"ברוב הקניונים והעסקים בארץ ממעטים להשמיע מוזיקה ישראלית כדי להימנע מתשלום על זכויות יוצרים ומבצעים. וכשהכיס מדבר, את אף אחד לא מעניינת הפטריוטיות הכרוכה בהשמעת מוזיקה כזאת”, יוצא דני גוטפריד, פסנתרן הג’ז של המדינה, בהאשמה מפתיעה, רגע לפני שיחגגו לו 80 שנים מוזיקליות ביום שישי הקרוב, במופע “ארמסטרונג מחבק את גוטפריד”, שיתקיים במוזיאון תל אביב במסגרת “פסטיבל ניו אורלינס בתל אביב”.

“כדי לתקן את המעוות, חייבת לבוא התערבות ממשלתית”, קובע גוטפריד, יו”ר איגוד המוזיקאים הישראלי ומנכ”ל עילם, עמותת התמלוגים של המוזיקאים בישראל. “אדם שירצה להשמיע מוזיקה במקום ציבורי יחויב ש־25% ממנה תהיה ישראלית. שמים רגליים לכל ניסיון להגיע לחוק כזה”.

גוטפריד, שממשיך לפלרטט בלהט עם הפסנתר, אמור להגיע לגבורות רק ב־6 בנובמבר. “לא אני קבעתי את שם המופע שנערך לכבודי בפסטיבל”, הוא מעיר בחיוך. “אם היו שואלים אותי, כאחד ממוקיריו של ארמסטרונג הייתי מציע להפוך את הכותרת”.

לדבריו, פעם אחת זכה להיות נוכח בהופעתו של מי שנחשב כגדול אמני הג’ז בתבל. היה זה ב־14 באפריל 59’, לפני 60 שנה, בהופעתו לחיילים בהיכל התרבות במסגרת סיבוב הופעות בישראל. “ארמסטרונג הילך עלי קסם לא רק בשל איכות נגינתו בחצוצרה, הידועה לכל, אלא גם בהיותו אישיות בימתית ממדרגה ראשונה”, מציין גוטפריד.

הוא היה אמן הג’ז שממנו הושפעת?
“לא ממש. כפסנתרן, מגיל מאוד צעיר הלכתי בעקבות פסנתרן הג’ז אוסקר פיטרסון, שאותו ניסיתי לחקות מתקליטים, עד שהשתפשפו מרוב שימוש. אחריו הושפעתי רבות מפסנתרן ג’ז נוסף, ביל אוונס”.

מסלול קלאסי

גוטפריד גדל בקריית מוצקין כבן יחיד להורים יוצאי פולין. אביו היה פחח, שעם הזמן פתח חנות לכלי בית שבה עבדה גם אמו. שניהם לא היו מוזיקלים, אבל ביום ההולדת הרביעי שלו הם השכילו להביא לו פסנתר צעצוע במתנה. מופתעים מכך שניגן כל שיר ששמע, הם עשו את כל הדרך לתל אביב כדי שגם פנינה זלצמן, הגברת הראשונה של הפסנתר, תיוודע לכישרונו. בעקבות המפגש איתה למד בקונסרבטוריון ע”ש דוניה ויצמן בחיפה.

במשפחתו ציפו שיצמח להם רובינשטיין חדש. מי חלם על ג’ז. אבל זה לא היה פשוט. “חוץ ממוזיקה, אהבתי עוד דברים, כמו לשחק עם חברים בכדור”, הוא נזכר. “אמא שלי הייתה מחזיקה אותי במשטר ברזל על מנת שאעמוד במכסת שעות הנגינה היומית שהייתי מחויב אליה. היא אפילו הייתה מפתה אותי בכסף כדי שאקנה לי ממתקים ובתמורה אנגן. אהבתי מאוד מוזיקה, אבל לא הייתי מלך החריצות. בעניין של החזרות הייתי די ברדקיסט. זה לא מנע ממני בגיל 14, עם סיום לימודיי בקונסרבטוריון, לנסוע פעם בשבוע באוטובוסים לרמת גן, כדי ללמוד פסנתר אצל אילונה וינצה־קראוס. במקביל ניגנתי בתזמורת הגדנ”ע בניצוחו של המלחין ארתור גלברון. בהחלט הייתי כולי במסלול הקלאסי”.

נערים בגילך נשטפו בגל הרוקנרול.
“לא אני. הרוק בכלל לא משך אותי, בניגוד לג’ז. לא יודע איך התגלגל אלי באותה תקופה תקליט של אוסקר פיטרסון, ולא רק שניסיתי לנגן כמוהו אלא שבשעות הלילה הייתי מרותק לשידורי הג’ז של רדיו קול אמריקה. באותו זמן התחברתי בחיפה לדני פלץ, נער בגילי שניגן בחצוצרה, ולימים היה אמרגן. אביו, שהיה קצין בידור באוניות צים, הביא ממסעותיו תקליטי ג’ז. כמי שהיה מאלתר בקלאסי, היה לי קל להתחבר אליהם”.

