הזמר המזרחי הראשון וחלוץ מוזיקאי המחאה: עשור לפטירת ג'ו עמר

ב־9 ביולי 1959 הוזמנה המשטרה לבית הקפה "רוזוליו", שבשכונת ואדי סאליב בחיפה, כדי להשליט סדר. תושב השכונה, סבל קשה יום בשם עקיבא יעקב אלקריף, נקלע לתגרה בבית הקפה עת היה בגילופין. המשטרה הגיעה, אלקריף התפרע, נורה ברגליו והתמוטט על הרצפה כשדם ניגר ממנו.

השמועות על הירי הלא מוצדק נפוצו במהירות, והיו מי שטענו שאלקריף מת. הסבל השיכור הפך לקורבן בעיני תושבי השכונה, בני עדות המזרח. עוד באותו לילה נערכה הפגנת ענק אלימה מול תחנת המשטרה המקומית, ובמהלכה נפצעו שוטרים ומפגינים רבים נעצרו. בהמשך פרצו מהומות ביישובים נוספים בארץ שבהם ריכוז של יוצאי עדות המזרח כמו באר שבע, מגדל העמק וטבריה.

למרות השמועות, אלקריף לא מת בעקבות היריות אלא נותר משותק, ומצא מנוס מצרותיו באמצעות הטיפה המרה. משום שלא היו לו קרובי משפחה או חברים ולאחר שלא זכה לתמיכה סיעודית מהמדינה, בילה זמן רב בבית החולים אסף הרופא גם לאחר החלמתו. "מוטב היה לו השוטרים היו הורגים אותי", אמר למי ששאל אותו שנה לאחר הפציעה, "אין טעם לחיי".

זמן קצר לאחר המאורעות שתקעו טריז ביחסים בין מזרחים לאשכנזים כתב והלחין ג'ו עמר, הנציג המובהק של עדות המזרח בעולם המוזיקה דאז, את "שיר השיכור". בשיר, שנחשב לאחד מלהיטיו הגדולים ביותר, ביטא עמר את מחאתו על הגורמים שהובילו למאורעות ואדי סאליב.

"כולם אומרים שאני שיכור וכולם צועקים - איזה בור. התאמינו! רק כוסית אחת שתיתי ועוד כוסית קטנה טעמתי ועוד כוסית קטנה לגמתי, עד כי דאגותי שכחתי וקולי נשאתי", כתב על השיכור השכונתי שעבד ביום בפרך כסבל ובלילה הגיע לבית הקפה המקומי כדי לשכוח מצרותיו. "הוי שומרים, שוטרים, כלאו נא אותי, חיים כאלה, עד אנה אסבול", מסתיים השיר בתיאור מצבו של אלקריף לאחר התקרית.

"סיפור מאורעות ואדי סאליב זעזע את ג'ו, והוא כתב את השיר מתוך הזדהות אמיתית וכאב לב על המצב הבלתי אפשרי שרתח אז בארץ", אומר העיתונאי שאול מייזליש, חברו של עמר. מייזליש ביים את הסרט התיעודי "חבקי אותי" (2001), החוזר לשורשיו ולקריירה של עמר, וערך את ספרו האוטוביוגרפי "ג'ו עמר - אני ושירי". "במשך השנים היה נהוג לחשוב שזה שיר על שיכור אבל לא, זה שיר מחאה אסלי. שיר שנוצר מתוך הזדהות".

בכתבה שהתפרסמה בעיתון "דבר" ב־10 בדצמבר 1959 נכתב כך על "שיר השיכור": "השיר נקלט מהר מאוד. מאז אתה שומע מזמזמים אותו פועלים על פיגומים, נערות בישובי עולים ופקידים מהודרים של משרדי הערים הגדולות. פעם חשבו האשכנזים: כיצד נביא את השירים ואת המוזיקה שלנו אל עדות המזרח? עמר עושה מעשה מוזר ונעים: הוא מביא את האשכנזים אל שירת המזרח".

לדברי מייזליש, אומנם עמר לא חשב להפוך לזמר מחאה, אך האירועים שהתחוללו בארץ וקוממו אותו, קודם כאדם ואחר כך כבן לעדות המזרח, גרמו לו לכתוב שירים שמיתגו אותו ככזה, גם אם בעל כורחו.

"ג'ו סיפר לי איך ראש הממשלה דוד בן־גוריון נכח ערב אחד בהופעתו בתיאטרון הבימה וישב בשורה הראשונה", מספר מייזליש, "וכשהוא שר את 'לשכת עבודה' והסתכל על בן־גוריון, הוא ראה אותו זז באי־נוחות ומתכווץ בכיסא, במיוחד בשורה: 'אמרתי לו: מפולניה, תיכנס בבקשה'. זה שיר שעשה רעש גדול בזמנו, כי הוא נתן ביטוי ליהדות צפון אפריקה שהושמה בקרן זווית, לא התקדמה ולא יכלה לנוע קדימה. ג'ו אומנם קיבל עבודה כשהגיע לארץ, התפרנס כמורה וכמוזיקאי מצליח, אבל הוא ראה בעצמו וביצירה שלו ראי להעביר את הקשיים של בני עדתו".

כך המשיך וכתב עמר בשירו (תרגום ממרוקאית: דויד פרץ): "נזכרתי פתאום בדברי האנשים שהפרידו אותנו מהורינו. הגענו, ולא מצאנו מה שחשבנו. אלוקים ירחם עלינו... יא מאמא, בואי וראי אותי באוהל זרקו אותי, אוכל שותה ומשוטט, אוי לי מה קרה לי".