ב־25 ביוני 2009 הוכה העולם בהלם עם היוודע דבר מותו מדום לב של מייקל ג'קסון, מלך הפופ הבלתי מעורער, רגע לפני שיצא לסיבוב הופעות הקאמבק שלו, שכל הכרטיסים לכל 50 המופעים בו נמכרו מראש. החברים המפורסמים הספידו, המעריצים התאבלו, ושיריו הושמעו פעם אחר פעם.

עשר שנים פחות כמה חודשים אחר כך. מרץ שעבר. כיכר פיקדילי בלונדון התמלאה לקראת השעה 16:00 במפגינים. את ההמולה ראיתי מחדר המלון שפנה לכיכר. כשירדתי למטה התבררה הסיבה: השידור המתוכנן של “לעזוב את נוורלנד", סרטו השערורייתי של דן ריד מבית HBO וצ'אנל 4 הבריטי, שנחשף לראשונה בינואר שעבר בפסטיבל הסרטים סאנדנס, ומתאר את ההתעללות המינית לכאורה שחוו בילדותם שני גברים על ידי מייקל ג'קסון. “מייקל חף מפשע" נכתב בשלט גדול שאחזו שתי מעריצות, שהיו לבושות בטי־שירטים שעליהן מתנוסס דיוקנו של אליל הפופ. כמה שבועות לפני כן, גם כן בלונדון, נתלו שלטים בצדי האוטובוסים הנושאים את ההאשטאג MJINNOCENT#, אך הם הוסרו במהרה בעקבות החלטה של חברת התחבורה בעיר, שהביעה חשש כי הדבר עלול להרתיע קורבנות התעללות מלהגיש תלונה.

מאז הקרנת הסרט בפסטיבל, נדמה שהזעקה הציבורית בעניינו של מלך הפופ הבלתי מעורער בהיסטוריה מסרבת לדעוך, אך היא נחלקת לשניים: לאלה המגנים את מעשיו של ג'קסון ומתנערים ממורשתו, ולמעריצים ולמספר עיתונאים אמריקאים בכירים שלא מאמינים לעדויות, וממשיכים לטעון כי ג'קסון היה מאז ומעולם מטרה קלה וסחיטה עבור התקשורת ואנשים המנסים לעשות הון על חשבונו. היום, עשור למותו של הזמר, לא רק שמייקל ג'קסון לא יורד מהכותרות, אלא שמעל אחד מהאייקונים הגדולים ביותר שידע העולם בעשורים האחרונים מרחפת לראשונה סכנת צלילה לתהומות.

אי אפשר להגן עליו

מבחינת עובדות, סרטו של ריד לא חידש אלא הציג טענות שהועלו לפני שנים רבות. כידוע, זו לא פעם ראשונה שתלונות על תקיפה מינית של נערים על ידי הזמר נשמעו בתקשורת. חמש מהן פורסמו ושתיים הגיעו לבית משפט. ב־1993 העיד נער בשם ג'ורדי צ'נדלר כי ג'קסון התעלל בו מינית בזמן שהתארח באחוזת נוורלנד. חקירה נפתחה, ההאשמות לא הוכחו, אך הזמר שילם לצ'נדלר כ־22 מיליון דולר בהסדר שנערך מחוץ לכותלי בית המשפט. ב־2005 נפתח משפט נוסף. אחיו של נער בן 13 בשם גאווין ארוויזו העיד בסרט “לגור עם מייקל ג'קסון" כי היה עד ליחסי מין בין גאווין הצעיר לבין הזמר, מה שגרר פתיחת חקירה ומשפט. אלא שאמו של ארוויזו מעדה ונתפסה בעדות שקר, מה שערער את אמינות התיק ובסופו של דבר הוביל לזיכוי מוחלט על ידי חבר המושבעים.