ניגנת גם בחצוצרה.
“כשהגיע הזמן שלי להתגייס, למדתי לנגן גם בחצוצרה, למקרה שיגייסו אותי לתזמורת צה”ל. אבל רציתי את תזמורת חיל האוויר, שלמעשה הייתה תזמורת ריקודים”.

מה אמרה וינצה־קראוס כשהתחלת לנגן עם חברים במועדונים?
“מבחינתה יצאתי לתרבות רעה. ‘יש לך סיכוי לקריירה בינלאומית ואתה מקלקל אותו’, היא נזפה בי במבטא ההונגרי שלה. המשכתי להגיע אליה עד הצבא. בתקופה ההיא אפילו זכיתי באיזה פרס על שמו של מוצרט, אבל כבר לא היה בו כדי להסיח אותי מהג’ז”.

כשהשתחרר, פנה גוטפריד לאוניברסיטה העברית. “למעשה, רציתי ללמוד כימיה”, הוא חושף. “תמיד אהבתי מאוד כימיה. אפילו הייתה לי בבית מעבדה שבה עשיתי ניסויים. אבל איכשהו התגלגלתי ללימודי כלכלה, לצד התחלת הקריירה המקצועית שלי במוזיקה. לא תאמין היכן עשיתי בה את הצעדים הראשונים. בירושלים פגשתי את בן העיר, הנשפן אלברט פיאמנטה, שניגן במקביל אלי בתזמורת צה”ל. ‘יש לנו עבודה בריקודים בסופי שבוע - בשישי בבית קפה בנתניה, קרוב לים, ולמחרת בירושלים; אנחנו צריכים פסנתרן ורוצים שתנגן איתנו’, אמר לי. ‘אם גם אפשר להרוויח קצת כסף, בכיף’, קיבלתי את ההצעה שלו”.



בהיותו סטודנט, גייס אותו מל קלר, חלוץ הג’ז בישראל, לרביעיית ג’ז שהקים בקול ישראל, ובה מצא את עצמו כצבר יחיד בין שלושה אמריקאים. בירושלים פתח גוטפריד בצנעה במרוץ שלו כיזם ג’ז סדרתי שאין דומה לו בארץ, בחוג לשוחרי ג’ז שהקים במועדון הסטודנטים בית הלל. “אף פעם לא חיכיתי לפניות אלי, תמיד יזמתי”, מעיד גוטפריד, שבמקביל ארגן ערבי ג’ז במרתף של סוראמלו.

“סוראמלו היה טיפוס”, שולף גוטפריד סיפור. “הוא לימד אותי איך לוקחים מנהיגות. ‘אתה צריך להיות בעל הבית. שים את היד על הראשים של הנגנים ותברך אותם כך שהם יהיו מבסוטים, אבל תלחץ כדי שהם ידעו כי אתה מעליהם’, אמר לי".

ב־71’ הקים גוטפריד עם פיאמנטה את רביעיית “סדנת הג’ז”. “תהרוג אותי אם אני זוכר מאיפה בא לנו השם הזה; לא היינו בית מלאכה לג’ז”, הוא אומר. הם הקליטו את “מזרה ישראל”, תקליט הג’ז כחול לבן הראשון. “אלברט, שגדל מהבית על מוזיקה ערבית, משך אותנו לכיוון האתני, שאותו הבאנו אל הג’ז לפני כולם”, מספר גוטפריד.

אתה, מחלוצי האתנו־ג’ז בארץ, הלנת בפניי בראיון בעבר על טשטוש הגבולות בין הג’ז לבין מוזיקת העולם.
“גם כיום קווי ההפרדה לא ברורים עד כדי כך, שלפעמים זה גורם לי להתעצבן. למשל, כשנותנים כותרת של ג’ז למופע של מוזיקה אתנית שאין לו שום קשר לג’ז. הרי לא כל מוזיקה מאולתרת היא ג’ז. אני לא בעד הפרדה מוחלטת, אבל לכל דבר צריך שיהיה גבול”.

משלב מוקדם בחייו החל גוטפריד לעסוק בעריכת דין לצד המוזיקה. “ענק אמיתי”, הוא אומר על יואל זוסמן, שופט בית המשפט העליון שאצלו התמחה. “נראה שבאיזשהו מקום אכזבתי אותו על שלא פניתי לשיפוט. ‘יש לך ראש טוב, אתה מתאים להיות שופט’, הוא הביע את דעתו, אבל הבין אותי כשאמרתי שלא יאה ששופט ינגן במועדון לילה”.

