מעט מאוד דברים בעולם המוזיקה מצליחים לרגש יותר מאלבום בכורה. כזה שמתפוצץ עליך בבת אחת, עם כל התשוקה, הפחדים והחלומות שהיוצר הטרי צבר לאורך השנים. בהמשך הוא יתמקצע, יצבור ניסיון ותחכום. ובדרך כלל גם יגיע לשיא היצירתי שלו אחרי כמה שנים. אבל את התחושה הבתולית הזו של היציאה הראשונה לעולם כבר לא יהיה אפשר לשחזר. גם מצד האומן, שיאבד את הראשוניות, וגם מצד המאזין שלא יוכל לחוות אהבה מאקורד ראשון. תנסו להיזכר בפעם הראשונה שבה שמעתם את אתי אנקרי; אהוד בנאי; הנטאשות. אני זקן מספיק כדי לזכור אפילו את הראשון של משינה ואת ההכרה המיידית שמשהו בחיי, עומד להשתנות.

כדי שהפיצוץ הזה יתרחש, היוצר הטרי חייב להיות מצויד בכמה מעלות. קודם כל, כמובן, כישרון. זה עוזר. עניין שני, ייחודיות. בטח בעולם מוצף במידע ובמוזיקה אינסופית. ומעלה שלישית - ביצים. היכולת לעמוד מול חברת תקליטים/אנשי מוזיקה ותיקים/מי ששם עליך כסף, ולהתעקש על הקטע שלך. במובן מסוים, זו אולי המעלה המרכזית.

ואני משרטט את כל ההקדמה הארוכה הזו כדי להכין את הרקע להכרזה הדרמטית, שלפיה "תורי לומר" של דניאל סאן קריאף הוא אלבום הבכורה הכי מרגש ששמעתי פה כבר כמה שנים טובות. יצירה מתוקה, מגניבה, סקסית וסופר מקורית, שמעיפה לי ת'אוזניים כבר שבוע. שילוב נהדר של מוזיקה אפריקאית, אלקטרונית, פולק, היפ הופ ופופ מזרחי, מלווה בקול החד־פעמי של קריאף, ולא פחות חשוב - בהומור שלה.

ההגדרה הכי טובה שאפשר להדביק לבחורה הזו היא שאי אפשר להגדיר אותה. זה סוד הקסם - אתה מקשיב ל–12 רצועות האלבום ומופתע כל הזמן. גם מהגוון המוזיקלי, גם מהמלודיה שמתעקשת להישבר כל פעם מחדש ולא להתמסר, וגם מהטקסטים האסוציאטיביים, שלא לומר האימפולסיביים (בקטע טוב). זה בדיוק הקטע שבו בתור מבוגר אחראי הייתי עלול לעטות פרצוף רציני, ולייעץ לה להיות יותר ממוקדת. ברורה. משהו שאפשר למתג ולמכור ביתר קלות. וראבק, שיהיה אפשר לשרוק את השירים שלה ולעשות מהם קריוקי.

כי תיאורטית, קריאף הייתה יכולה להיות אחלה זמרת פופ כיפית לכל המשפחה. יש לה קול מצוין, יש לה הלוק הנכון, ויש לה גם הקלילות והחיוך הכובש. יותר מזה, יש לה פלטפורמה מושלמת, בדמות העמדה שלה כזמרת של טיפקס. מה שמפגיש אותה עם קהלים גדולים, שלא לדבר על בית הספר המושלם לפופ ישראלי. קריאף לא מתכחשת ללינק החשוב הזה. באלבום שלה יש דואט כיפי להפליא עם קובי אוז, "מה יש לך", בסגנון עדות "כשאני איתך אני כמו דג" (אוז אמון גם על ההפקה המוזיקלית בשיר). וגם רצועות אחרות מתכתבות עם חללית האם. בייחוד "יודעת את הכל" הנהדר. משפטים כמו: "למדתי הכל, יש לי תעודות. תראיין אותי, אספר לך את הסודות. מניסיוני אני מספר אחת בידיעות, הכסף שלי קונה לכם ת'מחשבות", ואופן השירה המערכוני של קריאף בשיר נשמעים כמו הילד המשותף של קובי אוז ואתי אנקרי, מימי "דן די נה טרקדו נה נה".

אבל קריאף מתעקשת, באומץ ראוי להערכה, להגיש גם רצועות פחות נגישות, כמו "משאלות", שחגות סביב שורה אחת או שתיים, ושמות דגש על ההתפתחות המוזיקלית של השיר. כאן חייבים לציין את השותף המרכזי של קריאף באלבום, גיא מוזס, שהפיק אותו מוזיקלית ואחראי לאין ספור הצבעים והביטים שהופכים אותו ליצירה כל כך מרתקת ושונה.

קראתי בביוגרפיה שלה, שקריאף למדה בבית ספר תיכון שלא הייתה בו מגמת מוזיקה, מה שאילץ אותה לצאת למסע המוזיקלי לגמרי לבד. זה אולי מסביר את המקוריות ואת האומץ. אומץ שמתבטא גם בחלק מהטקסטים, שנכנסים למישורי חשבון הנפש עם עצמה ועם הבית שגדלה בו. "עזבתי את הבית, עכשיו אני נראית כמוכם", היא שרה ב"בית", "רק בלי ה–ח' שבגרון". תמצות נהדר של קונפליקט פנימי אינסופי. דניאל סאן קריאף, הגיע הזמן שתיחשפו לשמש העולה.