אבל אחרי הקרנת הבכורה של הסרט "לעזוב את נוורלנד" משהו קרה, מה שלא קרה גם אחרי המשפטים המתוקשרים. מדד הפופולריות של ג'קסון ומספר ההשמעות הכולל גם את עבודתו עם הג'קסונים, צנחו בכמעט 39% בחודשים האחרונים, כך על פי נתוני מדד הבילבורד. תחנות רדיו בניו זילנד ובקנדה הודיעו כי יפסיקו להשמיע את ג'קסון, כמו גם תקליטנים ברחבי העולם. חברות אופנה גדולות, כגון לואי ויטון, הסירו מהקולקציות פריטים שעוצבו בהשראת ג'קסון. מפיקי “משפחת סימפסון" הסירו מהארכיון את הפרק שבו התארח הזמר בקולו בשנת 1991, וגם כוכב הילדים לשעבר קורי פלדמן, שהיה אחד ממגיניו הנחרצים של ג'קסון במשך השנים, אמר אחרי הקרנת הסרט: “אני כבר לא יכול להגן עליו".

הביוגרף של ג'קסון, ג'וזף ווגל, שהתעתד לכתוב מהדורה מעודכנת לקראת ציון עשור למותו של האומן, נאלץ להתמודד עם המציאות החדשה בעקבות שידור הסרט. במאמר שכתב ווגל ל"פורבס" טען שהוא לא יודע כיצד מתמודדים עם הדברים הללו ברמה האישית ובוודאי שלא ברמה המקצועית. עוד ציין, שלמרות הכל ישנן שאלות רבות שלא נשאלו בסרט ועדיין מרחפות מבחינתו באוויר.

הירידה במספר השמעות שיריו של ג'קסון בחודשים האחרונים בתחנות הרדיו הבינלאומיות הגיעה גם לישראל. בגלגלצ הודיעו לאחר שידור הסרט כי הם יפחיתו עד יעבור זעם את השמעת שיריו. הגדיל לעשות שדרן הרדיו יובל גנור מכאן 88, שהחליט לא להשמיעו בכלל. “אני מודה שכשראיתי את הדברים חטפתי סוג של בוקס בבטן, והחלטתי לא להשמיע אותו בתוכניתי", מסביר גנור. “גדלתי עליו עוד כילד בארצות הברית, והשמעתי אותו הרבה בתוכניות האייטיז שלי. הוא עשה פופ נצחי, מה שמכאיב עוד יותר. ברור שיש לי הערכה אומנותית רבה אליו, ולכן זה הופך את הסיפור הזה ליותר קשה. ועד כמה שתמיד ניסיתי לא להכניס שיקולים אישיים לפן המקצועי, במקרה הזה, זה כמעט בלתי אפשרי, לפחות כרגע".

אלא שמבדיקת נתונים בהשמעות הסטרימינג - ספוטיפיי, אפל מיוזיק וכדומה, דווקא לא נרשמה ירידה, אולי אפילו עלייה קלה בהשוואה לשנים קודמות. אם משווים לכך לצורך העניין את מקרה היוצר אר. קלי (סרט בשם “לשרוד את אר. קלי" חושף שורה של מעשי אונס ופגיעה מינית בנשים שביצע לכאורה הזמר), שעלה לכותרות פחות או יותר בתקופה שבה נחשפה פרשת ג'קסון, רואים כי קלי נפגע הרבה יותר מג'קסון בכל הנוגע לאחוזי השמעות וסטרימינג.




שני הגברים שעמדו במרכז הסרט “לעזוב את נוורלנד" הם וויד רובסון, רקדן בן 36, שחדי עין יזכרו אותו רוקד לצד ג'קסון בקליפ “שחור או לבן", וג'יימס סייפצ'נק, 40, ששימש כבן לווייתו של הזמר בסיבובי הופעות. השניים מתארים בפירוט רב ודי מזעזע את מה שהתרחש במסגרת יחסיהם עם ג'קסון. הנרטיב היה די דומה בכל המקרים: ילדים חסרי ישע הנופלים למלכודת פיתוי מניפולטיבית ומתוכננת היטב. וכפי שנאמר גם בסרט, ברגע שהשניים בגרו מבחינה מינית, הוא החליף אותם באחרים, צעירים יותר. האובססיה של התקשורת כלפי הזמר באותן שנים גרמה לכך שבסרטו של ריד אף ישנם קטעים מתועדים ומצמררים, גם עם הילדים, הממחישים ביתר שאת את מה שהתרחש לכאורה מאחורי הקלעים של מכונת המוזיקה המשומנת בעולם: מסיבות הפיג'מות, הסרטים הפורנוגרפיים, וההסתה נגד ההורים ונגד נשים שייצר ג'קסון, כך על פי השניים.