גוטפריד פתח עם שותפים משרד לעריכת דין בתל אביב, שעסק בעיקר בדיני נזיקין. מבלי להתכוון לכך מראש, הקים במשרדו את איגוד המוזיקאים ועמד בראשו שנים רבות. במקביל ניהל אמנים, בהם יהורם גאון, וליווה פסנתרנים רבים אחרים. בד בבד הוא הקים את המחלקה ללימודי ג’ז באקדמיה למוזיקה ולמחול בירושלים. כעבור שנים אחדות הביא את לימודי הג’ז גם לבית הספר האמנותי תלמה ילין בגבעתיים ולאוניברסיטה הפתוחה.

אפשר להצליח כנגן ג’ז בלי לימודים אקדמיים בתחום?
“אני ההוכחה לכך. הרי התארים שלי הם בכלכלה ובמשפטים. לפני תעודות, נגן ג’ז צריך קודם כל חוש קצב ואוזן טובה. יכולת אלתור היא לא דבר שלומדים. או שיש או שאין”.

אין כמו בבית

גם בלי תואר מוזיקלי, ליווה גוטפריד בפסנתר אמנים מהגדולים בעולם, בהם דיזי גילספי, סטן גץ, בני גולסון, רנדי ברקר, פרנק פוסטר וסמי דייויס הבן, שהתיישב לצדו ליד הפסנתר כדי לנגן איתו בארבע ידיים. כשהוא נשאל אם ניסה להגיע דרכם לקריירה בינלאומית, משיב גוטפריד בחדות: “ברור שלא רציתי את זה. פה המשפחה. פה איגוד המוזיקאים. פה עבדתי כעורך דין עד שהוצאתי את עצמי לגמלאות מהעיסוק הזה. מה היה לי לחפש בחוץ?”.

עם חלק מאמני הג’ז הזרים ניגן בפסטיבל “ג’ז בים האדום”, שהוא היה בין מייסדיו ב־87’ ובמשך 22 שנה שימש כמנהלו האמנותי. “התחלנו כמעט ללא תקציב”, הוא משחזר. “הראו לנו אולמות באילת וזה לא היה זה. אבי יפרח, המפיק שאיתי, משך את העסק אל המכולות שבנמל, שם הסביבה התעשייתית־ימית הייתה זו שהקנתה לפסטיבל את האופי שלו. לא היה לנו כסף כדי לשלם כפי שצריך לאמנים מבחוץ. מה עושים? גייסתי נגני ג’ז יהודים מעולים מניו יורק. הם, כולל האחים ברקר, מל לואיס ורד רודני, הסכימו לנגן בהתנדבות, כשאנחנו מימנו את הטסתם ארצה ואת האירוח כאן. הגוי היחיד שהבאנו לפסטיבל הראשון היה רב אמן הסלסה טיטו פואנטה, שהסכים לבוא עם אנשיו תמורת פרוטות לאחר שהבטחתי להם טיול במקומות הקדושים”.

משרדו משמש כאכסניה הן לאיגוד המוזיקאים והן ל'עילם'. האיגוד עומד על משמר תמלוגי הנגנים ולדבריו הקדים את “אשכולות”, האיגוד המטפל בזכויות המבצעים מאמנויות אחרות. “לפני כן, כל אחד יכול היה להשתמש בהקלטות הנגינה שלנו בלי שום תמורה”, מעיר גוטפריד, שממשיך להופיע במרץ, כסולן ובהרכבים שונים, לרוב עם חברו, המתופף אהר’לה קמינסקי.

לא פעם המפגשים המשפחתיים בביתו של גוטפריד בהרצליה מלווים בצלילי פסנתר, מאחר ששניים מבניו ממשיכים אותו בנגינה. המפורסם שבהם הוא בנו הבכור ירון (51), ש”הרבה פעמים מזמין אותי לנגן סולו בתזמורות שעליהן הוא מנצח”. גם אבירם (36) הוא פסנתרן. “זה חלום איך שהוא מנגן ג’ז, אבל הוא בחר להיות עסוק יותר בתחום הקבלה”, אומר אביו. עודד (50) חף מכל הקשר מוזיקלי. “הוא העדיף לפנות להייטק ומבחינה כספית קובר את כולנו”, אומר גוטפריד בהומור.

כשראיינתי אותך ב־2008, אמרת: “בניגוד לרושם שיוצרים כאן, טרם כבשנו את מעוז הג’ז בניו יורק. למרות כל הרוח שעושים סביב סצינת הג’ז בארץ, היא עדיין סטטית”. ועכשיו?

“גם עכשיו אי אפשר לטעון שבתחום הג’ז כבשנו את ניו יורק. הרי צריך לשמור על פרופורציה. אבל כשבוחנים את היקף פעילות הג’ז של ישראלים בעולם, אפשר לקבוע בלי שום ספק שאנחנו בהחלט מעצמה בתחום, בוודאי ביחס לגודלנו. ואם דיברתי אז על סטטיות, זה מזמן מאחורינו”.