילית הדחוסה שברחוב הנשמות הטהורות.

אז מה האמת?

“יש גרעין של אמת. הייתי מגיע לתל אביב מקיבוץ רמת השופט, שבו גדלתי כילד חוץ. בדרך מהתחנה המרכזית הישנה לסבתא שלי בשכונת התקווה, הייתי נתקל בגילויים של אלימות ובכל מיני טיפוסים מוזרים. כנער זה הצית את הדמיון שלי וכתבתי מתוך מחאה גם על דברים שבכלל לא היו במציאות. כל זה היה בסתירה לשלטי רחובות בשכונה, שנשאו שמות של רבנים וצדיקים”.

השיר עבר גלגולים עד שהתפרסם. “כחבר צוות ההווי של הצנחנים, הכי טבעי היה לי למסור אותו להלחנה ליאיר רוזנבלום, המלחין של הלהקות הצבאיות”, משחזר ספיר, “אבל ידעתי שהוא עסוק וחיכיתי. כמה פעמים התקשרתי אליו ועדיין לא היה לחן. בסוף הוא אמר לי בקול הצרוד שלו: ‘עם המילים שכתבת השיר לא יוכל להיות שלגר’. אז העברתי את המילים לדודו זכאי, שעם השחרור שלו עמד לצאת בשלישיית ‘דרך הגב’ עם אמיר גינת ממשמר העמק ומיכה אדיר מרמות מנשה, כדי שיעביר אותן למלחין צבי שרף מקיבוץ דליה, שהיה המנהל המוזיקלי של ההרכב”.

בקיצור, השיר הולחן והוקלט, אך דבר לא קרה איתו. “הלחן של צביקה לא תפס”, נזכר ספיר, שכבר היה על המזוודות בדרך ללימודים גבוהים בסיאטל. “השארתי מחברת עם שירים אצל מיכה, שיראה מה יוכל לעשות איתם, וטסתי לאמריקה. כשבאתי הנה לחופשת מולדת, אמרה לי אחותי אביבה: ‘אתה לא יודע מה נהיה עם השיר שלך’. רק אז שמעתי לראשונה איזה להיט עשה נתן כהן מהשיר שקיבל ממיכה”.

כהן הלחין את השיר במנותק מכותב המילים שלו. הוא סבר, כמו אי אלה אחרים, שאת ההשראה לכתיבה על הדמויות קיבל מרחוב הירקון. כשאני מציג לו את גרסתו של ספיר על שכונת התקווה, מגיב כהן: “הלחנתי את השיר כשגרתי בשכונה, לאחר שקיבלתי את המילים ממיכה. אגב, הלחנתי שיר נוסף של ספיר, ‘שניים’, שאותו ביצענו, שלישיית הנשמות הטהורות, בפסטיבל הזמר והפזמון 74’”.

כהן זוכר במדויק את תחושתו כשב־72’ קיבל לידיו את המילים של “ברחוב הנשמות הטהורות”. “זה היה טקסט שונה מכל השירים האחרים בתקופה ההיא”, הוא סבור. “מבחינתי זה היה השיר הראשון שהתיישבתי להלחין אותו ברצינות. לפני כן לא הלחנתי שום דבר. האווירה שבמילים של השיר הכתיבה את המוזיקה, עם משהו פטליסטי וקודר שנתן הרגשה של סוף העולם. לא הייתי אז מלחין מיומן שפעל לפי כל מיני שטנצים. הלכתי על משהו שהיה לי חדש לגמרי - וזה פשוט עבד”.

וזה עבד?

“הלחן מתבסס על אקורדים מוקטנים, דבר די נדיר כשלעצמו, היוצרים את האווירה. לא התכוונתי ליצור משהו מיוחד, אבל זה מה שיצא. כשאני שומע ביצועים אחרים של השיר, שלא לפי האקורדים המקוריים, לדעתי כל הקסם מתפוגג. זה כולל את הביצוע של קרן אן, שהקליטה את השיר בפריז ל’עבודה עברית’, וגם את הביצועים של עמיר בניון, אדם ועופר לוי. זאת עובדה שעד היום ממשיכים לשדר את הגרסה המקורית”.