“אני לא ממש מבין איפה היו ההורים", אומר יגאל רביד, עיתונאי ושדרן רדיו, שהגיש בשנות ה־80 את המצעד הלועזי המיתולוגי של רשת ג'. רביד לא לבד, גם בקרב המבקרים את הסרט נשמעת הטענה כלפי ההורים שאפשרו לילדיהם לישון עם ג'קסון באחוזתו ובבתי מלון, שייתכן ועשו זאת ממניעים כלכליים עתידיים. וכאן אי אפשר להתעלם מהשאלה המציקה שיושבת לכולם לא טוב בבטן: האם ההורים, במידת מה, היו אשמים ברצונם להיות קרובים אל הכוכב הכי מפורסם בעולם? ג'קסון משך את האמהות אליו, בזמן שאת האבות הקפיד להרחיק מהתמונה. אגב, שניים מחמשת האבות של הילדים שהתלוננו על פגיעה מינית התאבדו, בין היתר אביו של רובסון, שהיה גם הוא קורבן לתקיפה מינית בצעירותו.

“הדבר הכי מוזר, לדעתי", אומר רביד, “שבאיזשהו מקום העולם היה צריך לחכות לעדויות של הילדים בסרט כדי להזדעזע, כי הדברים היו באוויר מאז ומעולם. היו כל הזמן סיפורים, וככל שהעדויות קשות ומזעזעות בסרט, הן לא חדשות. אף אחד לא נפל מהרגליים כשהוא שמע שמייקל ג'קסון תקף או הטריד נערים. אנחנו רואים את זה בהרבה מקרים בהיסטוריה של התרבות הפופולרית, שהעולם מעדיף לשים בצד כל מיני תופעות ודברים שקשורים לכוכבי־על מתוך הערצה עיוורת. עשינו לנו עגלי זהב, והוא היה עגל הזהב של דורנו".

אנשים בשוק כרגע

על פי הסרט, במסכת ההתעללות של ג'קסון היו כלולים איומים נוסח: “אם יתפסו אותנו נלך כולנו לכלא". לאחד הילדים קנה הזמר טבעת וערך מעין טקס חתונה. למוכר סיפר כי הטבעת מיועדת לאחת מנשותיו. אחת מהן הייתה ליסה מארי פרסלי. אגב, על פי טענתן של דבי רואו וליסה מארי פרסלי, שתי נשותיו של ג'קסון, הוא לא קיים איתן יחסי מין.

כעת יש המנפנפים במשפטו של ארוויזו משנת 2005 שבו העידו רובסון, המשתתף בסרט, יחד עם מקולי קאלקין, כי מעולם לא הותקפו מינית על ידי הזמר, משפט שנגמר כאמור בזיכוי. עכשיו אומר רובסון כי שיקר. לפני כמה שנים תבעו רובסון וסייפצ'נק את עזבונו של ג'קסון ונדחו בגלל עניינים טכניים. אגב, קאלקין עצמו, שיכול היה לעשות הון מלחזור בו מעדותו, עדיין נאמן לגרסתו הראשונית כי לא היה כלום. אפרופו כסף, יורשיו ומשפחתו של ג'קסון הגישו תביעה נגד רשת HBO בעקבות הסרט על סך 100 מיליון דולר, בטענה של השמצת המת.

אחרי הקרנת הסרט עלה שוב בתקשורת האמריקאית הוויכוח בין העיתונאים שסברו כי העובדה שג'קסון השתמש בהונו העצום כדי להשתיק תביעת נגד על הטרדה מינית היא עניין מושחת ומעורר תרעומת, לצד מי שהגנו על הזמר שהיה מאז ומתמיד תחת עינה הבוחנת של התקשורת. מי שחשפה לראשונה את טענותיו של המתלונן הראשון נגד ג'קסון, ג'ורדי צ'נדלר, היא העיתונאית דיאן דיאמונד, שאחרי החשיפה בתוכנית “הארד קופי" קיבלה איומים ברצח ממעריצי ג'קסון, וכעת מוסיפה פרקים חדשים לביוגרפיה שלה משנת 2005 הנקראת: “Be Careful Who You Love: Inside the Michael Jackson Case". היום, אחרי הצפייה בסרט, היא טוענת שהיא מצטערת על שהתמהמהה יותר מדי בפרסום העובדות ואולי לא בדקה מספיק מעבר.

