התערוכה, שנפתחה שלשום בבנק דיסקונט סניף אפקה בתל אביב, ותינעל ב־25 ביולי, מתקיימת במסגרת פרויקט "במה לאמן". זהו מיזם של הבנק שמאפשר לאמנים מתחילים ולכאלה שאינם מפורסמים להציג את עבודותיהם ולקבל חשיפה. "שמעתי את עינת מתראיינת כשהתגלה אצלה גוש בשד", מספרת שולמית נוס, אוצרת האמנות של בנק דיסקונט. "עינת סיפרה אז שיש לה חלום להציג תערוכת ציורים. סימסתי לה שאני מוכנה לאצור לה תערוכה, והסברתי שזה תהליך שלוקח כשנה וחצי וכרוך גם בביקורת עבודות. היא אמרה לי 'אני לא ציירת, אלא מציירת, ועושה זאת בהנאה רבה. אני משמחת אנשים בשירה שלי ומקווה לשמח גם ביצירה'. במהלך השנה האחרונה נפגשנו, ראיתי הרבה עבודות שלה, חלק היא שיפרה. עינת היא אוטודידקטית. לא למדה ציור בצורה מסודרת, אבל יש לה חוש לאסתטיקה. היא החלה לעשות המון קולאז'ים עם רעיונות מאוד יפים. את כל חדר הארונות שלה היא הקדישה לציור".
בתערוכה יוצגו 14 עבודות של שרוף, בהן ציורים וקולאז'ים. "רוב הציורים שלי מסתובבים בכלל ברחבי הארץ ובעולם אצל חברים, אצל אנשים שהיו אצלי בבית ואהבו", היא מספרת. "אני מציירת חמש שנים. עד לפני שנה רק נתתי ציורים. מי שרצה, קיבל".
הציור נדבק בה בלי שהתכוונה לכך בכלל. "זה היה יותר חזק ממני", היא מודה. "אפילו לא שמתי לב ופתאום נהיה לי ארון עם כלי ציור, מברשות, שמן, כל מיני הסברים טכניים איך עושים דברים. נהייתי סוג של אמנית, עבדתי בניסוי וטעייה. התחלתי לצייר בצבעי שמן. זה הכי קשה, כי אם את עושה טעות, אין כמעט אפשרות לתקן. היום אני מציירת בשמן, באקריליק, בגואש וגם בפסטל. כל היום אני קונה צבעים. יום אחד, כשרק התחלתי, נכנסתי לחנות Kanvas ביפו. הבעלים אמר: 'את לא הולכת מפה עד שאת מציירת משהו'. ציירתי והוא אמר: 'עכשיו את יכולה לקנות צבעים'. התיישבתי והתחלתי לצייר. יצא לי ציור ממש יפה, שמישהו פשוט לקח לי אותו. כל פעם כשאני באה אליו הביתה, אני לא מאמינה שציירתי את זה. אני לא ציירת, אני מציירת. כשאתה צייר, כל ההוויה שלך היא סביב זה ואתה גם מתייסר. אני לא מתייסרת, אני נורא נהנית. כשאני חוזרת הביתה אחרי הופעות וצריכה להתפרק, אז פתאום יש קנבסים. אני מציירת גם על קרמיקה ואריחים. זה סוג של רגיעה עבורי, התנתקות מכל מה שאני מכירה מסביבי, ואני נורא מעריכה את זה. לא מצטערת שלא גיליתי את הציור קודם. כל דבר בעתו".
ציוריה של שרוף מגוונים: "כל פעם זה משהו אחר. למשל ראיתי השבוע איזו אישה, צילמתי אותה בראש שלי ואז ציירתי. בקופקבנה בריו דה ז'ניירו ראיתי מדרכה שהטריפה אותי וציירתי. אני גם עושה קולאז'ים. זו יכולה להיות חולצה שאני גוזרת, מדביקה לקנבס וסביב זה מפתחת סיפור שלם. הרגעים האלה שאני נכנסת ומציירת בסטודיו שלי הם בלתי צפויים. אני יכולה לחזור הביתה אחרי שתי הופעות רחוקות ברחבי הארץ כשאני גמורה, עם נעלי עקב ובגדי הופעה, ולא יהיה אכפת לי שזה יתלכלך - אני אשב ואצייר. מצד שני, יכול להיות שאהיה שבוע בבית בלי מעש ולא אגע בזה. אלה רגעים של מוזה. רגעים שבהם בא לי להתיישב והראש בדיוק פנוי לדברים האלה".
שרוף, 56, אמא לתאומות, שיר וירדן (בנות 36), סבתא לארבעה נכדים (יובלי, אדם, יעלי ונועה) מתגוררת בצפון תל אביב עם בן זוגה, המוזיקאי תמיר הרפז. על הבמות היא נמצאת כבר 25 שנה. נראה כי היא לא נחה לרגע, אלא רק מוסיפה לעצמה עוד ועוד פרויקטים. "בספטמבר אנחנו מתחילים צילומים של 'ישמח חתני'. הסרט הופך להיות סדרה ב'קשת'", היא מספרת. "באוגוסט יוצא סרט ששיחקתי בו בשם 'אל תחכי לי' של דני רייספלד. זה סרט שידובר עליו רבות. בקרוב אני גם חוברת למופע משותף עם המוזיקאי גיא מזיג. מועדון הגנקי נמצא עכשיו בשיפוצים, ובספטמבר אני חוזרת לשם".
התרעות פיקוד העורף