והיא של צוות הווי הנדסה קרבית.
“מדויק. הביצוע הראשון היה של הצוות עם מתי כספי כמעבד. אומנם חברת הצוות חנה חייט הייתה מיועדת להיות הסולנית, אבל כשמתי הגיע הוא לא רק קבע שאני אהיה הסולן, אלא כפי ששומעים הוא גם שר במקום יורם ירוחמי, חבר הצוות ומי שאחר כך הקים איתי את שלישיית ‘נשמות’, שחלה ביום ההקלטה. גם נגינת הבס, שבולטת מאוד בהקלטה הזאת, היא של מתי. עוד בולטת הנגינה של רביעיית המיתרים של צה”ל שליוותה אותנו”.

מתי כספי. צילום: יח"צ מתי כספי. צילום: יח"צ

ועוד גילוי: “כשיורם ואני הקמנו את שלישיית ‘הנשמות הטהורות’ עם נאוה ברוכין ורצינו לכלול את השיר בתקליט, בחברת ‘הד ארצי’ לא היו מוכנים שנקליט אותו עם נגנים. נאלצנו לשיר על ההקלטה של צוות הווי הנדסה קרבית”.

לגבי הנצחת השיר בשם ההרכב, מעיר כהן: “לא כל כך אהבתי את הרעיון, כי ראיתי בהתבססות על שם של שיר משהו מגביל. אבל כולם מסביב אמרו שזה יפה וכדאי. בדיעבד אני שמח שלא התעקשתי”.

תלמיד גרוע


ספיר, 71, בן למשפחת ספרוב יוצאת גיאורגיה, גדל מגיל 9 ברמת השופט. “התאהבתי שם במרחבים ובשדות עד שנשמתי נהייתה מכורה לקיבוץ, אף על פי שלא עשו לי חיים קלים. כדי להעליב היו מכנים אותי ‘עירוני’”, מעיד הפרופסור לעתיד. “למעשה הייתי תלמיד גרוע, ומה שהחזיק אותי והביא אותי לצוות ההווי של הצנחנים היה שתמיד הייתי הבדרן של החבר’ה”.

“עיקר כוחו של שמעון, שלמעשה הקים את הצוות שלנו ונהיה המפקד שלו, היה במשחק”, מציין אברהם זיגמן, לימים מחבר “אלעד ירד אל הירדן”. “אני זוכר אותו כותב שירים בין ההופעות. בהם 'ברחוב הנשמות הטהורות'”.

בסיאטל למד ספיר באוניברסיטת וושינגטון לדוקטורט במדעי הדיבור והשמיעה. הוא נשא לאישה את לורי, לאחר רומן שהחל למעשה ברפת. לורי, מורה לאנגלית, בעלת תואר באנתרופולוגיה, מספרת: “אני זוכרת את שמעון מנעוריי בסיאטל. כל מי שהתקרב לעניין של ריקודי עם מבין היהודים והישראלים בעיר היה מוכרח להכיר אותו. אותי הוא הפחיד עם השיער הארוך והזקן המגודל שלו, אבל הפחד התחלף באהבה כשנפגשנו בישראל. הייתי אז מתנדבת בקיבוץ בעמק ושמעון הגיע לביקור מולדת והתנדב לעזור ברפת”.

לשניהם היה אז ברור שעתידם יהיה בישראל, אם כי הקריירה האקדמית של ספיר האריכה את תהליך השיבה שלהם ארצה. “גם כשהצלחתי בחוץ, תמיד הייתי ונשארתי ישראלי, אבל הקריירה תקעה אותי בארצות הברית", אומר ספיר. "היו שנים שבהן לורי ואני חיינו שם על מזוודות בדירות שכורות, כשכל פעם הגיעה הצעה חדשה שעיכבה אותנו עוד קצת”.

נתן כהן. צלם : יהונתן שאול נתן כהן. צלם : יהונתן שאול


ה”קצת” כלל תואר של פרופסור שהוענק לו ב־93’. דווקא אז הם החליטו לסגור עניין. “הבנו שעם כל שהייה נוספת בארצות הברית כבר יהיה לנו קשה להפוך את הילדים שלנו לישראלים לכל דבר”, הוא מסביר.