ומנגד, מאמר שכתבה העיתונאית מארי ג'יי פישר בעקבות פרשת צ'נדלר, משמש כבסיס לטיעון בקרב מעריציו של ג'קסון הטוענים שהוא נפל קורבן להונאה מתוכננת היטב. פישר עצמה טענה אחרי שידור הסרט כי: “רובסון וסייפצ'נק אינם אמינים" ויש לה טענות רבות כלפי הבמאי, שאינו רואה את המניפולציה שנעשתה מתחת לאפו. עיתונאית נוספת שהגנה על הזמר היא לינדה דויטש, לשעבר כתבת באי.פי, שסיקרה את המשפט ב־2005 שבו זוכה מהתעללות מינית בילדים.




אחרי שידור הסרט בעלי טורים ובלוגים רבים ברחבי העולם סיפרו שהם כותבים את הטקסט לצלילי אחד מאלבומיו, "Thriller", ולו רק בניסיון להבין אם אפשר להפריד את אומנותו של אליל ילדותם מאישיותו הבעייתית, ואולי להבין כיצד הפך כוכב־העל, זמר, יוצר ורקדן בחסד למוקצה מחמת מיאוס. את הניסוי הזה החלטתי לאמץ בעצמי אחרי שצפיתי בסרט, דווקא עם האלבום “Bad".

“מוזיקה אי אפשר לנתק מהאספקט החברתי שלה, ואנשים בשוק כרגע", אומר ד"ר משה מורד, חוקר מוזיקה עורך ומגיש בכאן תרבות, וכאן 88, שהיה בשנות ה־80 גם מנהל המחלקה הבינלאומית בחברת NMC. “הוא מת ולא יכול להגן על עצמו, אז אני לא מתייחס לעניין המזעזע הזה, כי זה נושא אחר. אבל לדעתי המקצועית את המוזיקה אי אפשר לנתק. כרגע זו תקופה של שוק ולהרבה אנשים קשה, אבל עם הזמן לדעתי יחזרו להשמיע אותו. אני לא מנסה חלילה להצדיק שום דבר. אבל למוזיקה יש כוח משל עצמה, זה חלק מהילדות שלך ושלי, זה חלק מהחיים. בגלל רוג'ר ווטרס אחרים את פינק פלויד? פינק פלויד זה כבר שלי. ווטרס יכול לדבר שטויות, אבל הוא לא יכול לקחת ממני את פינק פלויד. אם אחרי כל הטרגדיה הזאת גם מפסיקים לשמוע את המוזיקה שלו שכל כך אוהבים, הפשע שלו בעיני עוד יותר גדול, מכיוון שהוא לוקח מאיתנו משהו שהוא כבר שלנו".

“במקרה של ג'קסון אני חושב שזה הגיוני שתהיה התאמה בין מידת הפגיעה או השערורייה לבין חרם מהקהל", אומר נדב אפל, חוקר מוזיקה פופולרית מאוניברסיטת בר־אילן, “זה קרה קצת במקרה של וודי אלן ורומן פולנסקי, אלא שעד כמה שהם דמויות חשובות בדמות הקולנוע, ג'קסון הוא בכל זאת אחד האייקונים הכי גדולים של המוזיקה הפופולרית ושל התרבות הפופולרית. במשך תקופה הוא היה אחד האנשים הכי מפורסמים בעולם, לכן הזעזוע הוא כל כך רחב. יש משהו במוזיקה שאנשים מרשים לעצמם קצת יותר להיפתח מולה, להזדהות ברמה האישית עם האומן, ש'רק הוא מבין אותם', שרק הוא ‘אומר את מה שהם מרגישים', מה שמעצים את עוצמת הבגידה והזעזוע".

החרם עליו יימשך לדעתך?
“הוא יסתיים תוך זמן מה, כשתחושת הזעזוע תשכך. בסופו של דבר זו נסיגה טקטית, עד יעבור זעם".

