אי אפשר לטעות בקול הבס המחוספס הזה. גם כשהוא נשמע מבעד לטלפון והקליטה לא משהו. "אני נמצא באולפן החזרות אחרי כמה שעות שבהן ניגנתי עם הלהקה שלי. אנחנו מתכוננים להופעה הקרובה, ואני חייב שהכל יהיה מדויק, שהחומרים יישבו טוב. אגב, שמעת את השיר החדש שלי?"
"בטח, אריק", אני אומר לאריק סיני.
"מה חשבת עליו?".
אני משיב לו ש"כמו נצח" (מילים: שחר הדר, לחן: אודי תורג'מן) הוא שיר רוק–פולק רומנטי, שנשמע תפור היטב למידותיו הווקאליות. "אתה מכיר את הילדים שנתקלים במשהו שמרגש ומלהיב אותם והם מרגישים שהוא יסב להם אושר נצחי? אז יש משהו ילדותי נצחי בטקסט שכבש אותי", הוא אומר לי, ואפשר להרגיש את החיוך עולה על פניו. "הטקסט הזה דומה למה שאני מרגיש לגבי כמה דברים שקורים כרגע בחיי". כמו מה? כנראה כמו העובדה שאת הסערות בחיי האהבה המפותלים שלו החליף השקט ואת הכעס החליף הפיוס.
נדמה שאין ישראלי שלא היה מזהה את קולו של סיני, קול שהפך לחלק בלתי נפרד מהפסקול של המדינה בארבעת העשורים האחרונים. התרגשנו עם "שיר פרידה", שרנו בקולי קולות את "אם אתה בסביבה" ("העיירה שלי"), הרגשנו חלוצים עם "דרך הכורכר", לא הצלחנו להוציא מהראש את הפזמון של "שובי לפרדס" ועוד יותר קשה היה לנו להפסיק לזמזם את "סיבה טובה".
המבצע שלהם, האיש עם התלתלים הסבוכים, היה כוכב גדול בתחילת שנות ה–80, בתקופה שבה הם יצאו לאוויר העולם וסחפו את המדינה כולה. הוא כיכב אז בסרטים ("שוברים", שלא הצליח בקופות אבל הוציא להיטים על–זמניים), במחזות זמר ("אברהם אחד", מחזמר על נושא תנ"כי שגם הוא נכשל בקופות. "לדעתי המחזמר היה טוב, הוא התפספס בגלל מלחמת לבנון הראשונה") ובפרסומות ("ברודווי 80", בתמונה שבה הוא נראה יושב מול מדורה ומדליק סיגריה). סיני הופיע בתדירות גבוהה על שערי העיתונים והמגזינים והוזמן להתארח בתוכניות הרדיו והטלוויזיה.
ימי הזוהר נגמרו עבור סיני בסוף שנות ה–80, והוא ידע תקופות פחות טובות. מי שיכול היה להימנות עם המוזיקאים המצליחים והמרוויחים בארץ עבר להתגורר בארצות הברית, חזר לארץ אחרי כשלוש שנים, הוציא סינגלים ויצא במופעים שונים. למזלו במוזיקה הוא מצא תמיד מזור. "הקלטתי 150 שירים עד כה", הוא מתגאה.
בסוף השבוע הקרוב ימלאו לסיני 70. כשרק ציינתי את העובדה הידועה הזו בפניו, מיד התעוררה בו תחושה של חוסר נוחות. "המספר 70 מפחיד אותי יותר מהגיל", הוא מסביר את ההרגשה. "אני מרגיש עדיין ילד. אז אין לי חששות מהגיל. מה שכן, יש לי חששות מכך שאולי אצטרך להפסיק לשיר בגלל הגיל שלי. אני יכול להגיד לך משפט מוחץ ומתכוון: אני מקווה שאוכל לשיר עד יום מותי".
הוא נולד כאריק יסני ב–29 ביוני וגדל בקריית ביאליק להורים ניצולי שואה שעטפו אותו באהבה וגם בפחדים שלהם. לדבריו, עוד בילדותו דבק בו חיידק המוזיקה, אולי כהגנה מפני העולם. "כבר בבית הספר היסודי, כשכל התלמידים היו יוצאים החוצה לקפוץ למרחק או לשחק בג'ולות, הייתי נשאר בכיתה עם מחברת שירים, כותב ושר".
בנעוריו נהג לשיר ולנגן בגיטרה, ואת שירותו הצבאי עשה בלהקת גולני - שם ביצע את הסולו הראשון שלו "מרחוק". אחר כך עבר לצוות הווי סיני. בהמשך הקים יחד עם אלברטו הרטמן, חברו ללהקת גולני, את צמד המיתרים.
"לא הייתי צריך לדעת בראש שמוזיקה היא הייעוד שלי - הרגשתי את זה בבטן. יש כאלה שיודעים בראש והם טועים. המוזיקה זחלה אצלי בנשמה כמו פרפר שרוצה לבקוע החוצה מהגולם אבל הוא אטום בינתיים, אין לו לאן לצאת".
התרעות פיקוד העורף