ככל שרצה לסגור מעגל ברמת השופט, הפריעה לו וללורי הלינה של הילדים בנפרד מההורים שעדיין הייתה נהוגה שם. אז הם תקעו יתד בקיבוץ שריד, שממנו היה לו קל להגיח למשרתו באוניברסיטת חיפה. בבואי ב־95’ לפגוש את מחבר “ברחוב הנשמות הטהורות”, זומנה לי הפתעה, כשהוא קיבל את פניי תוך כדי הפעלת מלגזה ב”גמל”, המפעל לאבני השחזה וליטוש של המשק. אכן, כדי לזרז את התאקלמותו במשק, הוא שיבץ את עצמו גם לעבודה במפעל, לצד המשרה באוניברסיטה ולצד מרפאה שפתח תוך כדי העברת הכנסותיו לקיבוץ. כשאחת מחברותיו שאלה אותו אם השתגע כשראתה אותו מטאטא את האגף שבו עבד, תמה: “’מי השתגע? ובבית שלי אני לא מטאטא? בשבילי המפעל הוא כמו הבית’”.

עם כל הכבוד למטאטא, הוא לא מנע ממנו לזכות במוניטין בינלאומיים, כשפיתח שיטה לאיתור מוקדם של פרקינסון באמצעות גלי הקול, לצד הקמת החוג להפרעות בתקשורת באוניברסיטת חיפה. “זה חוג לתפארת”, לורי, מורה לאנגלית, גאה בו. כיום, ממשיך ספיר לעסוק בכתיבה מדעית, מנחה דוקטורנטים בתחום ומייעץ למכללת סכנין.

תוכן, לא כפיים

הם הורים לשלושה בנים. הבכור, יונתן, 37, ממשיך אותם בשריד ומתמחה בייצור עוגיות מקרון. ליאור, 36, משלים בבוסטון לימודים לדוקטורט במדעי המדינה ועומד להפוך את הוריו לסבא ולסבתא. אלעד, 29, חי ביפו ומתמחה בהכנת מאכלי בשר לאירועים.

כאן נחשפת הטרגדיה האישית של ספיר, או צחוק הגורל, כדברי לורי. דווקא הוא, המומחה המחונן להפרעות בדיבור, לקה באחת המחלות בתחום הזה. לא פשוט לי לראותו מתקשה בדיבור. “נעשה לי קווץ’ כשאני רוצה להתנסח ופתאום יש לי בלוק. זה קורה לי בדיבור, אבל אני יכול גם כעת לשיר חופשי”, הוא מעיר ומשחרר דוגמית של שירה אופראית בבס המרשים שלו. “למרות הכל אני ממשיך איכשהו לפעול גם כקלינאי תקשורת. אני מאוד שמח לעזור לאחרים”.

“זה לא פשוט מה שקרה לשמעון. הוא חלה לפני כחמש שנים דווקא במחלה שבה הוא מטפל באנשים אחרים”, אומרת לורי. “היו לא מעט רגעים עצובים עם דמעות. אבל שמעון, כמי שמבין מה שקורה לו בתוך המוח, הוא בסך הכל אדם אופטימי, שקם כל בוקר עם חיוך וממשיך לעזור לאנשים שיש להם בעיות בדיבור. כאדם חזק הוא אוחז עד כמה שאפשר בחיים ויחד איתי משתדל ליהנות מהם”.

עוד משאלה, שמעון?
“הצטברו אצלי לא מעט שירים. אשמח אם יהיה מי שילחין מהם”.

אתה אוהב את השירים של היום?
“גם כעת יש שירים יפים, אך הם מהווים מיעוט בין השירים החדשים. בזמני השתדלתי שבשירים שלי יהיה תוכן, לא רק כפיים”.

כשפרופ’ ספיר צופה בטלוויזיה, הוא משתדל לעשות זאת במנותק מהתמחותו המקצועית. “הייתי משתגע אם במקום לעקוב אחרי השידורים הייתי בוחן כל אחד איך הוא מדבר או שר”, הוא מעיר. בכל זאת, הוא שם את האצבע על תופעה נפוצה הנקראת “שינשון”, על שום הש’ המשובשת בדיבור.

“כמעט אין ילד שאיננו משנשן בשלב זה או אחר של ילדותו”, אומר הפרופסור. “אצל הרוב התופעה נעלמת עם הזמן, אבל יש כאלה, כמו אריק שרון, שנשארים איתה לתמיד”.

מדוע השינשון נפוץ יותר בארץ לעומת ארצות הברית, למשל?
“כי כאשר האמריקאים משנשנים, משתנה לחלוטין מהות המילים שהם אומרים. בעברית, לעומת זאת, אפשר לשנשן עד מחר, אך מהות המילים לא תשתנה. התופעה התרחבה כאן כל כך, עד שהיא נראית ישראלית טיפוסית”.