שבר את קללת הילד האומן

הקריירה שלו החלה עוד בתקופה שבה התפרסם כאחד מחברי להקת הג'קסונים, ומייקל היה הבולט מכולם. כולם ידעו שמדובר בחבר הלהקה המוכשר ביותר בקרב בני המשפחה שהגיעו מאינדיאנה. מי שטיפחה אותו הייתה חברת התקליטים מוטאון, ובמשך שנים נהגו לחשוב כי הזמרת דיאנה רוס היא שגילתה אותו. מאוחר יותר התברר כי ג'וזף, אב המשפחה, שראה את מכרה הזהב והמזומנים אצל ילדיו המוכשרים הפעיל משטר של משמעת על גבול ההתעללות. לאבא זה השתלם, הג'קסונים הפכו ללהיט בארצות הברית, והילד מייקל הצליח בבגרותו לשבור את קללת “הילד האומן" ולהפוך באמצע שנות ה־80 לאומן מצליח בזכות עצמו.

Thriller"" היה אחד מאלבומי המופת של ג'קסון. הוא יצא ב־1982 ועד מהרה הפך לאלבום הנמכר אי־פעם. עד שלהי שנות ה־90 מייקל ג'קסון היה קרוב לדרגת אל. “בשנות ה־80 הייתי קריין צעיר ברדיו והגשתי את מצעדי הפזמונים", מספר רביד, “הייתי עד לתופעה של האלביסיזציה הבלתי נתפסת של ג'קסון. לא היה ולא יהיה משהו בסדר הגודל הזה, לפני כן אולי היה רק את אלביס. מוזיקלית הוא היה גאון מפואר. ואגב, אומן כמו מייקל ג'קסון, לא רק אז אלא גם ברגע זה, עשור אחרי מותו, מפרנס הרבה אנשים".

קשה להסביר למי שלא היה ילד באותן שנים עד כמה גדול היה מייקל ג'קסון, לא רק כאומן וכיוצר אלא בעיקר כשם נרדף לתעשייה מסחרית, שכבר אז שוויה נאמד במיליארדי דולרים. לא רק השירים והאלבומים הכניסו כסף, אלא גם מסעות הופעות מוצלחים ושלל מותגים שפרסם הזמר תמורת חוזים עם סכומים שאי אפשר לבטא.

“מבחינה מוזיקלית, המורשת של ג'קסון מאוד חשובה בהיסטוריה של תרבות הפופ הבינלאומית. הוא שאב מהמוזיקה והתרבות האפרו־אמריקאית מוטיבים רבים והפך אותם למיינסטרים, עניין לא מובן מאליו להנגיש תרבות שהייתה מוקצית", אומר מורד. “בשנת 91' בדיוק יצא ‘שחור או לבן', ונציג אחד מכל חברת תקליטים מכל מדינה נשלח ללונדון, ולקח עותק פיזי שלו. אני זוכר שהגעתי בלילה היישר לביתו של אהוד מנור והוא שידר את זה בפעם הראשונה. זה היה דבר מדהים בזמנו, ואומר הרבה על התעשייה הענקית שקוראים לה מייקל ג'קסון"

מורד אף פגש את ג'קסון מאחורי הקלעים של הופעתו בארץ: “זה היה אירוע הזוי. הענקנו לו תקליט זהב, ואני זוכר שכשלחצתי לו את היד הרגשתי שאני לוחץ את היד לרוח רפאים. הדהים אותי עד כמה אדם עדין ושברירי שייתכן ומאחורי הקלעים אף נעזר בחמצן, הפך להיות לחיית במה ברגע שדלקו האורות".

ווייד רובסון ומשפחתו עם מייקל ג'קסון ב-2006, מתוך "לעזוב את נוורלנד". צילום: yesווייד רובסון ומשפחתו עם מייקל ג'קסון ב-2006, מתוך "לעזוב את נוורלנד". צילום: yes


כשמדברים על המהפך שעבר ג'קסון במהלך השנים, נוטים לשים דגש רב על המהפך הוויזואלי, מנער שחור לגבר לבן (יש שיאמרו לבן מדי). הוא עבר ניתוחים פלסטיים רבים, וכתמי העור הלבנים שהופיעו על גופו העלו חשד שאולי לא מדובר במחלת עור נדירה כפי שטען, אלא תוצאה של תרופות שלקח על מנת להלבין את עורו. עם השנים הוא מיעט להופיע בציבור, הסתגר בחוותו בקליפורניה, שאותה כינה “נוורלנד" - על שם ארצו של פיטר פן, ולא פעם אנשים שפגשו אותו אמרו שמדובר בילד בגוף של איש בוגר. אגב, השינוי הוויזואלי שעבר הקים עליו לא פעם את זעמם של חברי הקהילה האפרו־אמריקאית שראו בו לא יותר מבוגד.

עם השנים הפכה המוזיקה שלו למיינסטרימית יותר, פחות נוקבת ויותר מתקתקה, עם מסרים על אחדות, ואחווה ושלום עולמי. “ועדיין, כל מה שהוא עשה מבחינה מוזיקלית היה מושלם. הוא פרפקציוניסט, עד שהוא התחיל להתדרדר מבחינה רפואית וגם הפסיק להופיע או לצאת עם דברים חדשים יחסית, אני לא זוכר שהוא עשה דבר שהוא נפילה מקצועית", אומר משה מורד.





הסטורי של מייקל - כמה דברים שאולי לא ידעתם על מלך הפופ המנוח

- “Don’t Stop Till You Get Enough" הוכיח לעולם שיש חיים אחרי חמישיית הג’קסונים, וביחד עם קווינסי ג'ונס כמפיק הוא גרם לעולם להתאהב בו.

- הקליפ “They Don’t Care About Us", שצולם בברזיל, נועד לעורר מודעות למשבר האקלים החמור. הממשלה המקומית ניסתה לטרפד את הגעתו של ג'קסון ואת הצילומים לקליפ כדי שהעוני לא ייחשף. אגב, בשיר היו כמה שורות שבהן נטען כי ג'קסון רומז לאנטישמיות. הזמר כמובן הקליט מחדש את השורות שלטענתו

“הובנו לא נכון".
- תנועות שלא ייעלמו לעולם: הליכת הירח והנעת הראש המפורסמת ב”Black or White" שיצא ב־1991. אגב, נטען אז כי השיר היה תגובתו של ג'קסון לתקשורת, שעסקה בשינויי גון עורו ופניו מעבר לטעם הטוב.



- ב־1992 הוא חשף בפני אופרה ווינפרי כי הוא סובל ממחלת העור ויטליגו, וסיפר לראשונה כי אביו נהג להתעלל בו רגשית בילדותו.

- הקליפ לשיר בילי ג'ין הכניס לאופנה את טרנד נעלי הג'ז והמראה הרטוב בשיער. אגב, הלוק הפך להיות אחד מסימני הזיהוי היותר ידועים של ג'קסון.

- ג'קסון נחשב לאומן הבינלאומי ששבר הכי הרבה שיאי גינס ובהם: 15 פרסי גראמי, זכייה ב־26 פרסי American Music Awards, 17 סינגלים שהגיעו למקום הראשון במצעד הפזמונים האמריקאי, ושיא נוסף על סרטון הווידיאו המצליח של כל הזמנים – Thriller.

- הקליפ השערורייתי “In the Closet", בהשתתפות נעמי קמפבל, הוחרם באפריקה בשל מה שהוגדר שם כתכנים מיניים נועזים מדי.



- האלבום “Off the Wall", שבין כותביו נמצאים סטיבי וונדר ופול מקרטני יצא ב־1979 ונכנס ישירות לעשירייה הראשונה במצעד הבילבורד. שנה מאוחר יותר הוא קיבל שלושה פרסי מוזיקה על האלבום.

- ב־1980 עבר מייקל את ניתוח האף הראשון שלו. הטריגר היה רפואי: קשיי נשימה שהשפיעו לדבריו על הקריירה שלו ויכולתו לשיר.

- ב־1984, במהלך צילומי פרסומת לפפסי, נשרף שערו של ג'קסון וקרקפתו נפגעה קשות. ג'קסון תבע את החברה, קיבל 1.5 מיליון דולר והקים מרכז מיוחד לנפגעי כוויות.

- אלבומו האחרון, “Invincible", שיצא בשנת 2001, זכה לביקורות פושרות. באותה שנה ביקש להשתחרר מהחוזה עם חברת SONY, והחליט לנוח מעסקי המוזיקה ולעסוק בצדקה.

- בנובמבר 2002 נצפה ג'קסון מנענע את בנו פרינס מחוץ לחלון חדר המלון שבו שהה. המקרה עורר שערורייה תקשורתית ותהייה לגבי מצבו הנפשי של ג'קסון.